אומרים שככל שאתם עושים יותר כך אתם מסוגלים לעשות יותר. האמנם?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
יש לי וידוי: אני לא עסוק. נכון, יש לי שלושה ילדים וגם עסק, אני יוצר ומעלה פרק חדש בפודקאסט שלי לפחות פעם בשבוע, כותב 10-7 מאמרים מדי שבוע וטס להרצות פעמיים בחודש בממוצע. אני גם נחוש לעשות איזשהו סוג של פעילות ספורטיבית מדי יום ולקרוא ספר אחד בשבוע.
ובכל זאת יש לי הרבה זמן פנוי. אני משחק עם הילדים שלי דרך קבע. אנחנו מבלים את רוב סופי השבוע יחד בבית או על שפת הים ואוכלים יחד כמעט מדי ערב. אני עושה הליכות או מדיטציה לעתים קרובות, מאזין לפודקאסטים, מלחין ומנגן, צופה בסרטים ובספורט, מבלה עם אשתי, וכמעט לעולם לא ישן פחות משמונה שעות בלילה. נדיר שאין לי זמן לנהל שיחה פילוסופית, לשמוע רכילות או לתת חוות דעת על טקסט שיווקי של חבר. מעל לכול, נדיר שאני מרגיש לחוץ בזמן.
אין בי שום דבר קסום. אין לי כישרונות או מיומנויות מרשימים במיוחד, ולא תמיד היה לי כל כך הרבה זמן. ממש לא. ישנן כמה שיטות וגישות שעוזרות לי להרגיש כאילו יש לי שעות רבות מדי יום, ונדרש לי זמן רב עד שהצלחתי ליישם אותן בעקביות. אני מאמין שהן אחראיות, יותר מכל תכונה, לאושר שלי ולהצלחה שצברתי עד כה.
היו כנים באמת
נדרש לי הרבה מאוד זמן להודות בפני עצמי שאני שונא להיות עסוק. מאמצע שנות העשרה ועד כמעט סוף שנות ה-20 לחיי, הייתי עסוק כמעט בכל רגע. ישנתי 6-5 שעות בלילה, השקעתי כמויות מגוחכות של זמן ומרץ בפעילויות שונות ומשונות ובהגעה מאחת לאחרת, והיו לי כל כך הרבה פרויקטים בבית ובעבודה שכמעט לא היה לי זמן לצאת לסיבוב בחוץ ולחשוב, או לקרוא במשך יותר מעשר דקות ברצף. התגאיתי בעצמי שאני מספיק כל כך הרבה. לא בכדי אומרים שככל שאתם עושים יותר כך אתם מסוגלים לעשות יותר, אבל מעולם לא הייתי שלם עם צורת המחשבה הזאת. רציתי להיות אחד מאותם אנשים שחיים בשביל האדרנלין ואף פעם לא עוצרים, ולכן אימצתי לי את אורח החיים הזה, או לכל הפחות לא התנגדתי לו. אבל אף פעם לא התחברתי אליו באמת. מרגע שהכרתי בכך והפסקתי להרגיש רע לגבי זה, נהיה לי קל יותר להתחיל בתהליך השלת העומס.
אני יודע שאנשים מסוימים באמת ובתמים אוהבים להיות עסוקים ולא יכולים להתלהב מפעילות מסוימת אם לא מתלווה אליה תחושת לחץ. פעם קיוויתי שאצליח לעמוד בקצב
אני יודע שאנשים מסוימים באמת ובתמים אוהבים להיות עסוקים ולא יכולים להתלהב מפעילות מסוימת אם לא מתלווה אליה תחושת לחץ. אחי הוא כזה. פעם קיוויתי שאצליח לעמוד בקצב, אבל אני מאושר הרבה יותר בתור גרסה מוצלחת של עצמי ולכן מעדיף לא להיות גרסה חיוורת של אנשים כמוהו. אם זה מי שאתם, לכו על זה. אל תהססו. תמצאו את השיטות והטריקים הטובים ביותר להגשמה עצמית תוך כדי תנועה. העצה שלי לא תעזור לכם. אבל אם זה לא מי שאתם, היו כנים עם עצמכם.
