עכשיו כולם ביחד

העובדות בידינו: קבוצות של בני אדם ששרים ביחד, הופכות לקהילות חזקות ומגובשות. הסיבות לא ברורות לגמרי, אבל התוצאות מהדהדות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בסרט "רפסודיה בוהמית" (משנת 2018), העוסק בלהקת "קווין" הבריטית, ישנה סצנה בלתי נשכחת המתארת את המופע Live Aid שנערך בלונדון ב-1985. קווין ביצעו את להיטיהם האהובים ביותר, והקהל שר ביחד איתם, התנודד, מחא כפיים ורקע ברגליו. יכולתי להזדהות עם תחושת הביחד העזה של הקהל, הרגשה של לכידות בין אלפי מעריצים, שנבעה לא רק מן ההנאה המשותפת שלהם כשצפו בלהקה האהובה, אלא חשוב יותר, מכך שהם לקחו חלק ביצירת המוזיקה. לא מפתיע שהסרט מראה את התרומות מתחילות להצטבר במהירות בחלק הזה של המופע: אנחנו יודעים שתחושת חִברות קשורה לעלייה בהתנהגות פרו-חברתית. כחוקרת, אני רוצה לדעת איך ולמה תחושה כזו של אחדות וביטחון עולה מתוך השירה.

שירה נמצאת בכל התרבויות ואף שיש מי שמצהירים על עצמם כי הם חסרי שמיעה מוזיקלית, מרבית האנשים מסוגלים לשיר

שירה היא פעילות המתרחשת בכל העולם. היא נמצאת בכל התרבויות ואף שיש מי שמצהירים על עצמם כי הם חסרי שמיעה מוזיקלית, מרבית האנשים מסוגלים לשיר. שירה מתרחשת גם לעתים תכופות בהקשרים קולקטיביים: חשבו על אצטדיוני ספורט, טקסים דתיים וחגיגות יום הולדת. בהתחשב בשני מאפייניה אלה, עמיתיי ואני תהינו האם שירה היא התנהגות שהתפתחה כדי לחזק קשרים בתוך קבוצות.

ההישרדות האנושית מחייבת אותנו להיות חלק מקבוצה. בעברנו כציידים-לקטים, מערכות יחסים חברתיות תומכות אפשרו לבני אדם להשיג את המשאבים שנדרשו להם כדי להתגונן מפני זרים, ליהנות מגידול ילדים בצוותא, ולחלוק ולפתח ידע תרבותי על אודות סביבתם ועל המצאות טכנולוגיות שימושיות. כעת אנו יודעים גם שהתחושה שאנו מקושרים חברתית מגינה עלינו מפני מחלות גופניות ונפשיות ומאריכה את חיינו.

 

הבעיה היא שקבוצות חברתיות אנושיות הן גדולות בהרבה מאלה של קרובינו הפרימאטים. בעוד שהקופים וההומינידים יוצרים קשרים חברתיים באמצעות מפגשי טיפוח אישיים, קבוצות של בני אדם הן גדולות מכדי לאפשר לנו להתנהג כך ועדיין להספיק לאכול ולישון. נזקקנו למנגנון יעיל יותר ליצירת לכידות חברתית, דרך לקשור בו זמנית מספר גדול יותר של יחידים אלה לאלה.

