עשרה טיפים למבקרים ביריד לאמנות עכשווית

התשוקה החדשה לאמנות עכשווית היא בועה שמסרבת להתפוצץ. הנה כמה עצות שינחו אתכם במעבה הסצנה הנוצצת והסגורה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אולי לא תאמינו, אבל היה זמן שבו אמנות עכשווית כמעט ולא עשתה גלים בסצנה התרבותית של לונדון. כשעבדתי בגלריית ווייטצ'אפל לפני הלימודים באוניברסיטה, בקיץ החם והיבש של שנת 76', נזרקתי לתוך עולם מוזר וייחודי שהתקשיתי להבין. הנוכחות בתערוכות הייתה מצומצמת, ואירועים פרטיים המוקדשים לאמנים לא מוכרים היו אירועים מאולצים בעלי טון נוקשה ואינטרוספקטיבי. האמנות עצמה שידרה אזוטריות ושביעות רצון עצמית, אבל אף אחד לא חשש שרק מעט אנשים יבינו מה הוא מנסה לומר או לעשות. לאורך היום, המבקרים התכופים ביותר בגלריה היו קבצנים מקומיים שחיפשו מפלט מהחום. בששת החודשים שלי שם, ראיתי רק סלבריטי אחד, הלן מירן, אז בת 31, שהותירה רושם חזק – מסיבות שכלל לא היו קשורות לאמנות.

אמנות מודרנית

מבקרת ביריד לאמנות Frieze בניו יורק, מאי 2012. צילום: אנדרו ווקר

כיום, סצנת האמנות שונה בתכלית. בחמש עשרה השנים האחרונות הפכה האמנות העכשווית לכוח התרבותי הדומיננטי ברוב העולם המערבי. ענקים מוסדיים כגון מוזיאוני טייט וגוגנהיים ממלאים את חלליהם בדמוגרפיה החלומית: אנשים צעירים עם כסף. מחירי המכירות הפומביות מרקיעים לשחקים חלומיים. ירידי האמנות משלבים את ההמולה של הסופרמרקט עם הערמומיות הקונספטואלית שנהגה להיות נחלתם הבלעדית של אינטלקטואלים נינוחים עם יותר מדי זמן פנוי. האמנים  הצעירים שהביאו זוהר ומוניטין סוער לסצנת האמנות בעשור האחרון של המילניום הקודם, התבגרו, שגשגו ונעשו שמות מוכרים במאה החדשה. אומרים שאחד מהם, דמיאן הירסט, שווה מאתיים וחמש עשרה מיליון פאונד.

המבקרים התעקשו שההצלחה שלהם תדעך; אבל בפועל הם בישרו שינוי משמעותי בחיים התרבותיים של המדינה. התשוקה החדשה לאמנות עכשווית היא בועה שמסרבת להתפוצץ. על פניו, אלה חדשות טובות. נהדר שצעירים משקיעים את זמנם הפנוי באמנות ולא בקניית אינסוף זוגות נעלי ספורט או בקטטות. האמנות, בינתיים, מיצבה את עצמה כאנטי-אליטיסטית במובהק. המתיחות של ערבי הגבינות והאננס הזכורים לי משנות השבעים התחלפה בהתרגשות העליזה של יריד האמנות פְריז, שמושך עשרות אלפי צופים סקרנים מדי שנה. הפתיחה החשובה ביותר בלונדון לקראת היריד השנתי היתה זו של גלריית סרפנטיין סאקלר ששוויה ארבעה עשר מיליון פאונד וחצי. הגלריה מציגה את אותה התנגשות של איכויות אסתטיות – המודרני הדינמי פוגש את התחייה היוונית – שהרגיזה בעבר את בני משפחת המלוכה אבל הפכה בינתיים לקלישאה של העיצוב והאדריכלות העכשוויים.

למעשה, אמנות נמצאת בכל מקום שלא נביט בו: ספר שניתן לבני בן השש כמתנה ליום ההולדת מסכם את רוח התקופה: ב-Meet Me at the Museum מאת דייוויד גולדין, "כרטיס כניסה נותר על רצפת המבואה של מוזיאון לאמנות. תְלוּש, הכרטיס, לא בטוח איפה הוא נמצא, לכן הוא שמח לפגוש את דייזי, מדריכת המוזיאון, שמציעה לעשות לו סיור." סיור במוזיאון? מה קרה לספינות קרב בחלל ומותחני פעולה? אמנות מרתקת גם את החברים הצעירים ביותר בחברה שלנו. כל זה אמור להיות סיבה למסיבה. אבל קשה להכחיש שבחתירתה לנגישות מידית איבדה האמנות העכשווית משהו מתחושת התכלית שאפיינה אותה כשהיא באמת דחקה בגבולות הקונצנזוס המוסרי והחברתי. הפופולאריות של האמנות בימינו לא מפתיעה; כל כך קל לצרוך ולעכל אותה. המוסדות הבכירים שלנו מובילים את המגמה הזאת.

