עיניים פקוחות קדימה

החיים הללו שניתנו לנו הם תהליך ארוך. מה יכול להיות חלקנו בהתפתחותנו? כיצד נוכל להיות מודעים לה?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אני מבקשת להציע מחשבה: האדם הוא ישות המתפתחת תדיר מעצם היותה אדם, וההתפתחות בחיי כל אדם תתרחש, בין הוא מודע לה ובין אם לאו. במילים אחרות, אדם בסוף חייו יהיה שונה מכפי שהיה כשנכנס אליהם בשערי הלידה. הוא יהיה חכם יותר, הוא יידע לפחות משהו שלא ידע/לא היה מודע אליו בתחילה, הוא יהיה בעל ניסיון, ניסיון מסע ומשא החיים.

השאלה המתבקשת היא האם האדם יהיה מודע ופעיל בתהליך התפתחותי זה. כמה משקל/מודעות הוא ייתן בתוך עצמו להכרה הזו, הן במובן של "איני מה שהייתי" (ולא רק במובן הפיזי), או "הזמן כאן פעל עליי, בוודאי על גופי הפיזי, ואולי גם על מחשבותיי, תפיסותיי והבנתי", ובעיקר במובן של "מה עשיתי בחיי כדי להכיר את עצמי, כדי להיות אינדיבידואל נפרד, כדי להגשים את דרכי הייחודית" וכדומה.

"התפתחות" מהי?

בספרו "שלבים", הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד מבחין בין "שינוי" (כל מה שנע, שאינו סטטי), "צמיחה" (שינוי כמותי מדיד) ו"התפתחות". להבדיל מן השניים הראשונים, את המושג "התפתחות" הוא מבין באופן מהותי, ולא רק מושגי, כתהליך המבשיל לבגרות ולבגירות, שמודעות האדם עצמו מעורבת בו ומביאה להתמרה (טרנספורמציה):

"בספר זה אתאר את הצמיחה וההתפתחות לכלל בגרות ובגירות [Maturity]. במידת מה, מתרחשת התפתחות זו באופן טבעי אלא שהשלמתה יכולה להתרחש רק אם נרצה במודע להביאה לידי גמר. אז מושלם החינוך מבחוץ באמצעות חינוך עצמי מבפנים, שלעיתים מכונה נתיב התפתחות פנימית. כך בלבד יכולה התפתחות החשיבה, ההרגשה והרצייה להגיע לכלל השלמתה ורק אז 'נפרש' אדם במלואו והופך להיות מה שביכולתו להיות. הפיקחות צומחת לשיעור קומה של חכמה, היכולת לתקשר הופכת לנדיבות, והביטחון העצמי נהפך לאמון."

המאה ה-20 היא המאה המשמעותית ביותר בנוגע ל"קפיצה" שהתרחשה בתודעת האדם, באשר להיותו אינדיבידואל המופרד מיתר בני האדם. עובדה זו, שהיום נראית לנו טריוויאלית לגמרי – שהרי כל אדם חווה עצמו כאינדיבידואל בתוך אנושות –, לא נחוותה כך בקרב בני אדם עד לפני מאות שנים בודדות, למעט בקרב יחידים, שניצוץ האני האינדיבידואלי הנץ בם. כתודעה רווחת, התודעה האנושית הייתה משותפת, קולקטיבית/קבוצתית, הציוויים וסדרי החברה הוכתבו מבחוץ ועל בסיסם האדם פעל. האדם כאינדיבידואל המבקש לבחור לעצמו את דרכו-שלו מתוך עצמו הינה התרחשות חדשה יחסית באנושות, הקשורה בהתפתחות האנושות בכללותה.

לא בכדי, אפוא, האדם החל להיות מושא התבוננות עיקרי החל מסוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20 ועד היום, ובגישות השונות (שעיצבו בני אדם חושבים...) החל האדם ל"התברר" כישות מתפתחת. יש שאמרו שההתפתחות נעצרת בגיל ההתבגרות, יש שאמרו שהיא נמשכת לכל אורך החיים ויש מי שהעז ואמר שהיא נמשכת גם לאחר המעבר בשער המוות, בהיות האדם ישות שאינה גוף פיזי בלבד המתכלה עם המוות, אלא גם תודעה שחוקי הכליה של החומר אינם חלים עליה.

מה יש באדם שמביא את האדם עצמו לידי ההכרה כי הוא ישות מתפתחת?

כך או כך, הגישות השונות להתפתחות פתחו את השער להתבוננות במהות ההתפתחותית באדם. יש אשר בלבלו את המהות המתפתחת באדם עם "אישיות" ואת האדם כמזוהה עם נפשו, אך לא כאן המקום להרחיב על כך.

מה יש באדם שמביא את האדם עצמו לידי ההכרה כי הוא ישות מתפתחת? אותה מהות שאני מבקשת לקרוא לה "המהות המחוללת" באדם?

בסיפור גן-עדן נולדת המודעות העצמית באדם לראשונה רק לאחר אכילת פרי עץ הדעת: וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם (בראשית, ג').

והרי גם קודם הם היו עירומים.

אלא שכעת, כשבידם דעת עצמית, הם גם יודעים זאת.