כדי לגלות איזה תפקיד עשויה הייתה למלא השירה, נדרשנו לגלות אם פעילות זו מסוגלת לגרום לקבוצות גדולות של יחידים להרגיש קרבה גדולה יותר אלה לאלה. כדי לענות על השאלה, חברנו ל-Popchoir, ארגון בריטי שמנהל מקהלות מקומיות בכל רחבי לונדון וסביבתה. מה שנפלא בארגון הוא שהמקהלות האזוריות השונות הללו, שבכל אחת מהן עשרות חברים, נפגשות אחת לזמן מה כדי ליצור "מקהלת-על" ששרים בה מאות חברים. צוות המחקר שלנו הצטרף למספר חזרות כדי לאסוף נתונים לפני ואחרי שכולם שרו ביחד, במקהלה המקומית או במקהלת הענק המאוחדת. הצוות כלל את דניאל ויינשטיין ולורן סטיוארט מגולדסמית', אוניברסיטת לונדון; רובין דנבר (Dunbar) מאוניברסיטת אוקספורד וג'ק לונאי (Launay) מאוניברסיטת ברונל בלונדון. גילינו כי בממוצע, אנשים הפגינו עלייה גדולה יותר בתחושת הקרבה שלהם לחברי מקהלת-העל שאיתם שרו, בהשוואה לתחושותיהם כששרו במקהלה המקומית שלהם.

שירה יכולה ליצור לכידות בקבוצות גדולות בנות מאות יחידים. התנהגות כזו התפתחה כנראה כדי ליצור תחושת שייכות קהילתית בבני אדם

הסיבה לכך היא שלפני שהם שרו יחד, אנשים חשו קרבה רבה יותר לחברי המקהלה הרגילה שלהם מאשר לחברי מקהלת-העל. זה הגיוני: המקהלה המאוחדת הורכבה בעיקר מאנשים שהם מעולם לא פגשו. אולם לאחר ששרו ביחד, אנשים חשו אותה קרבה כלפי החברים שהכירו ממקהלתם המקורית וכלפי חברי הלהקה המאוחדת הפחות מוכרים להם. כלומר, שירה יכולה ליצור לכידות בקבוצות גדולות בנות מאות יחידים. הממצא הזה תומך ברעיון כי התנהגות כזו התפתחה כנראה כדי ליצור תחושת שייכות קהילתית בבני אדם.

אולם מה שעדיין לא ידענו, היה האם השירה עצמה מיוחדת או שכל פעילות המספקת הזדמנויות למפגשים חברתיים עשויה להשפיע באותו אופן על הקשרים החברתיים. כדי לבדוק את הנושא, שיתפנו פעולה עם העמותה לחינוך מבוגרים בבריטניה (WEA). צפינו שהמשתתפים בשיעורי שירה יחושו קרובים יותר זה לזה ממשתתפים בשיעורים אחרים (כתיבה יוצרת או מלאכת יד). טעינו: בסיום שבעה חודשי לימודים, כל הכיתות היו מאוחדות באותה מידה. אבל כשבחנו את הנתונים מקרוב, ראינו משהו שהפתיע אותנו. שירה השפיעה על הידוק הקשרים בקבוצות חדשות במהירות גדולה בהרבה מן הפעילויות האחרות. היא הייתה האפקטיבית ביותר. כלומר, שירה היא מיוחדת: היא מסייעת לשבור את הקרח.

אף ששירה מתרחשת לעתים קרובות בהקשר קולקטיבי כמו טקסי דת, היא יכולה לקבל גם גוון יותר תחרותי, למשל כשתומכי קבוצות מתחרות בספורט מנסים להתגבר אלו על אלו כשהם שרים את המנון הקבוצה. רצינו לבדוק איזו השפעה עשויה להיות למצב כזה על היכולת המלכדת של השירה, וכדי לעשות זאת אספנו נתונים במועדון חברתי דמוי-אחווה באוניברסיטה אירופית גדולה. המועדון הזה מורכב מ"קליקות" שונות, שלכל אחת שם וקוד לבוש. הקליקות הללו מתחרות זו בזו במספר מישורים כמו תכיפות ההשתתפות באירועים של המועדון, ויש להן תחרויות שירה וריקודים שמקנות למנצחים דירוג גבוה בתוך המועדון. ביקשנו מן הסטודנטים שלקחו חלק במחקר שלנו לשיר בקול רם ככל האפשר בקבוצות קטנות של ארבעה, בחברת חברי קליקה אחרים או בחברת חברים מקליקה אחרת.

