שקרים מהחיים עם הגב לקיר

הסמן מרחף מעל "הסר תגובה״, רק כך אני משיב לעצמי את תחושת השליטה. בנדיטים וירטואליים עזי מצח, חמי מזג ופזיזי מקלדת חטפו לי את הסטטוס. הם טימאו את קדושת הקיר האישי ש-ל-י, והפרו את שלוות השיתוף, החשובה שבזכויות הפרט. ״מישהו פה הבטיח לכם דמוקרטיה?״, כתבתי לפני כמה דקות, אך לא פרסמתי. טוּ מאץ׳, אני חושב ומתחיל למחוק בהיסוס, הקשה אחר הקשה על הבֶּק-סְפֶּייס. נגזר עליי למלא את תפקיד הדיקטטור הנאור. האיכרים מוזמנים להתלכלך כאוות נפשם אך אני אשקיף מהצד ואגן על גבולותיי, לא אכנע לטרור, לא אתפתה לפרובוקציות של קיצוניים.

אני חוזר ובוהה בתגובה הראשונה, זו שנחתה עלי כמהלומה ופרצה את הסכר, בוהה ובוהה עד שיוצאות לי העיניים מהחורים. עד אותו רגע הלייקים זרמו בקצב סדיר אך נינוח ואני התרווחתי והרגשתי שעשיתי את היומית. העם מצביע בידיים. ואז בא אמיר וכתב "עלוב" וקטל את שיקול הדעת שלי במחי מילה בודדה. לא נדרש זמן רב לפני שהחלו להופיע כל מיני תגובות הנפתחות במילים כמו "נאלצת להסכים" ו"מצטרף לקודמיי", כאילו שפייסבוק הוא פרלמנט שבו נידונות סוגיות ברומו של עולם. חכמולוג אחד אפילו "מחרה מחזיק" ואני לא יכול שלא לדמיין איך אני מחרה מחזיק לו את הגרון עד שהוא צורח ומתחנן על חייו. בַּפָּנים היית אומר לי את הדברים האלה, גבר גבר?

ובכלל, מה כל כך מרגיז אותם? מה כבר כתבתי? "שווה קריאה". המלצה בתום לב. עיתונאית ובעלת טור שמציגה תוכנית לשינוי שיטת הבחירות הקיימת. ואני רק שיתפתי, אפילו לא יודע למה, אפילו… סתם התחשק לי. לא תיארתי לעצמי שאנשים ישתוללו על חשבוני! המחשבות האלה מכרסמות בעצביי ומשתקות אותי, ובעודי מתמהמה מצטרפת מגיבה חדשה למסיבה: "עוד לא סלחתי לה על מה שכתבה על איבגי". מה קשור איבגי לעניין, אני מתרתח. אם לא אשתלט על המהומה במהרה, יקום פה מרד וההמון ירמוס אותי תחת רגליו. מהפכה הם עושים לי. "אני לא חושב שזה רלוונטי לדיון", אני מגיב בהדרת כבוד. כן, אם רק אצליח למסגר את ההתרחשות כדיון תרבותי שבו אני מכהן כבורר עליון...

לא חולפות שתי שניות והתראה נוספת מתגנבת לה: "רלוונטי ועוד איך". אני מנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את הפולש התורן. "הכותבת הנכבדה איבדה כבר מזמן את כל האמינות שלה, ואני באופן אישי לא מתכוון לקרוא אותה יותר". צליל מכני מוזר ממלא את חלל הסלון, צליל צורמני ומבשר רעות. אלה השיניים שלי, שטוחנות את עצמן עד דק. ומי ישלם על הביקור אצל הרופא כשיינעלו לי הלסתות? רק ביקשתי קצת מתינות, אדוני, מה לא ברור? ובכלל, אם אתה מחרים את הכותבת, מה כל כך דחוף לך לבוא ולהתפקד לי בסטטוס. לא רוצה - לא צריך. אצלי בקיר הפלורליזם הוא ערך עליון, ואתה הורס לי את זה, הורס את הכול עם הפה הגדול שלך והאצבעות החצופות.

כל הטרוניות שאני רוצה כל כך להשמיע, כל הזעם שהולך ומצטבר בי עד שגם תמונת הפרופיל מאדימה, כל זה לא עוזר בכלל. מוֹנֶה ההתראות ממשיך לטפס כמו פצצה שסופרת לפנים במקום לתקתק לאחור. האם לא על זה חולמים כולם, רייטינג שמאמיר ומאמיר, פריים-טיים וירטואלי? כל אותם כוכבי-פייסבוק שמקבלים מאות ואלפי לייקים לסטטוס, כיצד הם מתמודדים עם חיצי הביקורת? האם הם שואבים את כוחם מההמון? אני מחליט לפנות למספרים, לנתונים היבשים, בניסיון להיאחז בתמיכה השקטה: 17 לייקים לעומת 8 תגובות ארסיות ונוראות. לפי סולם פשוט של 1 תגובה = 2 לייקים, ניכר שהציבור עדיין תומך בי! דמעות מציפות את עיני כשאני מבין כמה אנשים עשו את המאמץ ונתנו לייק. אכפת להם, הם מעריכים. בשבילם נעמדתי בקו האש, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאכזב אותם עכשיו. למענם אלחם על זכותו של כל אדם לומר את אשר על דעתו ולהכריז בראש חוצות: "עם הכתבה הזאת אני מסכים ואם לא טוב לכם, קפצו לי!".

