על עכבישים, ג'ודו ואיסוף בולים

"ילדים צריכים להתמיד בחוג", אמר לי אחד מחברי, "הם חייבים להגיע למיצוי מלא של יכולתם, גם אם הם לא נהנים. הערך המוסף של ההתמחות ילך אתם כל החיים. לא די בהשתתפות. צריך להתמיד בעשייה ולחתור להצטיינות". האם חברי צודק? ואולי יש יתרונות גם למיצוי חלקי בלבד של היכולות?

בסרטון שזכה למיליוני צפיות מתאר סיימון סינק (Sinek) את מבוכת בני הדור הצעיר. לטענתו, מעניקים להם תעודות השתתפות כדי לפייס את הנחשלים, אבל תעודות השתתפות רק מחלישות אותם עוד יותר. כשיגיעו לעולם האמיתי, הם יבינו שרימו אותם. מי שקיבל תעודה כזו, יבין שקיבל אותה בלא שהשיג כל הישג שיצדיק אותה. הוא יבין שאין ערך להשתתפות כשלעצמה. כך תפגע תעודת ההשתתפות בהערכתו העצמית. האם סינק צודק? האם רק ההצטיינות חשובה? האם אין ערך להשתתפות בלבד?

אני לא מצטיין בעכבישים. ממש לא. הם די מגעילים אותי

אני לא מצטיין בעכבישים. ממש לא. הם די מגעילים אותי. אבל לפני כמה ימים כתב לי קרוב: "כרגע נאלצתי לקטול עכבישון קטן שהתערסל על קורים דקיקים. אני במלחמה נגד עצמי. להרוג יצור? אני? יעני, בודהיסט?"

עניתי: "עכבישים אינם מזיקים. הם אוכלים נמלים, יתושים, זבובים וג'וקים. חוץ משממיות, הם המדביר הביולוגי הכי טוב. מדי פעם אפשר להסיר את הקורים שלהם, אבל את העכבישים עצמם רצוי להשאיר. בייחוד המרעידנים טובים –  אלה עם הרגליים הארוכות והגוף הקטן. את היתר אפשר לתפוס בכלי ולשחרר בחוץ. מעטים העכבישים המסוכנים  בעיקר ששן חום ואלמנה שחורה –  אבל הם בדרך כלל אינם נושכים אלא אם מרגיזים אותם. לא הגיוני מצדם לנשוך משהו גדול שהם אינם יכולים לאכול, כמו בני אדם. הרוב המוחלט של אלפי המינים של העכבישים אינם מזיקים. הנה סרטון שמדגים את חביבותם של העכבישים: אישה שמה עכבישים על פניו של אדם השוכב במיטה, ומנסה לגרום להם להיכנס לפיו הפעור. הם בורחים כל הזמן. רובם מפחדים ממקומות חשוכים, לחים וזזים –  מנשימות ומנשיפות, למשל. והם אינם נושכים אותו אפילו פעם אחת".

עולם ומלואו. תצלום: יואיצ'י קגיאמה

לאחרונה אני עוקב אחרי קבוצת "צילום פרוקי-רגליים חרקים זוחלים ודו-חיים" בפייסבוק. אנשים מצלמים חיות משונות שהתנחלו בביתם או בסביבתם ומבקשים זיהוי, עצה, הצלה. מומחים לזיהוי עכבישים, צרעות, דבורים, נמלים וזחלים של פרפרים, מגיבים לתמונות. הם הופכים חרדה לתובנה, ופחד לידע.

ממצב של בורות מוחלטת עברתי פתאום לזהות סוגים שונים של עכבישים וחרקים אחרים. הקבוצה הזו שינתה את חיי, לפחות במישור יחסַי עם ההולכים-על-שמונה (ושש). עולם שלם נפתח בפני. כל זאת בלי תעודת הצטיינות בתחום. רק ההשתתפות בקבוצה: המעקב; הצפייה; הניסיון המתמיד לנחש מה אני רואה ולפתח טיפת סימפטיה אל היצור האומלל, במקום להזמין את סוליית נעלי לפתור את הבעיה.

הניסיון הצנוע שמקנה ההשתתפות הוא נכס יקר-ערך

הניסיון הצנוע שמקנה ההשתתפות הוא נכס יקר-ערך. למשל, כשאתה נשאל אם להרוג עכביש. למשל, כשאתה פתאום שומע נגינת כינור בדרך לתחנת המטרו. כך הפך ג'ון פיקרלו לגיבור היום ב-12 בינואר 2007.

