עניי אירלנד קודמים

כשהרעב היכה, רבים היגרו אל מעבר לים. העזרה באה מכל עבר, גם מעבר לאופק, מידיהם של בני עם נרדף ולמוד סבל
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

פחות משני עשורים היו בני הצ'וקטאו באוקלהומה לפני שפשטה הידיעה על רעב מכלה-כל שמכה באירלנד. לאחר שגורשו מן האדמות של אבות-אבותיהם במיסיסיפי, בני הצ'וקטאו היו עסוקים בהתבססות איטית במקום מושבם החדש, כשב-23 במרץ 1847, חברים בַּשבט שנאבק על חייו התבקשו לתרום למען אותם זרים מזי רעב, החיים במרחק אלפי קילומטרים מאוקלהומה.

שבע-עשרה שנה קודם לכן, בני הצ'וקטאו הועמדו בפני ברירה נוראה. יינתן להם לשמור על האוטונומיה שלהם בתנאי שהם יעברו לאוקלהומה, הרחוקה אלפי קילומטרים ממולדתם. לחליפין, הם יוכלו להישאר בבתיהם ולוותר על הריבונות שלהם לטובת ארצות הברית. 15,000 איש שחתמו על הסכם Dancing Rabbit Creek עזבו, הלכו אלפי קילומטרים ברגל עד שהגיעו על היעד, כשבדרך כרבע מהם מצאו את מותם. התנאים היו קשים: בדיווח משנת 1849, בן שבט הצ'וקטאו תיאר כיצד, עם הגעתם לאוקלהומה: "מגורינו נהרסו ונשרפו, הגדרות שלנו הוחרבו, בקר נשלח לרעות בשדותינו ואנו עצמו הושפלנו, נאזקנו, נכבלנו, וסבלנו מפגיעות שונות, עד כי כתוצאה מהיחס הזה אחדים מטובי אנשינו מתו".

ועם זאת, למרות המצב הקשה הזה, בפגישה שהתקיימה במבנה מאבן ומעץ בסקאליוויל (Skullyville), אוקלהומה, הם התבקשו לעשות מאמץ מיוחד לטובת קבוצת אנשים שהם לא פגשו מעולם. ובאורח מדהים, כך הם אכן עשו.

בין 1820 ו-1870 כ-2.5 מיליון בני-אדם היגרו מאירלנד לארה"ב, מספר שהיה יותר משליש מאוכלוסיית ארה"ב בשנת 1810. אכן, ההורים של הנשיא אנדרו ג'קסון, שלחץ על בני הצ'וקטאו לחתום על ההסכם בשנת 1830, היגרו לאמריקה מצפון אירלנד בשנת 1765. המהגרים דאגו לשלום קרוביהם וחבריהם שנותרו מאחור, ולכן, הסבל הקשה באירלנד זכה לכיסוי נרחב בעיתונות האמריקנית. כפי שציין ג'יימס מ. פארל (Farrell), פרופסור לתקשורת באוניברסיטת ניו המפשייר, בראשית נובמבר 1845, עיתונים אמריקניים רבים דיווחו על כך ש"כישלון יבול תפוחי האדמה באירלנד" – יבול שכשליש מתושבי הארץ היו תלויים בו – "הוא כעת ודאי באורח כאוב ביותר", וש"הרעב אחז בעם האירי". מאוחר יותר באותה השנה, ה-Southern Patriot דיווח כי "אין כעת אזור בארץ שאינו מוכה באסון הזה" וש"האובדן הוא אדיר".

