על שבירת כדים ואשליות

כמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של האמן הסיני איי וייוויי המנפץ כדים מתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס - 220 לספירה), ואם לא, הם בוודאי שמעו על כך. כדים סינים מסורתיים ששרדו אלפי שנה והפכו כתוצאה מכך ליחידים במינם. מדובר במעשה עוצמתי והתיעוד שלו הופך אותו לפרובוקטיבי ובוטה. אפילו מקומם.

חונכנו לשמור, לשדרג ולכבד את המסורת והנה מגיע איזה סיני אחד ופשוט מנסה להרוס אותה.

אבל יש כאן משהו עמוק בהרבה. הקונסטרוקט המקובל הוא שזהותנו העצמית נגזרת באופן ישיר מארץ המוצא, המסורת והמוצא הגנטי שלנו. בהתאם לכך, אני אמור להיות יהודי או ישראלי ואיי וייוויי סיני.

במובן הזה, איי וייוויי לא מנפץ כדים סיניים עתיקים אלא את זהותו העצמית כנגזרת של ארץ מוצאו. לפיכך, המדובר במעשה הרואי הקורא תיגר בצורה החדה ביותר על התפישות המבנות את תהליך יצירת זהותנו העצמית. המאמר הזה מציע קריאה פנומנולוגית היידגריאנית ליצירה הספציפית הזו של איי ווייוויי. במילים אחרות "פרשנות" המבוססת על הנתון לנו "בהתנסות היומיומית", אשר איננה מביאה לתוך הטקסט שום הנחות יסוד מוקדמות.

אתן דוגמה ליחס דומה לזה שאני מציע כלפי מוצא אחר. המקור הגנטי שלנו. הרפואה מאפשרת לנו לשנות היום את גופנו בצורה יסודית. מהאף ועד לדיכאון או הג'נדר. כלומר לנתק את עצמנו מהמקור הגנטי שלנו. בעתיד, רפואת תאי הגזע תהפוך את המקור הגנטי שלנו לפתוח עוד יותר למניפולציה, כלומר הוא יאבד עוד ועוד את מעמדו כמקור המגדיר.

המקור כאן מקבל מובן של מקום המוצא. נקודת ההתחלה של תהליך התהוות שלעיתים גם מתנתק מהמקור. כלומר דר מחוץ לגבולותיו.

הקושי במקרה של ניתוק הגדרת המקור הלאומי כמגדיר של זהותנו העצמית נמצא דווקא בהבנה שזה אפשרי וקודם לכן, שזה בכלל דבר רצוי או ראוי. אנחנו כה מורגלים לחיות כחלק מהגדרת השתייכות קולקטיבית לאומית מקורית כלשהי, גנטית או דתית, שזה הפך בלתי אפשרי לראות שיש עוד אפשרויות ושהקונסטרוקט הזה הוא לא יותר מאשר שגיאה או תגובה רגשית פוסט טראומתית.

עכשיו בוא נשאל למה יש קדימות למקור, למאיפה-באנו, יהיה זה המאיפה-באנו הגנטי, הגיאוגרפי או זה הדתי, ולא ללאן-אנחנו-הולכים? המין האנושי לא מגדיר עצמו לעולם כנגזרת של העתיד. למה יש כאן עדיפות מוחלטת לעבר על-פני העתיד?

במילים אחרות, למה צריך לשכפל, לצטט מחדש, להגיב או להוסיף להגדרה כלשהי שכבר הייתה? ולא ליצור משהו חדש לחלוטין? למשל, הניסיון המעניין של מייסד PayPal להקים סוג אחר של מדינה. הרי העבר כבר-עבר. מבחינת משקל, מידתו הייתה אמורה להיות פחותה מזו של העכשיו והעתיד.

הסיבות מגוונות. מהפחד מהמוות הבלתי נמנע וחוסר הוודאות של העתיד ועד לאינטרסים של הגופים המתווכים בינינו ובין עברנו.

אבל לב העניין נעוץ בתפיסת הזמן השגויה שלנו. אנחנו מאמינים שיש קשר אימננטי בין העבר לבין העתיד. העתיד, לתפיסתנו, הוא המשך-ישיר-של-העבר. כביכול, הרגע עצמו בכל רגע מתקדם מהעבר אל העתיד.