באותו יום עשה העיתונאי ג'ין ויינגרטן מהוושינגטון פוסט ניסוי מרתק. הוא שאל את עצמו: "אם מוזיקאי בעל שם עולמי יעמוד ברחוב בשעת בוקר בלבוש פשוט וינגן – האם מישהו יזהה את היופי, את הייחוד, את הגאונות? מי הוא זה שקיימים בו הזיק, הניצוץ, התאווה הזו ליופי, לחיים, עד כדי כך שחושיו יזהו את היופי המוזיקלי הזה גם כשהוא, ההומו אורבנוס, נמצא בשעה הכי מעוכה שלו? כמה מבין העוברים והשבים שהולכים לעבודה בשעת בוקר יזהו את איכות הנגינה?"

ויינגרטן ביקש מג'ושוע בל, אחד הכנרים הטובים בעולם, לנגן בשעת בוקר במעבר המוליך אל תחנת המטרו ל'אנפן (L'Enfant Plaza station) בוושינגטון. במערכת הוושינגטון פוסט היססו לפני שביצעו את הניסוי. הם חששו שעשרות אנשים יתגודדו סביב בל, משל היה רונאלדו, ברחוב. אנשים ישלפו סמרטפונים. יהיו דוחק. צפיפות. אנשים יימעכו, יידרסו ברגלי ההמונים. יהיה צורך להזעיק משטרה. אולי את המשמר הלאומי. בפועל, מבין 1,097 האנשים שעברו על פני בל במשך 43 דקות של נגינה, רק שבעה עצרו להקשיב למשך יותר מדקה. רק אחת זיהתה את בל, וגם זאת – רק מכיוון שראתה אותו בקונצרט בקונגרס שבוע קודם לכן.

למה איש לא זיהה את איכות המוזיקה של בל? יש לא מעט תשובות אפשריות: העוברים והשבים לא רצו לאחר לעבודה האזור היה סואן, האקוסטיקה לא הייתה מתאימה לקונצרט, היה צריך לעמוד קרוב כדי להקשיב, העוברים והשבים לא הבינו במוזיקה קלאסית (טיעון שמאיר באור מעט אליטיסטי את הניסוי של הוושינגטון פוסט – למה לא העמידו ברחוב גיטריסט של להקת רוק, או זמר ראפ?). אבל הסיבה העיקרית שהציג העיתון  לכך שכל העוברים והשבים החמיצו את ג'ושוע בל היתה שאיש מהם לא ציפה לראות ברחוב כנר ברמה של בל. אל היופי צריך להתכונן. הוא אינו מופיע – ואינו צפוי להופיע – בחיי היום-יום. לכן אנחנו מעריכים יצירת אמנות יותר כשאנחנו במוזיאון, באופרה או בקולנוע, מאשר כשאנו חווים אותה בטלוויזיה או בספר רפרודוקציות בסלון: כי היא מגיעה עם הקשר ומכיוון שכך, אנו מתכוננים לקראתה ומייחדים לה זמן וקשב. בחיי היום-יום אין לנו קשב, קל וחומר בשעת בוקר מוקדמת.

הם מיהרו, וכדי להתרכז במשימותיהם היו חייבים להפחית את רגישותם לדברים יפים, לסנן את היופי מתוך חייהם החוצה. בגלל זה פספסו כולם חוויה של פעם בחיים

הכתבה "פנינים לפני ארוחת הבוקר" זכתה בפרס פוליצר. הכותרת היא וריאציה על הביטוי "להשליך פנינים לפני חזירים", המיוחסת בעברית לרבי שלמה אבן גבירול. אך אין זו רק וריאציה על הביטוי,  זו גם התייחסות לשעה שבה התרחש הניסוי. זו הייתה שעת בוקר. העוברים והשבים היו ממוקדים בצורך להביא את הילד לגן ולהגיע לעבודה. הם מיהרו, וכדי להתרכז במשימותיהם היו חייבים להפחית את רגישותם לדברים יפים, לסנן את היופי מתוך חייהם החוצה. בגלל זה פספסו כולם חוויה של פעם בחיים.

כולם, חוץ מג'ון פיקרלו.

תחקירנים של הוושינגטון פוסט ניגשו אל יותר מ-40 אנשים שעברו ליד בל או נעצרו לרגע והקשיבו לו, וביקשו את מספר הטלפון שלהם, לכאורה לשם מחקר על הרגלי השימוש במטרו. כשהתקשרו התחקירנים אל כל אחד מהאנשים הללו ושאלו: "ראית משהו מיוחד בתחנת המטרו?" איש מבין הנשאלים לא ציין את בל, חוץ מג'ון פיקרלו.

פיקרלו הוא עובד בדואר הפדרלי של ארצות הברית. הוא למד כינור בצעירותו, אבל כמעט לא מנגן כיום. התחקירן שאל אותו אם ראה משהו חריג. פיקרלו ציין מיד את הכנר. הוא לא זיהה את בל, אבל "זה היה כנר מעולה", אמר. "מעולם לא שמעתי מישהו ברמה הזו. הייתי המום מכך שאנשים הולכים מסביב ולא מבחינים", ואכן, גם מן הבודדים שעמדו והקשיבו, איש לא עצר והקשיב למשך יותר משלוש דקות. פיקרלו הקשיב תשע דקות.

