עפים כפרפרים ועוקצים כדבורים

התואר ״גאון״ מודבק בקלות דעת, עד כי נדמה שמדובר בדרגה בסולם. אבל מהי הגאונות, בעצם? חמש דוגמאות
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

גאונות היא מילה משומשת מדי, שקשה להגדירה במדויק. ההגדרה המוצלחת ביותר היא אולי זו: גאונים הם אלה שמרחיבים את אופקי התחום שלהם. אין דרך ברורה לדעת שמישהו הוא גאון, או באיזה שלב הוא הפך לגאון, ומדובר בעיקר בהכרה.

אנחנו מכירים בגאונות באותו אופן שבו אנחנו מכירים בצבר של אירועים כאירוע אחד, גדול ורב משמעות, כמו מהפכה. במבט לאחור, חלק מן הדברים נראים ברורים מאליהם, גם אם לא היו כך בזמנם.

האנציקלופדיה הגדולה, שערך איש עידן הנאורות, הגאון הצרפתי דני דידרו מגדירה "גאון" כך (וסליחה על הסקסיזם של המאה ה-18):

"מי שנשמתו רחבה יותר והוא מסוגל להרגיש את רגשות האחרים, המתעניין בטבע כולו בלי לקבל רעיון אלא אם הוא מגלם איזה רגש, מי שהכול מרגשו והוא אינו מחמיץ דבר".

האמת היא שאף שאנו מעניקים הילה רומנטית לגאונות, היא אינה עניין של גורל. הגאון אינו מי שנושק על ידי המוזות או זכה לברכת האל. כישרון מאפשר התקדמות מוגבלת בלבד. לגאונים ישנן תכונות משותפות שהופכות אותם לכאלה, ומדובר במאפיינים שניתן לרכוש.

אחרי שהקדשתי זמן רב לחקר חייהם של גאונים והגורמים שהעניקו להם את התואר, צמצמתי את הרשימה לחמישה מאפיינים המשותפים לכל הגאונים, ואת כולם ניתן למצוא בהגדרה שבאנציקלופדיה הגדולה:

  • חשיבה רב ערוצית
  • ראייה מנקודות מבט של אחרים
  • חוסר נכונות להסתפק במה שקיים
  • הטלת ספק במחשבה המקובלת
  • אמונה חצופה בעצמך

אחסוך מכם את סיסמאות המוטיבציה והאמירות על עבודה קשה. פריון אינו תנאי הכרחי לגאונות. לא כל מי שאביא כדוגמה עבדו קשה, ואחד מהם כמעט ולא "עבד" כלל בתחומו.

הם גם לא "העמידו פנים עד שזה התגשם" או חיקו גאונים אחרים. הם לא קידמו בברכה כישלונות, אם כי אין ספק שהם גם "נכשלו" מפעם לפעם. דבר מכל התכונות שמאמני חיים כל כך אוהבים לא באמת מאפיינת גאונים.

כל הגאונים שאזכיר הותקפו באופן כלשהו. לעגו להם, איימו עליהם או תקפו אותם. אחד נתבע לדין, שני נכלא, אחד מהם הוצא להורג. וכל זה בשל גאונותם.

מה שבעצם משותף לחמשת המאפיינים הללו הוא האומץ, ואולי משום כך גאונות היא עניין נדיר כל כך. כל הגאונים שאזכיר הותקפו באופן כלשהו. לעגו להם, איימו עליהם או תקפו אותם. אחד נתבע לדין, שני נכלא, אחד מהם הוצא להורג. וכל זה בשל גאונותם.

אם תצליחו לאמץ לעצמכם את כל המאפיינים הללו –  וכדי לעשות זאת באמת יידרש לכם אומץ רב –  תהיו גאונים.