 

בקבוצות שחבריהן היו כולם מאותה קליקה, השירה ביחד לא השפיעה כלל: הקשר בין הסטודנטים היה חזק עוד קודם, ולא הייתה אפשרות להעצים אותו. אולם כשחברי אותה קליקה שרו בצורה תחרותית זה נגד זה, תחושת הקרבה ביניהם למעשה נחלשה.

יתכן כי גם צחוק מתאים ליצירת קשרים בקבוצות קטנות יותר. לעומת זאת, שירה מסוגלת לקשור בין מאות יחידים בו זמנית – ואפילו בין אלפים, כשישנה נקודת התייחסות שמאחדת את כולם

מעניין במיוחד היה לעקוב אחרי שתי קבוצות שירה מקליקות שונות. גילינו כי שירה משותפת מעצימה משמעותית את תחושות הקרבה לקבוצה מהקליקה האחרת. אבל נדהמנו לראות כי אותו דבר קרה גם בשירה תחרותית. במילים אחרות, שירה בצוותא עם יחידים פחות מוכרים יוצרת קשרים חברתיים הדוקים יותר, אפילו כשהם מתחרים. שוב, בזכות יכולתה של השירה לשבור את הקרח.

מה יוצר את האפקט הזה? כרגע אנחנו לא ממש יודעים, אבל אנחנו יכולים לנחש. בפרימאטים לא אנושיים, הטיפוח יוצר קשר חברתי באמצעות שחרור אנדורפינים, המנטרלים כאב ומעניקים עוררות גופנית. ממחקרים שנערכו לאחרונה בסיוע סריקות PET (טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים) אנחנו יודעים גם כי מגע חברתי על ידי בן זוג רומנטי מקושר לשחרור אנדורפינים בבני אדם. אבל מה קורה בהתנהגויות שמאפשרות יצירה בו זמנית של קשרים בקבוצה? ובכן, פעילויות כמו צחוק וריקוד בקבוצה כנראה קשורות גם הן לשחרור אנדורפינים, וכך גם שירה. לתיאום הנשימה הנדרש בעת השירה, ולמאמץ השרירי הכרוך בפעילות המתואמת הזו, יש כנראה תפקיד בכך. יתכן כי התנהגויות אלה ניצלו את מערכות החברות-בעזרת-אנדורפין הקשורות לטיפוח, אבל הן מאפשרות יצירת קשרים בין מספר גדול יותר של יחידים בו זמנית.

הבדל אפשרי נוסף בין התנהגויות משחררות-אנדורפינים אלה עשוי להיות גודל הקבוצה שניתן לקשור בין חבריה בו זמנית. לקבוצות שיחה יש כנראה הגבלת גודל של כארבעה משוחחים, שלאחריה הן מתפצלות לתתי קבוצות. ובהתחשב בעובדה שצחוק מתרחש לעתים קרובות בהתקבצויות טבעיות (להוציא התופעה החדשה יחסית של סטנדאפיסטים הממלאים אצטדיונים) יתכן כי גם צחוק מתאים יותר ליצירת קשרים בקבוצות קטנות יותר. לעומת זאת, שירה מסוגלת לקשור בין מאות יחידים בו זמנית – ואפילו בין אלפים, כשישנה נקודת התייחסות שמאחדת את כולם, למשל להקה כמו קווין.

עדיין איננו יודעים האם פעולת השירה עצמה היא שמשפיעה עלינו כך, למשל באמצעות עידוד שחרור האנדורפינים באמצעות מאמץ שרירי מתואם, או שהמטרה המשותפת, יצירת המוזיקה, היא שיוצרת את תחושת הלכידות. אנחנו גם לא יודעים האם תיאום הקצב הוא שמעודד את יצירת הקשרים, או שהתיאום המוגבר הנדרש כדי לשיר בהרמוניה הוא שעושה זאת. אולם בכל מקרה, חלק מהצלחתה של להקה כמו קווין נבע מכך שכשהלקה עודדה את הקהל לקחת חלק במוזיקה, היא השתמשה בהצלחה במנגנון אבולוציוני היוצר במהירות קשרים חברתיים חזקים בקבוצות המונות אנשים רבים מכל רחבי תבל.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

