פחד אטומי

האם יתכן שקרינה גרעינית מסוכנת פחות מכפי שחשבנו? האם יתכן שהפחד מסוכן יותר מהקרינה? ממצאים מפתיעים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

הפחד מקרינה מייננת (גרעינית) טבוע עמוקות בנפש הציבור. מסיבות שחלקן היסטוריות וחלקן פסיכולוגיות, אנחנו פשוט מניחים שכל חשיפה לקרינה מייננת היא מסוכנת. המינון אינו משנה. טבעו של החומר הרדיואקטיבי אינו משנה. אופן החשיפה – ספיגה מבעד לעור, בליעה – אינו משנה. קרינה = סכנה = פחד. נקודה.

אבל האמת היא שהסכנה המאיימת על בריאותנו כתוצאה מחשיפה לקרינה מייננת אינה גדולה כפי שמקובל לחשוב. הפחד הגדול שלנו מקרינה – הרדיופוביה שלנו – מזיקה בהרבה לבריאות הציבור מן הקרינה המייננת עצמה. ואנחנו יודעים זאת בעקבות המאורעות המפחידים ביותר שהתרחשו בהיסטוריה המודרנית של העולם: ההפצה האטומית של יפן והתאונות הכורים הגרעיניים בצ'רנוביל ובפוקושימה.

רק מעט יותר מחצי אחוז מבין ניצולי הפצצה האטומית בהירושימה מתו בגיל צעיר מסרטן שנגרם כתוצאה מהקרינה

רוב המידע שלנו על הסכנה הממשית לגוף כתוצאה מקרינה גרעינית מבוסס על תכנית מחקר משותפת ליפן ולארצות הברית, Life Span Study (LSS), העוקבת אחרי ניצולי הירושימה ונגסאקי כבר שבעים שנה. ברדיוס של עשרה קילומטרים מן ההתפוצצויות, היו 86,600 ניצולים – הידועים ביפן בכינוי 'היבּקוּשה' (hibakusha, שפירושו המילולי: אנשים שסבלו את ההפצצה). הנתונים שנאספו מן המעקב הממושך אחריהם, הושוו לאלה של 20 אלף יפנים שלא נחשפו לקרינה. רק 536 מבין ניצולי הפצצה האטומית מתו בגיל צעיר מסרטן שנגרם כתוצאה מהקרינה, ושיעור התמותה בקרב הקבוצה גבוה מהרגיל בפחות מאחוז אחד בלבד.

אף כי אלפי 'היבקושה' נחשפו לכמויות עצומות של קרינה, רבים מהם נחשפו לקרינה בעוצמה בינונית או נמוכה, ועם זאת גבוהה בהרבה מהקרינה שאליה נחשפו קורבנות התאונות בכורים הגרעיניים של צ'רנוביל או פוקושימה. מן המחקר עולה, כי ברמות מתונות או נמוכות אלה של קרינה, הקרינה המייננת אינה מעלה את הסיכון ללקות באף אחת מהמחלות הקשורות לקרינה, מעבר לסיכון הקיים באוכלוסייה שלא נחשפה. במילים אחרות, איננו יכולים לדעת בוודאות שמינונים נמוכים של קרינה מזיקים בכלל, ואם הם אכן גורמים נזק, הרי שהוא אינו נזק משמעותי.

ובלי קשר למינון, חוקרי ה-LSS לא גילו כל ראיה לכך שקרינה גרעינית גורמת לנזק גנטי תורשתי. נזקים כאלה לא נמצאו כלל אצל ילדיהם של ה'היבקושה'.

בהסתמך על ממצאים אלה, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית צופה כי מספרם הכולל של ההרוגים כתוצאה מהתאונה בכור הגרעיני בצ'רנוביל יעמוד על כ-4000, שני שליש האחוז בלבד מבין 600 אלף הקורבנות שנחשפו לקרינה בעוצמה גבוה המעוררת דאגה. בנוגע לכור בפוקושימה, שפלט הרבה פחות חומר רדיואקטיבי מהכור בצ'רנוביל, הוועדה המדעית של האו"ם לחקר השפעת הקרינה האטומית (UNSCEAR) צופה "כי לא צפויים מקרים של נזקי בריאות משמעותיים הקשורים לקרינה רדיואקטיבית בקרב מי שנחשפו לקרינה או בקרב צאצאיהם".

מספר ההרוגים כתוצאה מהפינוי החפוז בפוקושימה גבוה ממספר ההרוגים כתוצאה מהצונאמי ורעידת האדמה במקוםשתי התאונות בכורים הגרעיניים מראות כיצד הפחד מפני קרינה גורם יותר נזק לבריאות מהקרינה עצמה. 154 אלף איש מהאזור שסביב הכורים הגרעיניים בפוקושימה, שחששו מפני הקרינה אך התעלמו מממצאי ה-LSS (או אולי לא היו מודעים להם), פונו מהאזור בחופזה. העיתון Japan Times דיווח כי בגלל מהירות הפינוי נהרגו 1656 איש, 90% מהם בני 65 או יותר. מספר ההרוגים באזור כתוצאה מרעידת האדמה והצונאמי היה 1607 בני אדם בלבד.