אבל, האמת היא שהרגע חוצץ בין העבר לעתיד. הרגע חוצץ בין מה שהיה-לפניו לבין מה שיהיה-אחריו. בכל רגע מחדש. כלומר העבר והעתיד אינם מחוברים אימננטית אלא הם שני חצאיו של אותו רגע החוזר על עצמו בכל רגע. או מוטב המבחין אותם ממנו בכל רגע מחדש.

תפיסת המקור כמקור המגדיר מחייבת את המשגת העבר כנמתח לתוך העכשיו והעתיד באופן בלתי נמנע ואימננטי. זהו לב העניין. תפיסת הזמן הזו לא מאפשרת לנתק את המקור. המקור והעכשיו הופכים לשתי יחידות בלתי ניתנות להפרדה. אם המקור המגדיר ינותק המערכת המגדירה תקרוס.

אני יהודי כי אמא שלי הייתה יהודייה. אמא שלי יהודייה כי אמא שלה הייתה יהודייה. וכך הלאה.

להבדיל, המודל שאני מציע רואה במקור רק נקודת מוצא ולכן הוא לא מחייב המשכיות ישירה של המקור-המקורי-המגדיר אל העתיד.

אבל, למה זה בכלל משנה? הדומיננטיות של העבר בקביעת זהותנו העצמית כנגזרת של השתייכותנו הקולקטיבית מייצרת קודם כל אשליה כאילו יש כבר תשובה לשאלה מי-אני. התגלגלות התשובה מהעבר וזמינותה מונעות בכלל את הופעת השאלה. אין בה כבר צורך. הרי התשובה כבר קיימת. אקסיומטית וכמעט בלתי ניתנת לפירוק.

בשלב הבא, הטריוויאליות והזמינות של התשובה מייצרים את האשליה שיש באמת מקור אחד, ממנו ניתן לגזור את התשובה לשאלה מי-אני. שיש תשובה אחת ולא חלקיקי תשובה סותרים החיים בכפיפה אחת. בהערת אגב לאיי וייוויי, בהחלט יש מקום לאקט הניפוץ לכשעצמו - כמהות. ליצירת אי מוגדרות על-פני הגדרה.

מאז אנו כמין אנושי בטוחים שאסור לחיות ללא הגדרה. שיש חוסר אם יש ניפוץ ולא הגדרה.

רק בגלל שהמקור במקור הוא העדר-מוגדרות ולא תוכן מוגדר, אפשר לטעות ולמלא אותו בתוכן כלשהו ובשלב שני להגדירו כמקור-המגדיר. התוכן הוא כבר דבר-מה ולכן הוא מסתיר את המקור כמישהו, כמי-אני? כלומר, כשאלה ולא כתשובה. זו הסיבה שתהליך הניפוץ הוא כה מהותי. לכן אני מציע תפישת עולם א-לאומית, א-תאיסטית, א-נרקיסיסטית... א-כל-דבר כתפישת עולם.

הזהות העצמית שלנו תהפוך אז במקום ציטוט כלשהו של עבר כלשהו, מקרי בהיסטוריה, להופעה אותנטית של כל אחד מאתנו כמישהו. כשאלה הפתוחה למענֶה ולעיצוב החד-פעמיים שלו. מישהו המגיע כביטוי טהור של העדר מוגדרות עקרונית, ולפיכך א-לאומי, א-דתי וכדומה.

בסוג של אגורפוביה, חיפוש אחר נ״צ בחלל, קורבנוּת של בעלי אינטרס או לחילופין בסוג של תגובה פוסט טראומתית לאירוע הלידה, אנחנו כמהים לחזור אל המקור. אבל הוא איננו. אין מקור-מגדיר. במקומם, הנה יש-פה-עכשיו-אותי. ה-מקור-בעל-כורחו.

במקום לנפץ את המקור מתוך הכרה מפוקחת בהעדרו העקרוני, או לכל הפחות לראות בו רק את נקודת המוצא, אנו מסתפקים בצר לנו בהפיכתו למקור-המגדיר. מצב עניינים המשמר את האשליה שכביכול כלל לא התנתקנו ממנו. הנה הוא מגדיר אותנו בכאן-ועכשיו.