ילדים בבית יתומים בניו יורק גייסו 2 דולר ואפילו אסירים בבתי הכלא מצאו דרכים לשלוח כסף

נימת התיאורים בעיתונים נעשתה בהולה יותר עם חלוף החודשים. ב-1846, הזהיר ה-Ohio Statesman את האמריקנים כי "ששה מיליון בני-אדם באירלנד ובאנגליה מצויים מרחק שמונה שבועות ממוות ברעב!" פניות נרגשות מיהרו להישמע. הציבור הרחב התבקש לתרום כסף וכרטיסי לאנייה, ובכנסיות ובבתי הכנסת קמו ועדות סיוע וחברות צדקה, כדי לסייע לגברים ולנשים הגוועים ברעב מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

אין אפשרות לדעת כמה כסף בדיוק גויס, אם כי סביר שמדובר במאות אלפי דולרים, כש-118 משלוחים לאירלנד הוערכו בסכום כולל של כ-550,000 דולר, בדולרים של המאה ה-19. תרומות התקבלו מכל פינה בחברה האמריקנית – אפילו ממי שיכולתם לתרום הייתה מוגבלת ביותר. ילדים בבית יתומים בניו יורק גייסו 2 דולר, ואילו אסירי בבית הסוהר של ספינת Woolwich בלונדון ובבית הכלא סינג-סינג בארה"ב מצאו גם הם דרכים לשלוח כסף.

רעב, אירלנד, אנדרטה, זיכרון, דבלין

רגע של זיכרון באנדרטה לרעב הגדול, בית המכס, דבלין, אירלנד. תצלום: ויליאם מרפי

אך כשמייג'ור ויליאם ארמסטרונג, אמריקני ששימש "סוכן לבני הצ'וקטאו", שתפקידו היה לייצג את האינטרסים שלהם בעודו מיישם את מדיניות הממשל האמריקני, ביקש מהם לסייע בכסף בשנת 1847, "הוא בוודאי חווה רגשות מעורבים", כפי שמנסח זאת ההיסטוריון טרטל בנברי (Turtle Bunbury). לבני השבט היה מעט מאוד לתת, לאחר שהם אולצו לוותר על אדמות בשטח כולל של 45 מיליון דונם. רבים מהם בוודאי התאבלו עדיין על קרובי משפחה שהם איבדו לאורך מה שכונה "מסלול הדמעות". על אף שההסכם נחתם 17 שנה קודם לכן, היו עדיין בני צ'וקטאו שעשו את דרכם לאוקלהומה, והגיעו ליעדם הסופי מרופטים, מטונפים ומותשים.

רובם סבלו מפגיעה כלכלית, רגשית ודמוגרפית אדירה כתוצאה מן העקירה הכפויה. קשה להעלות על הדעת אנשים במצב פחות מתאים מן הבחינה הפילנתרופית

"רבים מהם היו בוודאי חסרי כל או חולים", כותבת ההיסטוריונית אנליז שראוט (Anelise Shrout) ב-Journal of the Early Republic. "רובם סבלו מפגיעה כלכלית, רגשית ודמוגרפית אדירה כתוצאה מן העקירה הכפויה. קשה להעלות על הדעת אנשים במצב פחות מתאים מן הבחינה הפילנתרופית". ועם זאת, ארמסטרונג הפיץ בקרבם עלון, שהופק על ידי "ועדת ממפיס" לסיוע לאירלנד וקרא אותו בקול רם גם בפני קהל של מתיישבים לבנים אחדים – "סוכני ממשל, מיסיונרים, סוחרים" – וקהל גדול של ילידים מבני הצ'וקטאו. אין לנו עדות באשר למה שקרה בפגישה הזאת. אך הקבוצה שהתאספה במקום הצליחה לגייס 170 דולר – כ-5,000 דולר במונחים של ימינו. רוב הסכום הזה הגיע מבני הצ'וקטאו. "זו הייתה מחווה מדהימה", אמרה ג'ודי אלן, מי שהייתה אז העורכת של העיתון של הצ'וקטאו, Bishinik, במלאת 150 שנה לתרומה. "בסטנדרטים של ימינו, זה יכול היה להיות מיליון דולר". בנבורי מסביר זאת כך: "ההנחה היא שבני הצ'וקטאו תרמו כיוון שהם חשו אמפתיה עצומה נוכח המצב באירלנד, לאחר שחוו כאב דומה במסלול הדמעות מעט יותר מעשור קודם לכן".