לצד האינפנטיליות של האמנות ניצבת החשיבות העצמית של האנשים מהתחום, שממשיכים להתנהג כאילו הם היצורים היחידים על כדור הארץ שחושבים על העולם בצורה מקורית

זוכרים את "Test Site", המגלשות הצינוריות של קרסטן הולר שהוצבו באולם הטורבינות של טייט מודרן בשנת 2006? "איך תשפיע מנה יומית של גלישה על האופן שבו אנו תופסים את העולם?" תהו ההערות המלוות של טייט, בניסיון אומלל לחלוב מעט אמינות פילוסופית ממגרש המשחקים המוזר (בשום צורה, אולי?). ויש את "Work No 850" של מרטין קריד, משנת 2008, שבה קבוצות של אצנים רצו הלוך ושוב לאורך גלריות ניאו-קלאסיות בטייט בריטן ("התערוכה שתרוץ ותרוץ," הכריזה כל עורך כותרות נואש במדינה), כדי להראות את הניגוד בין ספרינטים לגינונים המסורתיים יותר של רוב מבקרי המוזיאונים. האם היתה זו נקודה ששווה להדגים?

ויש גם את "Sacrilege" של ג'רמי דלר, שחזור קופצני של סטונהנג' שמעודד מבקרים, נו, לקפץ להם קצת. זה טוב לשרירי העכוז אבל לא מרומם מיד את הרוח, אלא בצורה המילולית ביותר. רוח המשחק והאירוניה שחדרה לסצנת האמנות בשנים האחרונות הגדירה מחדש את מערכת היחסים בין האמנות לקהליה. היא מושכת כי היא לא שואלת שאלות קשות. היא אפילו לא מתעניינת בהן. זה לא אומר שאמנים עכשוויים ואוצרים כבר לא מתייחסים לעצמם בשיא הרצינות. לצד האינפנטיליות של האמנות ניצבת החשיבות העצמית של האנשים מהתחום, שממשיכים להתנהג כאילו הם היצורים היחידים על כדור הארץ שחושבים על העולם בצורה מקורית. לכל הפחות, זה מספק כמה דוגמאות מבדרות של שפה נפוחה ובלתי מובנת.

רק בשבוע שעבר קיבלתי פתק על השתתפותה של קבוצת אמנים בביאנלה של השנה באתונה: "מטרתם היא שיבוש פסיכו-אנליטי של נרטיבים דומיננטיים, בהם נרטיבים של מגדר ורדיקליזם סוציאלי מהזרם המרכזי. בשיטות ה-'messthetics' שלהם פזורים רפרנסים לשירת דאדא, אווירת פוסט-פאנק, הדים פסבדו-מסורתיים, טענות אנטי-יווניות ושימוש גלוי בדיסלקציה." וזה במדינה שזקוקה כיום לניסוחים ברורים וישירים יותר מתמיד. אז אנחנו מוצאים את עצמנו בין הבדיחה לסדן – אם לא נצטרף לחגיגה יאמרו שאנחנו חסרי הומור או קשי תפיסה.

אמנות מודרנית

מראה מתוך תצוגה פרטית מוקדמת לאספנים ביריד לאמנות Frieze בלונדון, השבוע. צילום: דייב בנט, גטי אימייג'

כשביקרתי את עבודתו של קריד בפאנל שנערך לאחרונה בלונדון, האשים אותי אנטגוניסט אחד שלא למדתי את ה"הקשר" של העבודה. אחר רמז שה"השכלה" שלי לוקה בחסר. יש פה צביעות נסתרת: האמנות נגישה מתמיד; אבל רק אם תיגשו אליה בצורה הנכונה. ובכל זאת, החיוּת והאקלקטיות האדירות של סצנת האמנות עודן מרשימות. ויריד כמו Frieze הוא אחת המסיבות הטובות ביותר בשכונה. יש תחושה אדירה של משהו חדש. אולי הוא לא ישנה את חייכם, אבל הוא עשוי, לרגע או שניים, לשנות את האופן שבו אתם מסתכלים על העולם. וזה לא דבר פעוט. אם כן, הנה עשרה טיפים שינחו אתכם במעבה יריד האמנות.