איילנד פירס (Eiluned Pearce) משלימה את מחקר הפוסט-דוקטורט שלה בפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת אוקספורד. היא מתעניינת במיוחד באבולוציה של הארגון האנושי, ומאמריה פורסמו בין השאר בכתבי העת Psychology of Music ו-Arts & Health.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כולם ביחד. תצלום: ג'ושוע אקשטיין, unsplash.com

Photo by Joshua Eckstein on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איילִנֶד פירס, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על עכשיו כולם ביחד

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

כדאי לזכור שהתנהגות עדר, עם שירה או בלי, היא לא דבר שכדאי כל כך להשתבח בו. אנשים בקבוצה המפתחים התנהגות עדר עלולים לעשות מעשים קיצוניים, בלתי אנושיים ובלי להפעיל מנגנון בקרה אישי כלל ("כי הרי כולם ביחד עושים זאת, ולכן כנראה שזה טוב ויפה"). אינדיבידואליסטית שכמותי, אינני אוהבת שירה בציבור כלל ומעדיפה לשמוע סוליסט ווירטואוז משובח, שלוקח אחריות על השירה שלו, מקסימום מוכנה לקבל להקת רקע שמלווה אותו או אותה........

    02
    יובב

    נכון, יחד עם זאת אנו מכירים בעיקרון חכמת ההמונים: שחוכמתו של ההמון גדולה, בתנאים מסוימים, מחוכמתו של המומחה היחיד.
    יש הבדל תהומי בין התנהגות של עדר לבין החשיבות והערכים של ה"ביחד".

03
יובב

על לכידות, ביחד והרגשת הביטחון: אנחנו רואים יותר ויותר שקיימת הבנה כי יש משהו ב"ביחד" הזה שנותן ערך מוסף. הביחד מאפשר להבחין שהשלם הוא יותר מסכום חלקיו.
וקצת מזוית שונה : הביחד הזה היה קיים באותה נקודה טרם המפץ הגדול, מאז הכול התרחב, כפרים, ערים, מדינות, עולם, כאוס מוחלט.
ו...באיזה נקודה הגענו להבנה שכולנו קשורים, שהעולם גלובלי, כפר גלובלי אחד. גילינו שמוח מפותח הוא מוח המקיים איכות חיווטים גבוהה בין הנוירונים.
גילינו שההבדל היחיד בין יהלום לגרפיט תלוי אך ורק בסידור המרחבי של האטומים ובקשרים שביניהם: היהלום בנוי כשבכה תלת-ממדית של אטומי פחמן עם קשרים חזקים בין השכבות של האטומים לעומת הגרפיט שבו קשרים חזקים בין אטומי הפחמן של אותה שכבה בלבד.
לאן אני חותר?
לכך שקיים חוק שסובב ומקיף את הטבע כולו ובתוכו האנושות.
לכל מדינה יש תרבות משלה, חוקים משלה, אופי וכו' .
כמו כל דבר שקיים, הכול נובע מהשורש. גם לנו עם ישראל יש שורשים קדומים שקובעים את התנהגותו, תרבותו, צורת חייו וכו.
הפואנטה היא שגם עלינו חלים אותם החוקים. ודווקא באותו המרקם שנוצר מתחילת המפץ הגדול, הביטחון וקיומה של מדינתנו תלוי באחדותנו. בחוזק חיבורנו ובקשרים שבינינו.
נכון, זה משהו שניתן לשאול עליו - ואיפה המחקר האמפירי שיאשש את ההנחה הזו?
על זה ניתן להניח שרק מכבש ההתפתחות יוכיח לנו את חשיבות החיבור והאיחוד של העם שלנו. וכלל שנמהר ליישם את חוק החיבור הזה, חוק הערבות ההדדית, כן ייטב לעם שלנו, ודווקא לעם שלנו, עם ישראל.