לפי המדד של סיימון סינק, פיקרלו נכשל. שנים של לימוד נגינה בכינור לא הניבו קריירה בנגינה או בהוראת נגינה. הוא מאלה שקיבלו תעודת השתתפות, לא תעודת הצטיינות. אבל הניסיון והידע נותרו בקרבו עשרות שנים, עד שבקעו בניסוי החברתי של ג'ין ויינגרטן. הוא אולי נכשל ככנר, אבל לא כאוהב מוזיקה.

רוכב אופנוע במירוץ. אחד מנצח. והאחרים מפסידים? תצלום: גרי ניסאם

חברת ההמונים היא חברה של התמקצעות. לא כולנו יכולים להצטיין. על כן, תעודת השתתפות היא הדרך היחידה של רובנו להיות מיוחדים. בין אם אתה ירקן או נהג מונית, מותר לך לפתח גאווה בתחום הידע הצנוע שלך ובמיומנויות שתחום ידע זה פיתח בך. במחקר התגלה שאזורי המוח הקשורים בזיהוי מקומות ובהתמצאות במרחב מפותחים בקרב נהגי מוניות הרבה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. הנתון הזה צפוי להשתנות לאור כניסתה של אפליקציית "ווייז" לחיינו: נהגי מוניות כבר אינם צריכים לזכור כל כך הרבה רחובות ודרכים. ועדיין, הכשרתו ופעילותו רבת-השנים של נהג המונית בתחום עיסוקו יצרו בו ייחוד בעל-ערך, צנוע ככל שיהיה.

השתתפות מפתחת אופי ונחישות. היא מדרבנת לחשב מסלול מחדש ולבדוק את הכורח לפנות לעיסוקים אחרים, אם אתה מבין שלא תצטיין

השלמתי תואר שני בהיסטוריה. כתבתי תזה בינונית ולא המשכתי לדוקטורט. לפי המדד של סינק יש לי תעודת השתתפות בלבד, לא תעודת הצטיינות. אבל ההשתתפות לימדה אותי שאין סיכוי שאצליח לחרוש מידע כמו הפרופסורים ולנפק מאמרים מדעיים בשרשרת, כמותם. מהשתתפות (שיש שיכנו אותה "כישלון") אפשר ללמוד יותר מאשר מהצלחה. השתתפות מפתחת (או לפחות דוחפת לפיתוח) אופי ונחישות. היא מדרבנת לחשב מסלול מחדש ולבדוק את הכורח לפנות לעיסוקים אחרים, אם אתה מבין שלא תצטיין. ג'ון פיקרלו הבין את זה.

בנעורי הייתי שופט כדורגל. הנסיון שצברתי אפשר לי לאמץ נקודת מבט מיוחדת על המשחק, יכולת להעריך את קשיי השופט מגובה העיניים, הבנה נוספת של הסיטואציה. אני כבר לא מסתכל באותה צורה על משחק כדורגל. נוספה לי נקודת מבט, שמעשירה את ההסתכלות שלי על כל מצב במגרש, גם אם לא הפעלתי אותה בחיי המעשה מזה עשרים וחמש שנה.

"אני לא מתחרט שלא הצלחתי להיות כנר", אמר פיקרלו. "אם אתה אוהב משהו אבל בוחר לא לעשות אותו באופן מקצועני, זה לא בזבוז. כי עדיין יש לך את זה. יש לך את זה לתמיד", ויסלבה שימבורסקה כתבה: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות" (מתוך, "דואר ספרותי". מפולנית: רפי וייכרט).

השתתפו. זה מספיק. אל תרגישו כורח להצטיין ואל תרגישו שנכשלתם אם לא הצטיינתם. אתם משתתפים לא כדי למקם את עצמכם על סקלה מסוימת, לא כדי להיות "הכי טובים". הניסיון שרכשתם בעצם ההשתתפות ילווה אתכם כל החיים, בין אם זה חוג ג'ודו שהשתתפתם בו שנה, או איסוף בולים שעסקתם בו בילדותכם במשך שנתיים. ולחברי מתחילת הדיון הייתי עונה: ילדים יכולים ליהנות גם ממיומנות חלקית. המומחיות הצנועה שרכשו תלווה אותם, כנכס ולא כנטל, גם אם יהיו רק מומחים-למחצה או חובבנים. גם כך, עצם השתתפותם בחוג היא יותר ממה שיעשו רוב בני האדם כל חייהם.

שמחו בהשתתפות, כי היא העיקר. ומי יודע, אולי גם תצליחו, על הדרך, להציל כמה עכבישים מסכנים שלא חטאו.

תמונה ראשית: נעל ספורט חדשה, לפני שימוש. תצלום: פלוריס יאן-רולוף, unsplash.com

Photo by Floris Jan-roelof on Unsplash