בסופו של דבר נתתי לעצמי את הרשות לומר: אני שונא להיות עסוק. אני צריך הרבה זמן פנוי. אני צריך כמויות של זמן כדי להרהר וליצור ולנגן. העומס פגע באיכות החיים שלי. חפשו עמוק בתוך עצמכם, גלו אם זה מתאים לכם והיו כנים לגבי התגלית.
אני תחרותי מאוד (ויש שיאמרו: שחצן), ותחושת הבטן שלי אומרת לי שכל דבר חדש שאני עושה אני צריך להיות מסוגל לעשות טוב יותר מכל אחד אחר תוך זמן קצר. לפעמים זה כיף לי, לפעמים זה נותן לי מוטיבציה, אבל זה גם שותה לי המון זמן. הניסיון להיות טוב יותר בדברים שאפילו לא מעניינים אותי הוא מתכון ללחץ. האמת היא שאני לא מומחה לשום דבר, והפסקתי לנסות להיות מומחה לכל דבר. אני עושה את הדברים שאני חייב לעשות, אבל מיד מנסה למצוא אנשים אחרים עבור כל המשימות השוליות, המקצועיות והאישיות גם יחד, כמה שיותר מהר. בעבר התגאיתי בכך שאני מכסח את הדשא בעצמי. לא נהניתי מזה. אלה היו כמה שעות שהלכו לי לאיבוד מדי שבוע, אך לא הייתה סיבה שאאבד אותן או אלחץ מהמחשבה על כך. לא עולה הרבה לשלם לאנשים אחרים על משימות קטנות כמו אלה, וברגע שלמדתי למחול על כבודי ולעשות זאת, החיים נעשו טובים יותר.
הניסיון להיות טוב יותר בדברים שאפילו לא מעניינים אותי הוא מתכון ללחץ. האמת היא שאני לא מומחה לשום דבר, והפסקתי לנסות להיות מומחה לכל דבר
לפעמים לא צריך לשלם כלל. יש סביבנו אנשים שעושים דברים מסוימים טוב יותר מאיתנו. מצאו אותם. בקשו את עזרתם. עבדו עמם. עשו איתם ברטר. אל תקבלו על עצמכם משימה מייגעת אלא אם אתם באמת היחידים שמסוגלים לבצע אותה.
המוטו שלי הוא "למחוק, לגרוס, להשמיד". יש לי מדיניות ניקיון אינבוקס מחמירה. כל מסמך שאני מקבל, דיגיטלי או פיזי, אני בודק מיד. אני מחפש תירוצים לזרוק דברים, לא תירוצים לשמור אותם. אני פועל ללא דיחוי. אני משלם חשבונות ברגע שאני מקבל אותם (במידת האפשר), ואז משליך או מוחק את המעטפה. אני מצלם קבלות של ארוחות עבודה, שולח אותן לעצמי במייל ואז משליך את הנייר ומוחק את התמונה מהטלפון עוד לפני שקמתי מהשולחן. מדי כמה חודשים אני משליך חולצות בלויות, מגזינים ישנים, צעצועים שבורים ומיני דברים אחרים שמצטברים ותופסים לי מקום בבית. שמתי לב שאם אני מטפל בדברים קטנים ברגע שהם מגיעים אלי, נדיר שאני צריך להתמודד עם ערמות עצומות של שטויות בהמשך. אני בודק מיילים והודעות מכל הסוגים כל יום, כל היום, גם בסופי שבוע ובחופשות (מלבד מקרים נדירים) כי זה גוזל ממני כמה דקות בלבד וחוסך את השעה הפרודוקטיבית הראשונה של היום שלמחרת.
פה ושם, אם יש לי צורך במאמץ מרוכז שבמהלכו אני לא מגיב לשום דבר באופן מידי, אני מפנה לי כמה שעות. אבל כשהאינבוקס ריק מלכתחילה, לא קשה להשלים פערים אחרי שעות ספורות של ניתוק. אני נמנע מפגישות ושיחות טלפון בכל נושא שאפשר לסגור במייל.
