ערפדי התוכן

שימוש יתר שוחק את המשמעות. הדבר קורה לדימויים חזותיים וגם למלים. לאור זאת, האם מוטלת עלינו אחריות כלשהי?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בואו נתבונן בציור:

מונה ליזה, ליזה גררדיני, לאונרדו דה וינצ'י

המונה ליזה (1503-1506), לאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: ויקיפדיה

אתם בוודאי מכירים אותו. הוא מפורסם מאוד! עד שהייתי לסטודנט באוניברסיטה, הספקתי לראות רפרודוקציות של הציור הזה מאות (אם לא אלפי) פעמים, במגוון גדול ביותר של הקשרים: בספרי היסטוריה, בספרי אמנות, בכתבי עת, במודעות מודפסות, בפרסומות בטלוויזיה ועוד. בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה, ביקרתי במוזיאון ה"לובר", שבו מוצג "המקור". הוא היה על הקיר, מאחורי זגוגית עבה.

מה שהיה פעם ייצוג של אדם ממשי משמש כעת כדי לבטא מובנים אחרים, רבים מספור: את הרנסנס עצמו, את אמנות הציור, אמנות בכלל, גאונוּת ועוד שורה ארוכה של מובנים

המחשבה הראשונה שלי כשראיתי את המונה ליזה "האמיתית" הייתה שהיא קטנה ממה שציפיתי, אולי כיוון שעמדתי במרחק רב ממנה. היה המון גדול שצבא על הציור, וממש לפני עמד גבר שעל כתפיו ישב ילד: הוא הרים אותו כך כדי שהוא יוכל לראות. "ראה, בני", הוא אמר, "הנה הוא! הציור המפורסם ביותר בעולם!" ממש כך: הציור המפורסם ביותר בעולם. לא רק דיוקן יפהפה של אדם מסוים, דוגמה מעולה של ציור מימי הרנסנס או של טכניקת הציור בשמן המכונה sfumato: הציור הזה מייצג משהו אחר, משהו רחב יותר. הוא ציור-העל, הציור שמייצג את כל הציורים האחרים. אילו עצרתם אדם אקראי ברחוב וביקשתם ממנו לציין את שמו של ציור כלשהו, רבים הסיכויים שהוא יזכיר דווקא את הציור הזה.

הפרסום הרב של המונה ליזה הוליד (והוא גם תוצאה של) אינספור רפרודוקציות ואינספור מיני הקשרים מחודשים. מה שהיה פעם ייצוג של אדם ממשי משמש כעת כדי לבטא מובנים אחרים, רבים מספור: את הרנסנס עצמו, את אמנות הציור, אמנות בכלל, גאונוּת ועוד שורה ארוכה של מובנים. עם כל רפרודוקציה חדשה, שכל אחת מהן היא מעשה של קישור בין הציור ובין רעיון מסוים, נשחק מעט מן המובן המקורי.

אמנות הציור, אמנות בכלל, גאונות – כולן מושגים מופשטים. מושגים כאלו זקוקים למסמנים שיעזרו לנו לדון בהם בדרכים קונקרטיות. המונה ליזה עונה על הצורך הזה באורח נפלא. אנו ננעלים על המובן החדש וחוזרים עליו. ובכך שאנו עושים זאת, מתפוגג מעט המובן המקורי של הציור. גם אם אתם מכירים היטב את הדימוי עצמו, אני מוכן להתערב על כך שאינכם מכירים באותה מידה את השם ליזה גררדיני, מי שהיא לכאורה הנושא של הציור (גם מה שאני כותב כעת מוסיף שכבה של מובן למונה ליזה, ודוחף אותו מעט-מעט הלאה מהתפקיד והמובן המקוריים של הציור: אינני זר לאירוניה שבכך).