האני המודע לעצמו ניתן לאדם, ורק לו, בהיותו הברוא היחיד בעל פוטנציאל חופש-תודעתי מודע. אותו אני-המודע-לעצמו נולד באדם בהדרגה לקראת סוף העשור הראשון לחייו, והוא ימשיך להתפתח בהדרגה גם בשנים הבאות ולהיות "המהות המחוללת". זוהי יכולת חשיבה האנושית – לעצור, לבדוק, לשאול, לחקור את מניעיו (בשונה מדחפים או אינסטינקטים, שכן מניע כולל כוונה, קרי, חשיבה), להניח, להפריך, לשים לב להזדהויותיו עם נפשו, להעניק שמות לרגשות, לפעול או לא לפעול, לחוות את גבולות עצמו, את מגבלות הכרתו, להתפכח, ועוד. זוהי אקטיביות "אדמית" באדם, כשהוא הופך מודע-לעצמו (לכן אין לדבר במונחים אלו לגבי תינוקות, פעוטות וילדים); זוהי אקטיביות שאינה נפשית אלא דרך חשיבה, שהינה כשלעצמה פעילות טמירה ונעלמה מעצם מהותה.

ויקטור פרנקל אומר בספרו "הרופא והנפש":

"הקיום האנושי הוא קיום אחראי, כי הוא קיום חופשי. זהו קיום, כפי שיספרס אומר, המחליט עכשיו מיהו: 'קיום עם יכולת הכרעה'; הוא לא קיים רק במובן של 'נמצא' (היידגר). השולחן שעומד לפניי הוא כפי שהוא וכך גם יישאר, אלא אם כן האדם יחולל בו שינוי. לעומת זאת, האדם היושב מולי ליד השולחן מחליט ברגע זה מה יקרה בשנייה הבאה, מה יאמר לי או יימנע מלומר לי ברגע הבא. ריבוי האפשרויות, שמתוכן עליו להגשים רק אחת בהוויה שלו, הוא המאפיין את קיומו (אפשר להגדיר את הקיום האנושי כ'קיום שפירושו להיות אני'). אין רגע בחיי האדם שבו יוכל להימלט מהכורח לבחור בין האפשרויות. הוא יכול רק לעשות 'כאילו' אין לו בחירה וחופש החלטה. העשייה הזאת, ה'כאילו' הזה, הם חלק מן המהות הטרגי-קומית של האדם."

האני המודע-לעצמו הוא מהות השונה ומובחנת מן הרובד הנפשי-רגשי ודפוסיו, הקיים גם הוא באדם. בכך הוא גם יכול לשמש – בתוך מאמץ התפתחותי מודע וסבלני – משום נווט עבור הנפש, גם כשזו נפש סובלת ולמודת מכאוב.

כותב רודולף שטיינר בספרו "מטמורפוזות של חיי הנפש":

"בכל רגע נתון אדם מודע למה שהוא יכול להיות מודע לו באותו רגע. ה"אני" שלו פעיל הן כמהות של מודעות והן כמהות של הגשמה:

"האני הוא השחקן, הישות הפעילה שבאמצעותה אין האדם רק מכיר התפתחות, אלא מסוגל גם לבצע התפתחות שבאמצעותה הוא מתקדם יותר ויותר...האדם צריך להתחנך באמצעות האני שלו".

אין זה אומר שבעצם קיומו של האני-המודע-לעצמו אדם יכול לארגן מיד את חייו כמושלמים. זו גם אינה המטרה, משום שמטרה (חומרית-הישגית) כזו היא בדיוק ההיפוך המהותי של "התפתחות". בגישה חומרית ישנן מטרות מוגדרות המבוססות על הישגים, מדדים הניתנים להשוואה וסופיות. ייחודיות האני האישי של האדם היא בדיוק כזו שאינה מטרתית, אינה ניתנת להשוואה באמצעות מדדים כלשהם, היא מורכבת והיא אינסופית. כפי שכותב ישעיהו בן אהרון בספרו "ירושלים":

"השלם הקופא ועומד לעד בשלמותו הוא החסר, ואילו החסר הוא השלם האמיתי, כי השלם האמיתי הוא הפתוח, לא הסגור, בתהליך השתלמותו והתהוותו האין סופי".

לאני-המודע-לעצמו יש זיקה ישירה אל החירות שניתנה לאדם, ומהותית חד-הם: איני יכולה להיות חופשייה לולא מודעותי-לעצמי. איני יכולה להיות מודעת-לעצמי ללא חירות החשיבה הטבועה בי. כפי שכותב רודולף שטיינר ב"הפילוסופיה של החירות":

"להיות חופשי פירושו להיות מסוגל לקבוע מתוך עצמו, באמצעות הדמיון המוסרי, את הדימויים (מניעי הפעולה), המונחים ביסוד הפעולה. חירות אינה אפשרית כאשר משהו מחוץ לעצמי...קובע את הדימויים המוסריים שלי. אני חופשי אפוא רק כשאני עצמי קובע את הדימויים המוסריים שלי".

הלוואי שנשכיל, במודע, להמשיך ולנוע בדרך, דרך ההתפתחות, ולהיות שותפים בה ככל יכולתנו המודעת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יפעת אהרן עוסקת מזה 18 שנים בתרפיית גוף-נפש-רוח של התפתחות האדם, על בסיס ניסיון, תרגול וידע מתחומי היהדות והקבלה, מיינדפולנס ואנתרופוסופיה. מלווה יחידים וקבוצות בתהליכי התפתחות אישיים, זוגיים, הוריים ועוד.

תמונה ראשית: תאנים. תצלום: דמיטרי באייר, unsplash.com

Photo by Dmitry Bayer on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יפעת אהרן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עיניים פקוחות קדימה

01
יוס ואחיו

החופש הוא אשליה... אבל אפקטיבית, כי אנחנו מאמינים שנגיע אליו, גם כאשר הוא מתרחק ללא הרף.

התפתחות ומודעות תלויים במידע. ככל שיש ממנו יותר, כך הם גדלים. אבל כמוהו, אין קו סופי - ההתפתחות היא תמידית.