ארגון הבריאות העולמי מצא כי הפינוי בפוקושימה גרם לעלייה בתמותה של קשישים שהושמו במגורים ארעיים. התושבים שנעקרו, אשר קשרי המשפחה והחברות שלהם נותקו והם מצאו עצמם חיים בסביבה לא מוכרת ובמגורים ארעיים, סבלו מהשמנת יתר, מחלות לב, סוכרת, אלכוהוליזם, דיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית ברמות גבוהות משל שאר האוכלוסייה ביפן. בקרב ילדים במחוז פוקושימה, חלה עלייה בשכיחות ההיפראקטיביות, וכן חלה עלייה בשיעור השמנת היתר החולנית, שכן הילדים לא הורשו לשחק בחוץ.

אף כי בצ'רנוביל הופץ הרבה יותר חומר רדיואקטיבי מאשר בפוקושימה, גם שם הפחד הוא שגרם ליותר נזקים לבריאות. בשנת 2006 דיווחה ה- UNSCEAR כי "השפעת צ'רנוביל על בריאות הנפש היא החמורה מכל בעיות בריאות הציבור שנגרמו על ידי התאונה עד היום... שיעור הדיכאונות הוכפל. הפרעת דחק פוסט-טראומטית הפכה נפוצה מאוד, ושיעור החרדה, האלכוהוליזם והמחשבות האובדניות עלה דרמטית. תושבי האזור שהושפע מהתאונה אמרו כי הם מעריכים בצורה שלילית את בריאותם ורווחתם, בנוסף...  הם מאמינים כי תוחלת החיים שלהם התקצרה. תוחלת החיים של המפונים צנחה מ-65 ל-58. נראה כי החרדה מפני נזקי הבריאות כתוצאה מהקרינה אינה מתפוגגת, ואולי אפילו מראה סימני התפשטות".

בחינה של הטבע שסביב האזורים בהם התרחשו תאונות צ'רנוביל ופוקושימה מגלה ראיות לכך שהקרינה שהופצה באזורים שסביב תחנות הכוח בצ'רנוביל ובפוקושימה גרמה לנזקים ביולוגיים קטנים מכפי שמקובל לחשוב. אחרי שבני האדם נעלמו, המערכות הביולוגיות במקום משגשגות בהשוואה למצבן לפני התאונות. מומחי איכות הסביבה המתמחים בקרינה (תחום שהחל לפרוח אחרי אסון צ'רנוביל) מדווחים כי לקרינה לא הייתה כל השפעה על הצמחייה ועל עולם החי שם.

הסכנה שמקורה ברדיופוביה חורגת מתחומי האזורים הסמוכים לתאונות בכורים הגרעיניים. למרות העובדה שהקרינה שהופצה מהכורים בפוקושימה לא גרמה כל עלייה במחלות הקשורות בקרינה גרעינית, הפחד מפני הקרינה הוביל את יפן ואת גרמניה לסגור את תחנות הכוח הגרעיניות שלהן. בשתי המדינות גבר השימוש בגז טבעי ובפחם, ועמו עלו רמות הזיהום כתוצאה מחלקיקים ומגזי חממה.

שתי המדינות אינן עתידות לעמוד ביעדי הצמצום של פליטת גזי חממה בשנת 2020. ברחבי אירופה, הפחד מקרינה גרם לגרמניה, צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה, שוודיה ושוויץ לאמץ מדיניות המסבסדת ומעודדת תחנות כוח המבוססות על אנרגיה סולרית, אנרגית רוח ואנרגית מים, למרות העובדה שמרבית המומחים לאנרגיה ולשינויי אקלים אומרים כי אין בכך די כדי לפתור את הבעיה. בארה"ב, 29 מדינות מסבסדות תחנות כוח סולאריות או כאלה המבוססות על אנרגיית רוח, ורק שלוש מציעות תמריצים לאנרגיה אטומית, אף כי היא יעילה, נקייה ובטוחה פי כמה.

לפחד מפני קרינה ישנם שורשים עמוקים. הם נעוצים בכלי הנשק האטומיים ובאימה שנפוצה בימי המלחמה הקרה מפני שימוש חוזר בהם. הדאגה המודרנית לאיכות הסביבה נולדה כתוצאה מחשש מפני נשורת רדיואקטיבית שתגיע מהאטמוספרה בעקבות ניסויים בכלי נשק כאלה. דור שלם גדל על סרטים, ספרות ויצירות אומנות אחרות המתארות את הקרינה האטומית כמפלצת הטכנולוגית האולטימטיבית. מחקרים בפסיכולוגיה גילו כי אנחנו חוששים במיוחד מסכנות שאנחנו לא מסוגלים לאתר בחושינו, מסכנות הקשורות לאסונות נוראיים ולסרטן, מסכנות שהן מעשה ידי אדם ומכאלה שמעוררות בנו זיכרונות נוראיים, כמו למשל של ההתרחשויות בצ'רנוביל או באי שלושת המילין. הפחד שלנו מפני קרינה הוא עמוק, אבל למעשה, עלינו לפחד מהפחד עצמו.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דיוויק רופיק (Ropeik) הוא מדריך בתכנית לאיכות הסביבה באוניברסיטת הארוורד, יועץ ומרצה מומחה לתפישה, ניהול ותקשורת סיכונים. ספרו האחרון How Risky Is it, Really? Why Our Fears Don't Always Match the Facts ראה אור ב-2010.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: האופציה הגרעינית? תצלום: מייק גיפורד

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד רופיק, AEON.


תגובות פייסבוק