עם הפנים אל האחר

עטיית מסכה הפכה לעניין של אתיקה, והיא חושפת את יחסנו לזולת ולחברה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

קשה להאמין עד כמה מרכזית הפכה המסכה להיות בחיינו. אנו עוסקים בה רבות, עיסוק המתחיל, כמובן, בהיבט הבריאותי של מניעת התפשטות נגיף הקורונה, אך מקיף גם שאלות מעשיות לחלוטין (איזו מסכה נוחה יותר? כמה זמן ברציפות ניתן לעטות מסכה? וכדומה), עובר גם דרך עיצוב מסכות כפעילות אמנותית, מעלה שאלות לגבי הקשר הבינאישי בעידן של עטיית מסכות, ומגיע עד לעיסוק בעטייה או באי-עטיית מסכה כאקט פוליטי – תופעה נפוצה במיוחד בארצות הברית. ומה לגבי ההיבטים המוסריים של עטיית המסכה?

האם עטיית מסכה היא המעשה המוסרי?

ניתן לבחון את השאלה במסגרת התפישה האתית של עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים בכל הזמנים. האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית לזמנה, ולפיה מבחינה מוסרית יש משמעות לכוונה העומדת מאחורי המעשים בלבד, ולא תוצאותיהם. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית יהיה נטול ערך מוסרי. ב״הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות״ (1785), הוא כותב: "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד" (בתרגום מ. שפי, משנת 1933).

ברמה המעשית מספק קאנט עקרון מנחה תבוני להתנהגות מוסרית – ״הצו הקטגורי״: "עשה במעשיך רק על פי אותו כלל מעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי".

מה יקרה אם כולם ינהגו כמוני ויפרו הבטחות? התשובה: אם כולם יפרו הבטחות, מושג קיום ההבטחות יאבד לחלוטין מערכו ויהפוך ללא רלוונטי

כיצד מיישמים צו זה? הדוגמה המפורסמת שנותן קאנט: האם ניתן, מבחינה מוסרית, להפר הבטחות? הצו הקטגורי קובע שכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית אין היא יכולה לסתור את הפיכתה לחוק כללי. אם כן, על המתלבט לשאול את עצמו: מה יקרה אם כולם ינהגו כמוני ויפרו הבטחות? התשובה: אם כולם יפרו הבטחות, מושג קיום ההבטחות יאבד לחלוטין מערכו ויהפוך ללא רלוונטי. כך מתקבלת סתירה בין הפעולה ״הפרת הבטחה״ ובין החוק הכללי הנגזר ממנה. מכאן שדרישה זו בהכרח אינה מוסרית כי היא אינה עומדת בתנאי הכלליות על פי קאנט,  ועל כן, חובה לקיים הבטחות.

לכלל צורני זה הוסיף קאנט שני עקרונות נוספים, משלימים: ״האדם כתכלית״ ו״האוטונומיה״: עקרון האדם כתכלית הוא במהותו עקרון הומניסטי, האומר כי צריך להתייחס לכל אדם כמטרה בפני עצמה, ולא ככלי, כאמצעי, למטרות אחרות. עקרון האוטונומיה קובע כי כדי שמעשה יהיה מוסרי, הפעולה צריכה להיעשות מתוך שכנוע אישי-פנימי, ולא כי האדם קיבל הוראה או הנחיה לבצעו מגורם חיצוני (לדוגמה, מעשה צדקה המונע מקיום צו דתי גרידא, ולא מתוך שכנוע עצמי, לא ייחשב לפעולה מוסרית).

על בסיס תפישתו של קאנט, קל לטעון כי הפעלת הצו הקטגורי על שאלת עטיית המסכה מובילה למסקנה כי עטייתה היא המעשה המוסרי. לפי גורמי מקצוע בינלאומיים בולטים – ביניהם, ארגון הבריאות העולמי והמרכז לשליטה ומניעת מחלות האמריקאי – ישנן הוכחות מדעיות חזקות כי עטיית מסכה מקטינה באופן משמעותי את הסכנה בהתפשטות הנגיף, כלומר היא יכולה להציל חיים. הצו הקטגורי: אי-עטיית המסכה על-ידי כולם עלולה להוביל ליותר מקרי מוות – ולא ייתכן כי אדם רציונלי ירצה בכך. על כן, אי-עטיית מסכה אינה עומדת בתנאי הכלליות, ומכאן, שחובה לעטות מסכה. מסקנה זו מקבלת חיזוק גם מעקרון האדם כתכלית (כי המעשה שם את האדם ושימור חייו כמטרה). מה שכן, עקרון האוטונומיה קובע כי כדי שפעולת העטייה תיחשב למוסרית, אסור שהמניע לפעולה יהא אך ורק מילוי הנחיה שנתקבלה מגורם חיצוני לאדם (לדוגמה, הנחיה ממשלתית), אלא שהאדם יפעל מתוך שכנוע פנימי שזהו הדבר הנכון לעשותו.