בהנפת אגרוף נחושה אני מסתער על המקלדת. בשם הסמכות שניתנה לי בדף פייסבוק זה אני מכריז בפני כל מאן דבעי, בפני כל מי שמסוגל לקרוא את מחשבותיי, על תקנות לשעת חירום. ובמסגרת התקנות האלה רשאי אני להפעיל את מלוא הכוח הנדרש כדי לשמור על הסדר הטוב ולהגן על רווחת הכלל. המחוסל הראשון הוא המתנגד הקולני ביותר, אקטיביסט פרוע שהשתמש ארבע פעמים בתגובתו במילה "מזעזע". וכעת הוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות: מחיקה טוטאלית. ברגעים שלאחר הלחיצה האצבע רועדת מעל הכפתור השמאלי של העכבר, כאילו בכל רגע עומדת להתנקם בי איזו ישות נטולת נוכחות פיזית, אולי פייסבוק, אולי הקוסמוס עצמו. אך דבר לא קורה. אף אחד לא קם, לא מזדעק, לא מכנס ועדת חקירה. להפך - הם שותקים נוכח חרוני, ומשתיקתם אני שואב תעצומות נפש אדירות. בסדרה של אבחות עכבר מהירות אני מסלק את שאר המבקרים: בחורה ממקום העבודה הקודם, חבר של חבר שפעם השתכרנו יחד, טיפוס מוזר שהוסיף אותי לפני חודשיים אף על פי שאין לנו חברים משותפים וזו תגובתו הראשונה אצלי, בת דודה של סלבריטי ליגה ג' שחושבת שהיא משהו, מישהי שיצאתי איתה מספיק פעמים כדי שנהיה חברים בפייסבוק (אבל זה לא היה רציני), קולגה של אבא שבילדות תמיד היה נותן לי צ'פחות חזקות מדי. אחד אחד הם נופלים, בלי זכות דיבור, בלי שיקבלו הזדמנות לפרושׂ את משנתם לגבי פרט כזה או אחר בתוכנית לשינוי שיטת הבחירות. הרי הפרטים בכלל לא חשובים, ומי שטוען אחרת מפספס את העיקר.

אחרון חביב נשאר אמיר. התגובה חסרת הרגישות שלו זורחת מול עיני במלוא עליבותה. אני מעביר את הסמן בהנאה הלוך ושוב מעל האיקס הקטן שיעלים אותה לעד. תלמד לקח, אני מסנן מבין שיניי, ודע את מקומך. קליק. נותרים רק 17 לייקים צייתנים. והדממה, שמסבה לי עונג רב ומוכיחה את צדקתי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על עם הגב לקיר

01
חנה רודיטי

היי תומר,
אתה מיטיב לכתוב ולכן הבעת את רגשותיך במילים כדורבנות . יחד עם זאת- לא הייתי משתמשת באותו כפתור של "הסר תגובה". איך אתה חושב יראו הטורים שלך שמאחריהם רק "לייקים" חביבים.....תן לקוראים שלך להגיב למשטינים למיניהם. זהו אינטרנט- במה חופשית לכל דיכפין ביניהם אנשי רוח שאולי באמת לא יקבלו את דבריך ואוסף של אנשים רפי שכל , כועסים, או סתם רעים- או בסימן הפסח- כל ארבעת הבנים יגיבו לכל דבר ועליך להוציא את המוץ מהתבן ולהפריד בין תגובה מושכלת ולגיטימית ובין אוסף של ברבורים שכפי שגם אמרת- לא יאה לדון בהם.
ובאותו עניין, אסוציאציה שעלתה במוחי: אתמול הזמנתי משלוח ממסעדה מסויימת. שילמתי סכום יפה וקיבלתי 9 רביולי קטנים ומלוחים וקינוח בגודל אצבע. חברת המשלוחים אוטומטית שולחת מין טופס חוות דעת. כתבתי. ואז ראיתי בקטנטן שכתוב "התגובה תפורסם על פי שיקולי ההנהלה" שזה אומר מה? שאם המשוב הוא שלילי מדי אז אולי הוא לא יתפרסם? בקיצור תומר היקר- אם יש בך את האמונה שמה שכתבת הוא ראוי תתעלם מכל התגובות המוזרות אבל אל תשתמש בכפתור של "הסר תגובה" זה לא לכבודך ולכבוד כשרונך. חג שמח!

    02
    תומר

    הי חנה,

    תודה על המילים החמות. ואל דאגה - אני לא מוחק תגובות, גם כשאני מתרגז (אלא במקרים קיצוניים תיאורטיים), אם כי נחמד להתפלש מדי פעם באיזו פנטזיה לוחמנית.
    נדמה לי שהשאלה ששאלתי את עצמי כאן היא: מה אנחנו רוצים שיקרה כשאנחנו מפרסמים סטטוס בפייסבוק? אני אפילו לא בטוח שיש לי תשובה תמציתית ומנומקת.

    לגבי הסיפור שלך, הוא מעלה שאלה אחרת - האם עמוד פייסבוק פרטי אמור לעמוד בכללי האתיקה והשקיפות של חברה מסחרית? אני חושב שאנשים שונים יענו בצורה שונה על השאלה הזו.

    חג שמח,

    תומר

03
מאיה

בלי בושה! אני גם מעיפה אותם!
מקום לביקורת בונה ולגיטימית יש. אבל מי שמתיימר לכתוב על הוול שלי- שיוריד נעלים קודם. קצת ריספקט לבעלת הבית. בכל זאת, אני צריכה להמשיך לראות את זה אחר כך.

05
אריאל

נכון שמלפני שנתיים... אבל אהבתי ממש!
ככה אני בדיוק!! (ותמיד צריכה להחזיק עצמי חזק ולסנן לעצמי בין השיניים "תפסיקי לריב עם אנשים ב א י נ ט ר נ ט !!!)