1. התנהגו כאילו אתם עשירים. למרות החזות הדמוקרטית שלהם, אנשים שמוכרים אמנות מתעניינים רק באנשים שמסוגלים להרשות לעצמם לקנות אותה. המחיר הממוצע ליצירת אמנות בפְריז הוא עשרים אלף פאונד, יותר מאשר אלפא רומיאו. אבל להתנהג כמו עשיר זה לא דבר קל כמו שהיה פעם. ג'ינס מעומלן ונעלי Tod הם מדי העבר. אמצו לעצמכם חזות נינוחה ושקולה.כשאתם עומדים מול יצירה שאמורה להצחיק אתכם, אל תצחקו. בוז שחצני נושא משקל רב, ואם תצליחו להתעלות על הבוז השחצני של בעל הגלריה, הרי שאתם עשויים מקרח. אל תהיו נבוכים לברר מחיר, אבל לעולם, אף פעם,אל תציינו סוג מטבע.

2. אז אתם אוהבים משהו, ואתם שואלים כמה הוא עולה. "2," עשויה להיות התשובה. העמימות היא מבחן. אתם תדעו, מחקירת האמן המדובר, אם הכוונה לשני פאונד (לא), 200 (לא סביר), 200,000, או שני מיליון. אבל אם העוזרת של בעל הגלריה היא אמריקאית, היא (וזו כמעט תמיד "היא") עשויה להתכוון לדולרים. אל תשאלו. ערכו בראש חישוב מהיר שמכסה את כל האפשרויות. הימנעו מכל תגובה פיזית, אלא אם מדובר בהרמה כמעט בלתי נראית של הגבה. לבסוף, שאלו אם היא מקבלת רובלים. עכשיו היא בכיס שלכם.

אמצו לעצמכם חזות נינוחה ושקולה. כשאתם עומדים מול יצירה שאמורה להצחיק אתכם, אל תצחקו.

3. אל תשכחו להביא את חוש הומור שלכם לאולם ה-VIP. קחו אותו אתכם לאן שלא תלכו. לא צריך להתגלגל מצחוק, אבל צחקוק יבש ויציב בעת סקירת היצירות יעלה את קרנכם. אם שואלים מה דעתכם על אחת מהן, יש כמה ביטויים מוכרים שכדאי לשלוף: לדוגמה, "מרפרר לדושאן" או "רה-אורגניזציה של החלל שבין האמן לצופה". כמעט כל האמנות העכשווית מרפררת למשהו או עושה רה-אורגניזציה למשהו. כתרגיל, נסו לדבר על אמנות בלי להשתמש בתחילית רֶה-. לעולם אל תשתמשו בביטוי "פוסט-מודרני"; הוא מיושן ואינו מצחיק כלל.

4. אם יש חנויות פופ-אפ באזור, בקרו בהן עכשיו. פופ-אפים – מסעדות, חנויות, גלריות – הם הסמל החזק ביותר של עידן הפרעת הקשב והריכוז. אנחנו נדרשים להעריץ את הרוח האימפרוביזורית שהולידה אותם, אך אנו עלולים גם להתקשות עם המבחר המצומצם. זה לא משנה. הדבר החשוב היחיד הוא שתהיו שם, ותהיו מסוגלים לומר שהייתם שם. אף פעם אל תקנו שום דבר בפופ-אפ. זה שווה ערך לקניית סומבררו בחופשה במקסיקו. צלמו תמונות והציגו אותן לעולם ברשתות החברתיות ברגע שאתם יכולים. כל שנייה חשובה. התבשמו בקשר שלכם לעכשוויות הזו. עברו הלאה במהירות לפופ-אפ הבא.

5. הישמרו מפני דברים מתנפחים. הם נעשו להיט לא קטן: סטונהנג' המתנפחת של ג'רמי דלר, "Sacrilege"; השחזור של מרק קווין לפסלו "Alison Lapper Pregnant" בביאנלה בוונציה בשנה שעברה; "Complex Pile" של פול מקראתי, בלון צואה גועלי במיוחד שעיטר את מחוז קאולון בהונג קונג במהלך יריד האמנות של השנה שעברה. הסכנה שהם מציבים אינה פיזית. הם מאיימים לחלץ מכם מטאפורה ברורה מדי ומביכה במידה סופנית. אז בואו נשים את הקלפים על השולחן כבר עכשיו: האמנות המתנפחת נפוחה מרוב אוויר חם, שונאת מזג אוויר סוער, גם פרובוקציה קטנה תוציא לה את כל הרוח, וכמובן, היא תמיד במרחק דקירה אחת מחוסר רלוונטיות.

6. אחד מהסימנים המעודדים ביותר באמנות של השנים האחרונות היא חזרתו לאופנה של המיצג. בהתנגדותו להתמסחרות-אינסטנט ובהישענותו על אירועים המתרחשים בעולם הפיזי (ולא הווירטואלי) מוחה המיצג נגד שתיים מהמגמות החברתיות הבולטות ביותר של המאה העשרים ואחת. אווירת ההפתעה והסכנה שמאפיינת את אמני המיצג הטובים ביותר היא תזכורת לגדולתו של האוונגרד. יש לתמוך בכל אחד מהם.