פבלו פיקאסו

פבלו פיקאסו (1912), מצולם מול יצירתו ״החובב״. צלם לא ידוע, תצלום: ויקיפדיה

חשיבה רב ערוצית –  פבלו פיקאסו

רובנו לומדים לחשוב חשיבה ממוקדת, שפירושה מציאת פתרון יחיד מגירויים שונים. חשיבה רב ערוצית היא כשאתם מוצאים מספר פתרונות לגירוי יחיד.

תרגיל אחד בחשיבה כזו היא לקחת אובייקט בודד ולמצוא לו מגוון שימושים. ילדים טובים בזה. כשילדים משחקים, הם מדמיינים שכדור הטניס הוא כוכב לכת או שארגז קרטון הוא בית... או תחנת חלל על הירח.

פיקאסו היה מבריק במיוחד בחשיבה רב ערוצית. הוא היה מסוגל "לראות" חפצים יומיומיים בדרכים שונות ורבות

כדי להיות גאון, אתם צריכים לחשוב כמו שילדים חושבים. פבלו פיקאסו אמר, "לקח לי ארבע שנים לצייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים כדי לצייר כמו ילד". הוא אמר גם:

"כל הילדים הם אמנים. הבעיה היא איך להישאר אמנים כשאנחנו גדלים".

פיקאסו היה מבריק במיוחד בחשיבה רב ערוצית. הוא היה מסוגל "לראות" חפצים יומיומיים בדרכים שונות ורבות. דוגמה נהדרת לכך היא האופן שבו הוא לקח כידון ומושב של אופניים ויצר מהם ראש של פר.

פיקאסו יצר פסלים של אנשים וחיות מאשפה ושיירים: מכונית צעצוע הפכה לראשו של בבון, סל הפך לבית חזה של ילד, שיירי מתכת הפכו באורח פלאי לעז.

מה שמדהים בכך הוא לא שהפסלים עשויים נפלא, אלא שפיקאסו ראה יצורים חיים בחומר חסר חיים שנועד למטרה אחרת. כמו ילד, הוא השתמש בחשיבה רב ערוצית כדי לשחק עם המציאות.

לראות מנקודות המבט של אחרים –  ג'יימס ג'ויס

"בעיניי הספר הזה הוא הביטוי החשוב ביותר שנמצא לעת הנוכחית". כך אמר ט.ס. אליוטעל "יוליסס", ספרו הדבלינאי של ג'יימס ג'ויס, שחולל מהפכה בספרות. "יוליסס" נחת על עולם הספרות כמו פצצה.

ג'יימס ג'ויס כבר הוכיח שהוא סופר רב ערך, אבל הרומן המהפכני שלו נבחר תכופות על ידי מבקרים כגדול מכולם, בזכות הווירטואוזיות והתובנות שלו בנוגע למהות האנושיות.

ג'ויס השיג את מטרתו כשדמיין את עצמו כסופר, בנעליהן של שלוש דמויות: ליאופולד בלום, סטיבן דדלוס ומולי בלום. ליאופולד הוא איש פרסום יהודי. האנטישמיות גורמת לליאופולד לחוש שהוא זר בעירו שלו. דדלוס הוא צעיר אינטליגנטי אבל אבוד, ומולי בלום היא אשתו הנואפת של ליאופולד, והיא חשה שחייה תקועים.

ג'ויס ממש כותב את מחשבותיהם בזמן אמת ("יוליסס" מתחרש לאורך יום אחד) כשהוא משתמש בטכניקה הקרויה "זרם התודעה". הפרק האחרון של הספר מורכב כולו ממחשבותיה של מולי בלום, השוכבת ערה במיטה בלילה, בארבעה משפטים פתלתלים ועצומים. אי השקט העמוק בעת נדודי השינה ארוג אל תוך מאפייני הדמות באופן מעורר הזדהות להפליא.

"כן" היא מילה קדושה. גאונים אומרים "כן" לעצמם ו"לא" לתביעותיהם של אחרים

הפרק מתחיל ונגמר במילה "כן": אישור של זיכרון. ג'ויס המציא את הזיכרונות הללו על סמך מפגשיו עם אנשים אחרים, זיכרונותיו ואבחנותיו שאפשרו לו לדמיין חוויות אחרות בעולם מאלה שלו עצמו. "כן" היא מילה קדושה. גאונים אומרים "כן" לעצמם ו"לא" לתביעותיהם של אחרים.