אלא שבזמנו, אמריקנים לבנים לא ראו בנדיבות של השבט סימן לאמפתיה, אלא סימן להצלחה של פעולות ההטפה הנוצרית. הדו"ח של הוועדה הכללית לסיוע לאירלנד, משנת 1847, מציין בהתייחסו לתרומה כי "הרוב נתרם על ידי ילדי היער, אחינו אדומי העור מאומת הצ'וקטאו. אפילו האנשים הרחוקים הללו חשו את עצמת המופת הנוצרי, ונתנו את הסיוע מלא השמחה למטרה הטובה הזאת, על אף שהם רחוקים מכם על ידי מיילים רבים של יבשה ומלוא רחבו של אוקיינוס". מאמר מערכת בעיתון Arkansas Intelligencer ראה את הדברים במונחים עוד יותר פשוטים: "איזה שיקוף נעים יש בוודאי מבחינת הנוצרי והפילנתרופ לראות את העדות הזאת לציוויליזציה ולרוח נוצרית בקרב שכנינו אדומי העור. הם משיבים לעולם הנוצרי כגמולו על כך שהוא חילץ אותם מנבערותם האומללה ומהברבריות הכופרת שלהם. לא רק על ידי תרומה של דולרים אחדים, אלא בהעמידם ראיות לכך שמאמציו של המיסיונר הנוצרי לא היו לשווא".

"התמיכה שלכם בנו היא 'זיכרון קדוש' ויותר מכך. היא קשר קדוש, שחיבר את עמינו זה לזה עד קץ הימים"

נדרשו חמש שנים נוספות עד לסיומו של הרעב באירלנד. בעוד העם האירי התאושש, בני הצ'וקטאו נגררו למלחמת האזרחים, שבה הם חברו למדינות הדרום, לקונפדרציה, מתוך אמונה שהובטחה להם מדינה בשליטה אינדיאנית, אם הדרום ינצח. במאה השנים שלאחר מכן, בני הצ'וקטאו המשיכו להתמודד עם בידוד תרבותי, עם דחיקת צעדיהם ופגיעה, עם אבטלה והיעדר של כל ייצוג פוליטי. ובכל זאת, מאז שנות ה-70 של המאה העשרים, הם הצליחו להשיב לעצמם חלק מהזכויות שנגזלו מהם במאה ה-19, וב-1984 אף עלה בידיהם להקים ממשל שבטי משלהם, עם חוקה.

במשך 170 השנים שחלפו מאז הרעב הגדול, האירים זכרו את המחווה הפתאומית מצדם של זרים רחוקים כל כך. לקראת יום פטריק הקדוש של שנת 2018, ראש הממשלה האירי ליאו ורדקאר (Leo Varadkar) הודיע על תכנית מלגות לצעירים בני צ'וקטאו. כפי שדווח ב-BBC, ורדקאר פנה לבני אומת הצ'וקטאו באוקלהומה, ואמר כך: "לפני שנים אחדות, בביקור באירלנד, נציג של אומת הצ'וקטאו כינה את התמיכה שלכם בנו 'זיכרון קדוש'. היא כזאת, ויותר מכך. היא קשר קדוש, שחיבר את עמינו זה לזה עד קץ הימים. החסד והחמלה שלכם מעולם לא נשכחו באירלנד, ולעולם לא יישכחו".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נטשה פרוסט (Frost) היא חברת מערכת אטלס אובסקורה. היא תערובת בריטית-ניו זילנדית, ותשמח לקבל תגובות מקוראים בטוויטר: @natashamfrost

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הרריPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: קוטיאוטובי (1834), לוחם מהולל מבני הצ'וקטאו. תצלום: ג'ורג' קייטלין, מוזיאון סמית'סוניאן, וושינגטון, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נטשה פרוסט, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עניי אירלנד קודמים