מאתיים שנה אחרי קאנט, כתב הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס את ״תאוריה של צדק״, שהפך מיד לאחד הספרים החשובים בתחום הפילוסופיה הפוליטית. במרכז הספר דיון בשאלה: לאיזו אמנה חברתית יגיעו אנשים רציונליים ואוטונומיים, הדנים בה מתוך אי ידיעה וחוסר ודאות לגבי המעמד שיזכו לו באותה חברה? הרעיון המרכזי של חשיבה זו הוא שאנשים רציונליים החיים מאחורי ״מסך של בערות״ (Veil of Ignorance) תאורטי, אשר חווים אי-ודאות מוחלטת לגבי מעמדם בחברה, יפעילו שיקולי הוגנות צודקים כדי להבטיח לכל פרט בחברה מינימום של משאבים לצורך קיום, מתוך הנחה שהם עצמם עשויים להיות במעמד הנזקק למינימום זה. לטענת רולס, תהליך כזה יוביל לבנייה של חברה דמוקרטית, ליברלית והוגנת.

ידוע כי הנגיף הוא קטלני בעיקר לאוכלוסיות מסוימות – מבוגרים, נושאי מחלות רקע, וכדומה – ופחות לשאר. אך מה אם נציב אדם מאחורי מסך של בערות לגבי מאפייני הגיל והבריאות שלו – אם לא ידע, לדוגמה, אם הוא בן 18 או 81 – כיצד ינהג אז? סביר להניח כי רוב בני האדם יפעלו ביתר זהירות ויעטו מסכה. המסקנה המתבקשת: עטיית המסכה היא המעשה ההוגן, המוסרי

מתוך אותה לוגיקה, ניתן להפעיל תרגיל מחשבתי דומה לגבי השאלה המוסרית של עטיית המסכה. כאמור, ידוע כי עטיית המסכה מונעת את התפשטות הנגיף ומצמצמת מקרי מוות. אך ידוע גם כי הנגיף הוא קטלני בעיקר לאוכלוסיות מסוימות – מבוגרים, נושאי מחלות רקע, וכדומה – ופחות לשאר. ידיעה זו משפיעה על רמת הזהירות שבה נוקטים רבים בקשר למגפה. אך מה אם נציב אדם מאחורי מסך של בערות לגבי מאפייני הגיל והבריאות שלו – אם לא ידע, לדוגמה, אם הוא בן 18 או 81 – כיצד ינהג אז? סביר להניח כי רוב בני האדם יפעלו ביתר זהירות ויעטו מסכה. המסקנה המתבקשת: עטיית המסכה היא המעשה ההוגן, המוסרי.

בבושקה, ביחד, מסכות, קורונה

מסכות, ביחד. תצלום: ייבגני צ'רקסקי

המסכה ותחושת האחריות המוסרית כלפי הזולת

כבר נכתב ודובר על האופן שבו פוגעת הסתרת הפנים על-ידי מסכה בתקשורת הבינאישית, שאינה נעשית רק באמצעות מילים אלא במבעים ומחוות גוף. אך אפשר לטעון כי ההשפעה של עטיית המסכה עלולה להיות מרחיקת לכת בהרבה ולהגיע אף למחוזות של פגיעה באחריות המוסרית של אדם כלפי חברו. הפנים (Le Visage) הם הבסיס לאתיקה של עמנואל לוינס,  אשר שם את העיסוק באתיקה, ובאופן ספציפי, את שאלת ״האחר״, או הזולת, במרכז הפילוסופיה שלו. עבור לוינס, הפנים אינם סך החלקים הפיסיים  – אף, אוזן, פה, עיניים וכדומה – המרכיבים אותו והמוצגים לעולם החיצוני. הם אינם פני הגוף כפשוטם, אלא מטפורה לדרך שבה הזולת חושף את עצם נוכחותו בפניי. הם ״הנוכחות הערומה והחיה של הזולת״ (כפי שנכתב ב״כוליות ואינסוף״, בתרגום רמה איילון).