אבל כל הגדרה ממלאת בתוכן את הדבר המקורי, שהוא במקור פתיחות חד פעמית לעיצוב העולם ומתן משמעות. כל מה שניתן לעשות זה רק להניח אשליות במקומו, ולאמיצים שבנינו - לנפצן. הופעת האני בעת הלידה במקום המקור הפכה את האני עצמו למקור. חבל הטבור נקרע. אלוהים מת. המקור מת. נותר רק העכשיו המקפל מתוכו בכל רגע את העבר והעתיד. נותר רק האני הנענה להזמנת הפתיחות העקרונית של העולם לעיצובו אותו.

אנחנו חיים בעולם הנשלט על-ידי פחד. מוקפים באשליות, אשר גם אם בעבר הן היו עיצובי עולם אותנטיים, הפכו שלא בצדק לתקפות ומחייבות... ממשלות, מדינות, משרדי פנים, ביקורת גבולות, דתות, טקסים, חגים ... אשר מעבר לתוקף המארגן שלהן כמסדירות החיים שלנו ביחד, זכו למעמד של המקור המגדיר של זהותנו העצמית.

קונסטרוקטים הפולטים מתוכם את זהותנו העצמית המוכנה מראש, משוכפלת, לעוסה ומשומשת, במקום שאנו נפלוט אותם כפרשנות אותנטית לעולמיות הסינגולרית שלנו.

כתגובה רגשית לאימת השאלה, בחרנו בעולם הנוצר מהעלאת הגירה שלנו של מה שהיה והצבתו כאשליית המקור. לעיסה כפייתית, אובססיבית וברברית. ברברית לא על-שום ההרס, הניפוץ והאלימות היצירתיים הגלומים בה, אלא על-שום הכוחניות הגלומה בפעולת כפיית הסדר המארגן וקידושו כמקור המגדיר. מקור מגדיר המתכחש לפתיחות העקרונית של העולם כפתיחות עקרונית. מקורות מגדירים המסתירים ואינם מכירים בעובדה שבמקור הכול מנופץ, חסר הגדרה ופנוי לעיצוב הגדרתנו אותו כביטוי יצירתי. סדר שהפך את העולמיות מהזמנה ליצירתיות, לסדר מארגן שלא נוצר באופן אותנטי מחיפוש "אמיתי" אלא מתוך התשוקה לטובות ההנאה של באי כוחו של הסדר שהיה.

אנחנו חיים בעולם בו האשליות שיצרנו הפכו למוסדות בעלי מעמד אקסיומטי והן מנוהלות ברצינות גמורה לא כ"רק אשליות מסדירות" אלא במעמד של המקור המקורי. כלומר, לא בהתאם למהותן כביטוי יצירתי שרירותי אלא במעמד אבסולוטי ומחייב.

לפיכך המאפיין היסודי ביותר של העולם בו אנו חיים היום הוא שיגעון.

מעשה הניפוץ של איי וייוויי הוא הרואי. אין דרך אחרת להשיב את הפתיחות המקורית של העולם לעיצובנו אותו מבלי לנפץ את אשליות המקור המגדירות אותנו כבר מראש. אין דרך להשיב על השאלה אם התשובה כבר מוכנה מראש ומוגשת חמה ומרשרשת במזללת ה- Fast-food של הדתות, המדינות, הממשלות וכיוצא בזה.

ומה קורה אחרי הניפוץ?

כד הוא חלל ריק. הוא מעטפת המזמנת את המילוי שלה. הכד הוא צורה התוחמת את החלל שבתוכה. אנו רואים את הכד. את הצורה. את המסורת. ולא את החלל המזמן אותנו למלא אותו.

מעשה הניפוץ של איי ווייוויי שובר את המעטפת, כדי לאפשר לנו לראות את החלל ואתו את האפשרות שלנו למלא אותו בכל "דבר" שנרצה.

אחרי הניפוץ נותר החלל הערום. הריקות שהייתה שם ממילא. מלכתחילה, קודם למעשה הניפוץ. אותה ריקות שהגיחה ברגע לידתנו ולמדנו להסתיר באדיקות באשליות. אחרי הניפוץ אנו פשוט רואים במקום את הכד את מה שהיה שם בתוכו כל הזמן – את עצמנו כריקות המזמנת אותנו למלא אותה בתוכן-וצורה.