לעולם אל תנוחו - ביורק גוּדְ'מוּנְדְסְדוֹטִיר

כשהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ערך תערוכת מחווה לביורק, מבקר האמנות פיטר סקלדאל ((Schjeldahlקטל אותה. "ועם זאת", הוא כתב, "ביורק יצאה ללא פגע". למה? כי היא "כוח יצירתי שאינו מפסיק לערך ניסיונות, ולא מותג חולף".

הבינוניים הופכים ל"מותג", הם מוצאים לעצמם סגנון וחוזרים עליו. גאונים לעולם אינם נחים. הדבר הופך אותם למועדים לכישלון. אבל שום כישלון אינו באמת כישלון אם ניתן לדלות מתוכו ולו בדל של זהב שישולב בהצלחה מאוחרת יותר.

ביורק שילבה סגנונות וסוגות כמו שאיש לא עשה לפניה. הכינוי "מוזיקאית" עושה עוול ליצירותיה. גוף העבודות שלה כולל אופנה, פרפורמנס, קולנוע ואמנות ויזואלית, כולם, כמובן, מעורבים זה בזה.

הגבולות בין התחומים הללו נמסים, וההבדל בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה" נעלם ביצירתיות הבלתי פוסקת של ביורק, שאינה יודעת שובע ומחפשת כל הזמן את השונה. עולם הפופ של היום עוסק כל העת באקלקטיות רב תחומית, אבל כל זה לא היה עולה בכלל על הדלת ללא עבודותיה פורצות הדרך של ביורק. "אין ספק", כתב המבקר ג'ייסון פאראגו (Farago), "בכך שביורק היא שליטת מרחב התרבות של ימינו".

המתכון לאקלקטיות של ביורק היא שיתוף פעולה. רשימת היוצרים עמם היא שיתפה פעולה נשמעת כמו "מי הוא מי" של התרבות הכלל עולמית במאה ה-21. ביורק היא מה שאנו מכנים כיום "אוטר" (auteur), במאית שיוצרת גוף עבודות בעל חזון ביחד עם משתתפים רבים וגדולים.

פקפקו תמיד במחשבה המקובלת –  סוקרטס

רק משום שמרבית בני האדם חושבים בצורה מסוימת, אין פירושו שהם צודקים. המחשבה המקובלת טענה בעבר כי העולם שטוח וכי השמש סובבת סביב את כדור הארץ.

היום זה ברור, אבל זה לא היה המצב לפני שמספר אנשים אמיצים וחכמים העזו להטיל ספק בתפישות המקובלות ולחשוף אותן כמוטעות.

סוקרטס קנה לעצמו שם של מי ששואל שאלות מביכות. מה שאנו מכנים כיום בשם "השיטה הסוקרטית" (אלנכוס, ביוונית) הוא תהליך של שאילת שאלות שנועדו לבחון מחדש את מה שנראה לנו מובן מאליו. סוקרטס פקפק אפילו באמיתות שמסוכן היה לתהות לגביהן.

ככל הידוע לנו, סוקרטס מעולם לא כתב את הפילוסופיה שלו. ה"יצירות" שלו נכתבו על ידי אחרים –  בעיקר על ידי אפלטון –  והן מורכבות מדיאלוגים.

סוקרטס היה מעורר מחלוקות נועז, שלעתים קרובות השתמש באירוניה. כשדיבר עם מנון הצעיר והעשיר על אודות הסגולה הטובה, הוא אמר (כאן בתרגום יוסף ג. ליבס): [אני] "מגנה את עצמי על שאיני יודע בסגולה הטובvולא כלום". דבריו היו נכונים בחלקם, אבל האם באמת "גינה את עצמו"? לא בטוח.