"לא" היא המילה האהובה עלי. נדרש לי זמן ללמוד איך לומר אותה בתכיפות גבוהה. אני אוהב אנשים ואוהב לראות אותם מאושרים ואני מתעניין בהמון דברים. אך לו הייתי עונה בחיוב לכל רעיון מגניב או שיחה או פרויקט או אירוע שמציעים לי להשתתף בהם, הייתי הופך לפקעת עצבים רדופת-אשמה. תשובה חיובית שאתם לא מתכוונים אליה פוגעת יותר מאשר תשובה שלילית. קשה יותר לומר "לא" באותו רגע, אבל זה משתלם בהמשך.
מדהים כמה שכבות דקות של לחץ, אשמה, מניפולציה, ציפייה וריצוי-הזולת עוטפות את הרצונות שלנו. לא קל להסיר את השכבות האלה ולחתור למהות
אם ה"כן" שלכם אינו להוט ונלהב, אמרו "לא". אחת המטרות שלי היא לשאול את עצמי מדי יום אילו דברים אני עושה למרות שאני לא נהנה מהם. זהו את הדברים האלה, ואז שאלו את עצמכם מה אתם יכולים לעשות כדי לא לעשות את הדברים האלה יותר. מדהים כמה שכבות דקות של לחץ, אשמה, מניפולציה, ציפייה וריצוי הזולת עוטפות את הרצונות שלנו. לא קל להסיר את השכבות האלה ולחתור למהות. זה ידרוש מכם לומר "לא" פעמים רבות. אני חושב שכדי להגיע לחיים שלווים, נינוחים ורגועים לא די לדמיין איך החיים האלה יראו ולתכנן את הנתיב שיוביל אליהם. על סמך ניסיוני, הדרך היחידה להתקרב למטרה היא להתחיל מהקצה השני. זַהו את הנקודות הכואבות אחת אחת, סלקו אותן והקפידו להימנע מהן בהמשך. הדברים שיישארו הם הדברים הטובים.
אני חושב על העבודה שלי כל הזמן. במקלחת, במיטה לפני שאני נרדם, בהליכות, בפקק וכמעט בכל מקום אחר - אלא אם אני בוחר במודע להפסיק. היתרון הוא שברגע שאני מתיישב לעבוד באמת, חלק ניכר מהעבודה הקשה כבר מאחוריי. בין שמדובר במייל, מצגת, שיחת טלפון, החלטה עסקית או פגישה עם עובד, אני מגיע לרגע האמת לאחר שכבר ביליתי זמן רב במחשבה על הנושא תוך כדי פעילויות אחרות. מה שהופך את הגישה הזאת ליעילה במיוחד הוא כוחו של התת-מודע. ההתמודדות עם רעיונות באופן מודע מפעילה את התת-מודע. כשדעתכם מוסחת, או כשאתם ישנים, או עייפים מכדי להתרכז, הרעיונות שלכם עדיין מסתובבים לכם בתוך הראש. לעתים קרובות, עד שמגיע הרגע שבו אתם צריכים לשלוף אותם מנבכי התודעה, בעיות כבר נפתרו ורעיונות השתפרו רק בזכות הקסם שהתרחש בינתיים בתוך מוחכם.
אנשים מסוימים טוענים שהמחשבה על עבודה היא בעצמה עבודה. אני לא מסכים. תהיה דעתכם אשר תהיה, כשאתם מנצלים חלק מזמנכם הפנוי להתמודדות מנטלית עם סוגיות מקצועיות ומכינים את התת-מודע לטיפול בהן, אתם מבצעים משימות בצורה מהירה וטובה יותר כשמגיע הזמן לעבוד.
אם אתם אוהבים את המהירות והאדרנלין, אל תאטו. אם אתם לא בטוחים שאתם אוהבים את המהירות, מוטב שלא תצטמצמו כבר בהתחלה. אם תגבילו את החוויות וההזדמנויות שלכם יותר מדי כבר בשלב מוקדם, יהיה לכם קשה מאוד לגלות את עצמכם. נסו לצלול למים עמוקים, התנסו בדברים רבים שאולי לא מתאימים לכם, ולאחר כל צעד חדש שאלו את עצמכם אילו פעילויות ממריצות ומאתגרות אתכם ואילו פעילויות הן סתם משעממות, חסרות טעם או יתרה מזו – פוגעות ברווחתכם. אתם צריכים חומר לעבוד איתו לפני שאתם מתחילים לפסל.