לפיכך, מה קורה אחרי הניפוץ?

שקט.

הסאון המטורף שההמון מייצר במנוסת האמוק שלו מפני עצמו-כשאלה נמוג. העולם-והאני-שבתוכו מתגלים כ"ערום", המזמן אותנו להשיב באופן שאיננו מבטל את חוסר המוגדרות העקרונית אלא לוקח אותה בחשבון.
איי וייוויי לא מנפץ כדי סיני עתיק.

כד סיני עתיק זו האשליה.

איי וייווי יוצר השתקפות.

השתקפות שלנו כפי שאנחנו נראים במקור, כמקור. מעשה הניפוץ מייצר השתקפות חד פעמית להופעה החד-פעמית שלנו כאן-ועכשיו, כמרחב שבו העולם המנופץ למיליוני חלקיקים, חלקם סותרים, מזמין אותנו לעצב אותו באופן סינגולארי ומשמעותי עבורנו.

זה לא אומר שאי אפשר לייסד חברה. בוודאי שאפשר. זה רק אומר שזה עניין של בחירה ולא של היענות למקור בלתי נמנע. הבחירה להיות יחד עם, כמבוססת על השתייכות גנטית או גיאוגרפית, היא בחירה באפשרות אחת. מיני רבות. כולן שרירותיות באותה המידה. ואם זו רק בחירה, הבחירה של איי וייוויי להיות סיני הנה ערכית בדיוק כמו הבחירה שלו להיות א-סיני או אדם-גלובאלי, סתם נווד או אדם א-לאומי או אדם א-משהו בהגדרה.

מדינות צריכות להסדיר את חיינו ביחד אך לא להגדיר אותנו. הסכנה בדתות ובמדינות היא שהן מסתירות את השאלה. השקר הופך לאמת. לא בגלל שיש תשובה אמיתית יותר מאחרת, אלא רק בגלל שהוא מציג את עצמו במקום השאלה, באופן שפותר אותה ולא חי אתה בכפיפה אחת. הוא מוחק את השאלה ומציג את עצמו במקומה. תשובה המוצגת כמשהו אבסולוטי, המנותק מהשאלה שיצרה אותו, הופכת ממענה יצירתי אותנטי למנגנן אלים ודכאני.

מדינות הן מטאפורה. מטאפורה למוסדות מארגנים שהפכו למקורות המגדירים של זהותנו העצמית.

המאמר הזה הוא הזמנה. פתיחות לאפשרות שלנו לנפצן באהבה, בתשוקה ובכל מקום.

להיות א-משהו ולא דבר-מה.

 

גיא וינברגר הוא בוגר מכון כהן באוניברסיטת ת"א, כתב תזה על וולטר בנימין, ובימים אלו מגיש את דוקטורט על היידגר באוניברסיטה החופשית בברלין.

תמונה ראשית: מתוך "גרעיני חמנייה", יצירה של איי וייוויי. תצלום: דרו בייטס

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גיא וינברגר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על על שבירת כדים ואשליות

04
חנה א.

דיאגנוזה: הכותב לקח מנת יתר של היידגר, נראה שמדובר בסינדרום ניהיליזיצין. מרשם: נא לגשת דחוף להתייעצות אצל הנס יונס.
וברצינות: הדת היהודית, לכל הפחות, אינה מציעה כל תרופת פלא הממסגרת את העתיד בגבולות העבר (ראו דברי אבי שגיא). אם כבר, נראה ממפגן הנונשלנטיות המוצעת כאן, שהמרשם הנהיליסטי הוא הרבה יותר ותרני כלפי ההשקעה הנדרשת ביחס לעתיד. די לרדידות.

    06
    גיא וינברגר

    ומה הערך במונותאיזים? אני באמת שואל. אברהם ניפץ את הכדים בגלל מעשה איגיאולוגי. איי ווייוויי בגלל מעשה אנרכיסטי. המוניתאיזם בעיניי הוא רק עוד פרה קדושה. במקום שיהיה קשר ישיר ביני ובין כוחות הטבע השונים עכשיו יש כוח אחד בלתי נראה מעליהם שאין לי יכולת לתקשר איתו. צריך מתווכים. והנה מנגנוני הכוח הדכאניים עובדים שעות נוספות.