סוקרטס אמר: ״נהיה טובים, אמיצים ופעילים יותר אם נאמין שנכון לחפש את מה שאיננו יודעים״

הפילוסוף טען לבורות מוחלטת בנושאיהם של כמעט כל ה"דיאלוגים" שבהם הוא לקח חלק. על ידי תהליך עקבי של שאילת שאלות את האדם שאוחז בעמדה מסוימת, הוא נהג לפורר את עמדתו ולהרשות לו לבנות הגנה רציונלית של הנושא המדובר.

על מטרתו שלו אמר הפילוסוף, "נהיה טובים, אמיצים ופעילים יותר אם נאמין שנכון לחפש את מה שאיננו יודעים". לא רק טוב, אמיץ ופעיל יותר אלא מישהו שמסוגל לשנות את העולם. לגאון יש דחף לשאול שאלות. תמיד.

אמונה חצופה בעצמך – מוחמד עלי

"קשה להיות עניו כשאתה נפלא כמוני".

אמונה בעצמכם חיונית אבל אינה קשורה באנוכיות. לעתים קרובות גאונים מביעים את התחושה כי משהו פועל באמצעותם. ישנו גבול דק בין אמונה בעצמכם לבין הזיות, אבל זה טבעה של הגאונות. להיות גאון פירושו להתנהל על סף ההזיה.

ההצהרות הפוליטיות והחברתיות של עלי לא עסקו באנוכיות. להיות גאון פירושו להיות כלי למשהו שהוא גדול מן ה"אני"

עלי היה ללא ספק מתאגרף מזהיר, והוא אולי עדיין הגדול מכולם, כפי שטען. אבל מעשיו מחוץ לזירת האגרוף הם שהפכו את עלי לגאון. עלי גילם את הטרנספורמציה החברתית והפוליטית של ארצות הברית בשנות השישים הסוערות.

האמונה העצמית הקיצונית של עלי, החיונית לאתלט –  אשר הועצמה באמצעות ההשמצות הרבות שהשמיץ את יריביו לפני הקרבות (ולעתים עבר את הגבול) –  הרשתה לו לנגוח בכל טאבו חברתי ופוליטי. הכריזמה יוצאת הדופן שלו, יותר מכישוריו הגדולים בזירה, העניקה לו מעמד שאפשר לו להתערב בחברתם האנשים החזקים בעולם, ולומר להם את מה שלא רצו לשמוע.

עלי נכלא בגלל אמונותיו. הוא חזר לאחר שפרש מן הזירה, וזכה בתואר, אבל לשם כך נאלץ לספוג חבטות איומות. הוא סיכן את הכול, כי חש שהוא מוכרח לעשות זאת.

ההצהרות הפוליטיות והחברתיות של עלי לא עסקו באנוכיות. להיות גאון פירושו להיות כלי למשהו שהוא גדול מן ה"אני". עלי ראה בעצמו כליא ברק של כוחות היסטוריים, של שטף המהפכים, של השינויים הגדולים:

"אני אמריקה. אני החלק שאינכם מוכנים להכיר בו. אבל תתחילו להתרגל אליי. שחור, בטוח בעצמו, שחצן. שמי שלי, אינון שמכם; הדת שלי, אינה דתכם; המטרות שלי, הן שלי בלבד; תתחילו להתרגל אליי".

לזה עלי התכוון כשאמר שקשה להיות עניו. כוח סחף אותו. להיות גאון פירושו לזרום. כשאתה מתחיל, קשה –  אם לא בלתי אפשרי –  להפסיק.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סטיבן גמברדלה (Gambardella) כותב על היסטוריה, אמנות ופילוסופיה ועל האופן שבו אלה מסייעים לחיים. הוא עורך את הערוץ Lessons from Historyב"מדיום".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך ״יוחנן המטביל״ (1513-1516), לאונרדו דה וינצ׳י, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סטיבן גמברדלה, Medium.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עפים כפרפרים ועוקצים כדבורים