אמנם המשמעות הפיזית של עטיית המסכה היא הסתרת הפנים, חסימתם, אך, בה בעת, היא גם חושפת כוונה מוסרית חיובית: העוטה מסכה מגלה מודעות לזולת והתחשבות בו

בשירו ״האחר״ (מתוך אלבום באותו שם), נתן ברי סחרוף ביטוי לתפישתו של לוינס:

אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
עם הפנים אל האחר 

מכאן ממשיך לוינס וטוען כי הפנים של האחר, עצם נוכחותו, מטילות עלינו אחריות מוסרית כלפיו. כאשר אני ניצב מול האחר, אחריותי כלפיו היא אין-סופית,. בניגוד לתפישה השמה במרכז את האני – דוגמה בולטת לכך היא תפישתו של רנה דקארט עם האמרה המפורסמת "אני חושב, משמע אני קיים" – הרי אצל לוינס, המשקל עובר אל הזולת. בפרפראזה על דקארט, אפשר אולי לסכם את תפישתו האתית של לוינס בסיסמה "אתה קיים, משמע אני קיים". לפי תפישה זו, הסתרת הפנים במסכה היא בעייתית. היא עלולה לפגוע בתפישתי את נוכחות הזולת, ומכאן, לשמוט את הקרקע מתחת לתחושת האחריות המוסרית שלי כלפיו.

מנגד, אמנם המשמעות הפיזית של עטיית המסכה היא הסתרת הפנים, חסימתם, אך, בה בעת, היא גם חושפת כוונה מוסרית חיובית: העוטה מסכה מגלה מודעות לזולת והתחשבות בו. שלא במקרה, ישנן מדינות שבהן התרכזו מסעות ההסברה לעידוד עטיית מסכות ברגש המוסרי הזה: סיסמאות דוגמת "עטו מסכות כדי להגן על האחרים" הופיעו על לוחות מודעות במדינות מסוימות בארה"ב ובאירופה. עטיית מסכה מתוך כוונה מוסרית מצביעה על שיתוף פעולה אנושי וסולידריות חברתית –  החשובים כל-כך בתקופה זו של חוסר-ודאות בריאותית, כלכלית ופוליטית.

ערן פלג הוא מנהל השקעות ראשי ב- Clarity Capital. הוא גם חבר בועדה המייעצת של 'רוח צעירה', ארגון המקדם השכלה הומניסטית רחבה בחברה הישראלית ומפעיל תכניות לתלמידי תיכון מצטיינים במדעי הרוח

תמונה ראשית: מסכות לכולם, לטובת כולנו. תצלום: Visuals, ב-unsplash.com

Photo by visuals on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ערן פלג.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עם הפנים אל האחר

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

המחבר טוען במאמר : "עטיית מסכה מתוך כוונה מוסרית מצביעה על שיתוף פעולה אנושי וסולידריות חברתית – החשובים כל-כך בתקופה זו של חוסר-ודאות בריאותית, כלכלית ופוליטית". לצערי הטיעון הזה , שבא ממקום ערכי איננו מחזיק מים בתקופתנו. תקופה זאת שבה אנו חיים, ועוד לפני הקורונה, מתאפיינת באינדיווידואליות קיצונית שלא לומר חולנית. כמובן בלי הכללות, ובכל זאת מרבית האנשים לא זאת בלבד שהם אדישים לגורל זולתם ומתעלמים מהצורך הערכי לעזור לחלש והמוחלש, אלא שהם אפילו "תופסים טרמפ" על החלש כדי להאדיר את עצמם והאגו הזעיר המנופח שלהם. הספר הנודע "על העיוורון" מתאר מצב אפוקליפטי של מגפה מסתורית שגורמת לאנשים להתעוור. בניגוד למצופה, המצב הנורא לא מביא לסולידריות חברתית אלא להפך הגמור - כאוס ומצב של כל דאלים גבר. כשקראתי את הספר תהיתי- האמנם? היתכן ? ועכשיו אני עדה למימוש מצב שכזה בחברה שבה אני חיה. הקורונה ממחישה את העצוב מכל - אדם לאדם זאב ולא בעבור כסף או הישרדות, אלא בעבור גאוותנות יוהרה והתנשאות.