7. אם נחה עליכם רוח שעשוע, הכריזו שהאמנות העכשווית מתה ושמוזיקת הפופ חוזרת. אתם תהיו בחברה טובה. דינוס צ'פמן הידוע לשמצה, שערך פעם מפגש להשחתת שטרות של עשרים פאונד בפְריז, מעלה השנה בלונדון קלאב מופע של האלבום האלקטרוני שלו Luftbobler בלוויית סדרה של סרטים קצרים. הידרדרותה ההרסנית של מוזיקת הפופ בעשורים האחרונים היא אחת הסיבות לעניין הגובר באמנות הוויזואלית. כוכבי אמנות הפכו לכוכבי הרוק החדשים. האם זה סימן ראשון להשבת האיזון?

8. אם הרוח עדיין נחה עליכם, עזבו את היריד וסעו לראות את האמנים הצעירים ביותר בלונדון בסביבתם הטבעית. בשבוע שעבר דיברתי עם האמן הדני מייקל אלמגרין, שיחד עם שותפו, אינגר דראגסט, הציב במוזיאון ויקטוריה ואלברט יצירה מבריקה שנקראת "Tomorrow". היצירה משחקת עם האוסף של המוזיאון בצורה מקורית, אך גם מעלה נקודות רציניות לגבי השינויים שהתרחשו בלונדון. "בכל פעם שאני שומע אנשים מעבירים ביקורת על סצנת האמנות פה, אני שואל אותם מתי היתה הפעם האחרונה שהם ביקרו בדרום-מזרח לונדון?" אמר אלמגרין בחריפות. הצפייה באמנות בסביבתה הטבעית, הרחק מביתני ה-VIP ואווירת ההיפר-צרכנות, מעוררת השראה.

Sunflower Seeds מאת האמן הסיני איי ווי ווי בטייט מודרן

Sunflower Seeds מאת האמן הסיני איי ווי ווי בטייט מודרן

9. סעו לגלריות מהמזרח התיכון ומסין. ברוב המקרים חסר ליצירות התחכום הרשמי של היצירות המערביות, אבל האמנות המגיעה מארצות בעלות תפיסה מוגבלת של חופש הביטוי, נמצאת בחזית היצירה. היא חלק מאינטראקציה מורכבת בין ממשלה לחברה, והיא עשויה לייצר שינוי לטובה. יש סיבה שאיי וייוויי הוא אחד מהסינים החיים המפורסמים ביותר בעולם. אמנות מסוגלת להזיז דברים.

10. אולי תחליטו, למרות הכול, שאמנות עכשווית היא לא בשבילכם. אל דאגה: בהבזק של גאונות, חנכו בשנה שעברה מארגני פְריז את יריד "פְריז מאסטרס", במרחק הליכה קצרה מריג'נטס פארק. כאן מוצגות יצירות אמנות מהזמנים העתיקים ועד לשנת 2000, שהגיעו מכמה מהגלריות המובילות בעולם. היריד מקצועי ביותר, והיצירות תלויות בסגנון נאה ומרענן. אבל זכרו: כל היצירות האלה היו עכשוויות פעם. היה זמן שבו תיאור הצליבה נחשב לחילול קודש חמור אף יותר מזה של סטונהנג' המתנפח של ג'רמי דלר; זמן שבו אמנים הסתכנו במאסר על עזות המצח שלהם; זמן שבו מיקום חריג של עין ואף בפנים רציניות זכה ללעג. האמנים הגדולים של העבר מתארים את תולדותינו בצורה טובה יותר מכל ספר או הרצאה. אבל רבים מהם סבלו בגלל חדות הראייה שלהם. מה מספרים לנו האמנים של ימינו על העולם? האם אנחנו מקשיבים?

Copyright The Financial Times Limited 2013
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיטר אספדן, Financial Times.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על עשרה טיפים למבקרים ביריד לאמנות עכשווית

01
אורנג אוטן

כמובן שאנחנו זוכרים רק את האמנים ששרדו את מבחן הסלקציה של ההיסטוריה. מאז ומעולם ובכל תחום רוב היצירה לא שווה יותר מדי, היא רק בסיס לאמנים הגדולים באמת.

אין אמנים גדולים. יש בעלי גלריות, יחסי ציבור ושיווק ( לאחר ביקור ברטרוספקטיבה של ג`ף קונס. האיש השווה מיליונים שלא למד אמנות ולא ביצע אף אחת מעבודותיו במו ידיו- אבל שווה מיליונים. ולא אנקוב בסוג המטבע).