אני לא ממליץ לסרב להזדמנויות גדולות וחדשות כשאתם צעירים, ובהחלט איני ממליץ להשתמש בעצה שלי כתירוץ להתחמק מפעילויות שמאלצות אתכם להתאמץ. אבל אם אתם יודעים מניסיון שאתם לא מסתדרים היטב עם עומס, ושהמשימות שאתם שונאים מפריעות לכם להתקדם, התחילו בתהליך כבר עכשיו. מצאו דרכים לפנות זמן. אתם תודו לעצמכם בעתיד.
אייזק מורהאוס הוא מייסד Praxis, תוכנית המיועדת לצעירים שרוצים לחשוב כמו יזמים.
תגובות פייסבוק
5 תגובות על עסוקים בטפל
נהדר. נהדר. נהדר.
הלוואי שרבים יאמצו את הגישה . כל כך יעילה מפרה ונטולת לחץ.
הלחץ הזה אמנם דוחף קדימה להשיג מטרות אך בה בעת הוא מתכון מספר 1 למחלות.
מעניין מאוד, אך קצת קשה למי שעובד כשכיר, לא כך?
נשמע כמו טרנספורמציה של תחושת הלחץ, לא כמו העלמה שלו.
לחשוב על העבודה כל הזמן? לדאוג, די באובססיביות, על טיפול מיידי בכל מטלה?
אז כן, יכול להועיל מאוד לאנשים מסוימים. אבל בגדול נשמע כמו אותה גברת בשינוי אדרת.
היי איך מגיעים לפודקאסט שלך?
הנה הקישור לפודקאסט של אייזק מורהאוס:
http://isaacmorehouse.com/podcast/
אל תעצבנו אותנו
קארי ארנולדמי חולה נפש? מי קובע את מי יש לאשפז? על הגבול בין...
X רבע שעה
הספקטרום האוטיסטי
מסיבות חברתיות ורגשיות, מדובר בשדה מוקשים ברור. הביטוי הדו-אברי, "הספקטרום האוטיסטי" כולל בתוכו בעיות ומורכבויות לא מעטות, וכוונתי לצד הלשוני של הדברים. ראשית, הביטוי כמכלול מציג בעיה נפוצה ברמה האנליטית: הספקטרום אינו אוטיסטי, אלא שהכוונה לספקטרום המיוחס לתופעת האוטיזם, כלומר לנקודות שונות על פני ספקטרום שאליהם ממופים כמי שמאובחנים כאוטיסטים.
"ספקטרום", המילה עצמה, היא בעלת מקור לטיני: spectrum פירושו "מראה, התגלות חזותית, דימוי" כשברקע נמצא הפועל שפירושו "להביט על-". המופעים הבסיסיים של ספקטרום בלשונות המודרניות הם בתחומי הפיזיקה, הכימיה והמתמטיקה. ספקטרום האור הנראה, טווח הצבעים, הקרינה האלקטרומגנטית וכו' – בפיזיקה; ספקטרום הספיגה או הקליטה של קרינה שחומר מייצר כשהוא נחשף לאנרגיה – בכימיה; וגם במתמטיקה יש לנו ספקטרום בהקשרים שונים הנוגעים להגדרה של קבוצה רציפה, חד-ממדית, אינסופית ואולי תחומה בקצותיה, כלומר טווח. בעברית, את כל אלו אפשר לאגד ביחד בצורה סבירה באמצעות המונח "רצף". ואכן, גם בכל הנוגע לאוטיזם מדברים על "הרצף האוטיסטי" ונפוץ לשמוע בקיצור "על הרצף" וביטויים דומים.
בכך בהחלט לא תמו המורכבויות, שלא לומר הבעיות.
העיקרית שבהן אינה תחביר הצירוף "הרצף האוטיסטי", או "הספקטרום האוטיסטי" וגם לא הדיון החוץ-לשוני בשאלה מה משמעותו של רצף כזה, כיצד הוא בנוי, ומה בין הדימוי והמציאות המדידה, ככל שהיא מדידה ובת-השוואה בין בני-אדם שונים. הבעיה הלשונית הנוספת שאפשר לזהות כאן היא המונח "אוטיזם".