כמובן, הדבר אינו קורה רק עם ציורים. כל המסמנים יכולים לעבור הסטה כזאת של משמעותם. ברוב תולדות המין האנושי, הדבר קרה באיטיות יחסית. המובן של המונה ליזה השתנה על פני תקופה ארוכה. יחד עם זאת, בסביבות של מידע דיגיטלי – ובמיוחד ברשתות החברתיות – התהליך הזה יכול להתרחש הרבה יותר מהר. תחשבו למשל על הופעת המלה "דיווח ראשון" ("Breaking") בתחילת ידיעה חדשותית. אני עדיין זוכר תקופה בחיי שעצם ההיתקלות בתוויות הללו בהקשרים של חדשות הייתה גורמת לי לאבד פעימה. "לא!", הייתי אומר לעצמי, "איזה דבר נורא קרה כעת?" משמעות התוויות הללו הייתה בערך "קרה אירוע חשוב בדרגה כזאת שאנחנו מבקשים מכם להפנות את תשומת לבכם מיד". יש ערך שימושי למסמן שזהו מטרתו: לפעמים אנחנו צריכים לעצור את מה שאנחנו עושים כדי לשים לב ("דיווח ראשון: גלים בגובה 30 מטר נצפו בדרכם לסן פרנסיסקו בעקבות צונמי. פנו את ביתכם מיד!"). כלומר, "דיווח ראשון" הוא מין קריאה שגורמת לנו להזדקף ולהפנות את מבטנו.

ליתר דיוק: כך היה בעבר. השימוש הזה גובה מחיר: הוא פועל על פי הכוונה המקורית רק אם עושים בו שימוש לעתים רחוקות יחסית, ורק עבור דברים חשובים באמת. כשאנחנו עושים שימוש יתר במלה, המובן שלה מתחיל להישחק – וברגע שהוא מתפוגג, איבדנו אותו, ואיבדנו את יעילותה של המלה. בשלב מסוים,  מישהו זיהה את הכוח הטמון ב"דיווח ראשון", את יכולתו ללכוד את תשומת לבנו, והשתמש בו עבור משהו מעט פחות דחוף ורלוונטי. אחרים הלכו בעקבות השימוש הזול הזה, ועד מהרה החליקו במדרון החלקלק עד לחוסר רלוונטיות. הנה, עד לשימוש בהאשטג "Breaking" כדי לדווח על 100 עזים תועות בשכונת מגורים.

המובן המקורי של המונה ליזה נשחק ברובו. אבל זה בסדר גמור: ליזה גררדיני והאנשים שאהבו אותה (ושהיה אכפת להם שהיא תיוצג באורח נאמן) חלפו זה מכבר מן העולם. הציור משמש כעת בתפקיד חדש. השינוי הזה כמובן שימושי עבורנו, אפילו אם איננו מסוגלים עוד להעריך את הציור ככזה, אלא מעריכים אותו רק כמושג מופשט. יחד אם זאת, שחיקת העוצמה של "דיווח ראשון", בגלל חזרה מופרזת ושינויי הקשר תדירים, עושה לנו שירות דוב: איבדנו מסמן רב-עוצמה שמילא תפקיד שימושי (ונדרש).

אלו מאיתנו המעצבים סביבות של מידע חוזרים כל העת על מסמנים ומעניקים להם הקשרים חדשים, לעתים למטרות חדשות. עלינו לגשת למשימה תוך שאנו מגלים כבוד רב לשפה, תוך שאנו שמים לב לא להפוך מלים לטריוויאליות. ברגע שדבר כזה קורה, עוצמתן ויעילותן של מלים וצורות הבעה אחרות אינה יכולה לשוב למצבה הקודם: הן נותרות מוטלות לפנינו ללא רוח חיים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

חורחה ארנגו (Jorge Arango) הוא אדריכל מידע ומעצב אסטרטגי. הוא פועל בצומת שבין עיצוב וחדשנות טכנולוגית כדי ליצור סביבות דיגיטליות מותאמות. ספרו האחרון הוא "Living in Information". לחורחה ארנגו יש אתר אישי החושף את עבודתו וכתביו.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי מריו שוורץ.

תמונה ראשית: עיני המונה ליזה. לאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חורחה ארנגו.


תגובות פייסבוק