פרויקט המחילה על פגמינו אנו מוחלים

אמה של סמנת'ה לואלר נרצחה ב-1999 על ידי אביה בבית המשפחה בפורט לודרדייל, פלורידה. אביה הודה באשמת אונס ורצח מדרגה ראשונה ונדון למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. 13 שנים מאוחר יותר ביקרה סמנת'ה את אביה בכלא – אירוע אשר שינה את חייה.

כשאחותי ואני היינו גדולות מספיק אמי החליטה שהיא אינה מעוניינת עוד להישאר בתוך נישואיה האומללים. כאשר היא סיפרה זאת לאבי הוא סירב להאמין לה ואמר דברים כגון "אם תעזבי תמצאי את עצמך עמוק באדמה". אך אף אחד מאתנו לא האמין לו, כי זו הייתה דרכו להתלוצץ. הוא מעולם לא פגע או התעלל באף אחת מאתנו – הייתה לו רק מנטליות קשוחה שכזאת.

כחודש לפני חג המולד המצב בין הוריי החמיר. מריבות בלתי פוסקות שכנעו את אימי שעליה לעזוב. תכננו לעזוב לפני חג המולד. יום אחד הגעתי הביתה ואימי שכבה על הספה. חבר הגיע אלי והיינו בחדר שלי במשך כשעה. כשירדתי למטה הבחנתי שאימי שוכבת באותה תנוחה בדיוק. מיד הבנתי שמשהו לא כשורה. רצתי לעברה וראיתי שפניה היו מכוסות חבורות כחולות והיה ברור שהיא מתה. כשראיתי שהתיק שלה מונח לצידה הבנתי שלא פורץ רצח אותה אלא אבי.

האמבולנס שהגיע לקח את גופת אמי ובאותו רגע הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. כאילו שמישהו סגר את הדלת וכיבה את האור.

במשך 13 השנים הבאות לא הצלחתי להתבונן על החיים שלי במבט מפוכח. החיים שלי היו מושתקים ומעורפלים. לא הייתה לי סבלנות לאף אחד שהעז להתלונן על יחסיו הגרועים עם בני משפחתו. הייתי שקועה במערבולת של כאב וצער. צער על שאיבדתי את אימי וכעס על אבי שלקח אותה מאתנו.

התאבלתי, אך בזכות העובדה שהוריי היו אנשים מדהימים שלימדו אותי כיצד להתמודד, הצלחתי לתפקד. יצאתי, היו לי מערכות יחסים ונראיתי כתמול שלשום. אנשים אמרו לי שהבכי יטיב איתי ולפעמים אמנם בכיתי במשך שעות – אך ללא הועיל. השנים שחלפו לא שינו דבר בעוצמת הצער וחוסר האונים שהרגשתי.

לבסוף, כשהייתי בת 32, השתתפתי בסדנה בת שלושה ימים לפיתוח עצמי. בקבוצה היו 100 משתתפים וראיתי כיצד כולנו חולקים סיפורים דומים אודות פחד, כעס, קנאה וייאוש. יצאתי מהסדנה עם תחושה עמוקה של אמפטיה וחמלה כלפי האנושות. חשתי מועצמת וניסיתי ליישם את מה שלמדתי בחיי היום יום. נפגשתי עם אנשים מהעבר בניסיון ליישר הדורים. ערכתי רשימה של כל האנשים שהפניתי להם את גבי ולבסוף הגעתי לאבי. לא ציפיתי שאתמודד עם החלק הזה בחיי אך הבנתי שגם אבי בטח מתמודד עם כעס, אובדן ותסכול.

התקשרתי מיד למתקן שבו הוא שהה וגיליתי שהם ניסו לאתר אותי מכיוון שאבי היה במצב קריטי, הוא היה על ערש דווי. ב-12 באוקטובר יצאתי מניו יורק לפלורידה כדי לבקר אותו.

אישרו לי רק 10 דקות לפגישה עם אבי. קשה היה לזהות אותו הוא היה צל חיוור של האדם שהוא היה. הוא עבר מספר אירועים מוחיים ושריריו התנוונו. הוא היה אזוק למיטה ונשם דרך צינור ללא יכולת לדבר. בנוסף לכך הוא גם סבל מאיידס. אך עיניו היו פקוחות ובמשך כל 10 הדקות הללו היינו בקשר עין.

הייתי המומה. ובכן, כך נראה הצדק! לפתע הבנתי שהוא עבר את מה שייחלתי לו כל הזמן – הוא סבל נורא. ההלם שחוויתי והמצב המחריד שבו הוא היה אפשרו לי לסלוח לו. אמרתי לו שוב ושוב עד כמה אני אוהבת אותו וסולחת לו. התנצלתי על הזמן הרב שלקח לי לבוא ולומר לו זאת. מאוחר יותר הבנתי שבמהלך 10 הדקות הללו לא חשתי רגשות של שנאה או אשמה, מה נכון או לא נכון. היה שם פשוט קשר עמוק. לא היה צורך בשיחה או בהתנצלות. קיבלתי את אבי בחזרה למשך 10 דקות וכשעזבתי אותו חשתי שהוסר מעלי נטל כבד.

אני עדיין מתקשה להאמין כיצד הדבר שכל כך לא רציתי לעשות – לראות שוב את אבי –היה הדבר שהחזיר לי את חיי בחזרה. אני עדיין מתגעגעת לאימי באותה המידה אך נדמה כאילו כל החלק האפל של נסיבות מותה נעלם. החמלה שאני חשה כלפי אבי דומה לחמלה שאפשר לחוש כלפי בריון המשתמש בתוקפנות כדי להסוות כאב ופגיעות.

המחילה עבורי היא מוחלטת וסופית. אין יום שבו אני תוהה האם באמת סלחתי לאבי או לא. הגעתי להבנה שבכולנו יש גם את הטוב וגם את הרע; כולנו מנסים חיות את חיינו כמיטב הבנתנו. כשאנשים עושים בחירות שגויות הם מבינים זאת. מחילה אין פירושה למחול על המעשה עצמו אלא לסלוח לפגמים הטבועים בכל אחד מאתנו.

סיפורה של סמנת'ה לואלר זמין גם בווידאו.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שערסמנת'ה לואלר. תצלום: לואיזה הקסט, באדיבות The Forgiveness Project


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על על פגמינו אנו מוחלים