החל בראשית המאה ה-20, בהקשרים הנוגעים לנפש ולאחר מכן לנוירולוגיה, הופיע המונח הגרמני Autismus ומיד מקבילו הטבעי באנגלית autism. מדובר בגזירה מאוחרת מיוונית, שבה αὐτός פירושו "עצמ-" (כלומר "self"), כך ש-autism מתייחס לתופעה של הפנייה אל העצמי או ההתכנסות בַּעצמי. מבחינה נוירולוגית תשומת הלב ניתנה לתופעה שמאותרת בילדוּת ונמשכת במהלך החיים הבוגרים והמתאפיינת בשונויות בתקשורת, בהתפתחות הלשונית, בקשר העין ובחוויות חושיות. כלומר, ההערכה נעשתה ביחס ל"נורמה", שמכונה באנגלית בהקשר הזה typical, ולעומתה התופעות הקשורות לאוטיזם מכונות atypical. היסטורית, autism גם שימש לציין פתולוגיה נפשית בעלת הקשרים פסיכיאטריים, המתאפיינת במרוכזות מוחלטת בפנטזיות שבהן האדם שם עצמו במרכז ואשר נקשרו לסכיזופרניה ולאי-שפיות כללית. השימוש הזה נחשב כעת היסטורי ולא רלבנטי, והוא נעלם מהשיח העכשווי. בכל אופן, באנגלית, בהקשר הנוירולוגי שתואר כאן, נטבע הצירוף autism spectrum, כלומר הספקטרום של האוטיזם.
אני מזכיר שמוקד הדיון הקצרצר כאן הוא השאלות הלשוניות שעולות מכל המידע הזה, ובפרט בעברית.
לאחר שהתופעות הנוירולוגיות זכו להכרה וגם נודעו בציבור והיו לחלק שגרתי בשיח החברתי והתרבותי, דוברי העברית מיהרו לשמוט, במידה רבה, את המונח "אוטיזם" ולדבר על מי שהם "על הרצף" או "בספקטרום" וכדומה, לעומת "נוירו-טיפיקליים", כלומר מי שהם typical, ובמשתמע הם אמת המידה שעל פיה, עד דרך ההשוואה והשלילה, אפשר (אולי) להגדיר תופעות המצדיקות לומר שאדם נמצא "על הרצף [האוטיסטי]". וכל זה, תוך התרחקות שיטתית למדי מ"אוטיזם" ו"אוטיסט" וכו', שהספיקו לזכות לתיוג כשמות גנאי, שרבים סבורים, מאמינים ומרגישים שמוטב לכולנו להימנע מהם.
וחבל. ראשית, במצב הזה אין לנו דרך עברית טובה לציין את המצב, התופעות, האבחונים וכל מה שקשור לאוטיזם, שנותר – בקצה הסקלה האידאולוגית – מוגדר בניגוד ל"טיפיקליות" (נוירולוגית ואחרת). ושנית, לא ניצלנו את כוחה הרב של העברית המאפשרת יצירתיות וגמישות בהמצאת מילים לפי הצורך. האלמנט "עצמ-" אינו בהכרח קל לטיפול ולשימוש, אבל הוא פורה למדי: עצמי, עצמיות, עצמאות ומאז אשפוזיו של ראש הממשלה אריאל שרון גם למדנו את "עצמוני" שמציין את "ספונטני" בתחום הפיזיולוגי-רפואי, ובפרט בכל הנוגע לנשימה. אפשר היה לחשוב על "עצמנות" ל-autism ומכאן לומר על אדם שהוא "עצמני", והמילים היו לא רק עבריות אלא גם חדשות וטריות, ללא מטענים רעיוניים או תחושות שנגררות מוויכוחי עבר ומבורוּת היסטורית. יש עוצמה ב"עצמ-" (ואיני מתכוון לצליל), כפי ש"אוטונומיה" בנויה גם היא על αὐτός היווני, כך "עצמאי", "עצמוני" ו"עצמני" יכולים לדור בכפיפה אחת, ללא צורך בהגדרה על דרך השלילה, תוך מתן גוון חיובי למכלול התופעות המורכבות, החמקמקות, והראויות לכל יחס והתייחסות מצד החברה, ולכן גם מצד הלשון המשמשת את החברה.
לא מתביישות ולא אשמות
קת׳רין אנג׳לנשים שכותבות על כאבן סובלות פעמיים: מביישים אותן על כך שנפגעו, ועל...
X רבע שעה