פחות בלגאן

אגרנות וצרכנות חסרת מחשבה מאפיינות רבים מאיתנו כיום. איך נפטרים מהנגע?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

במהלך שלוש השנים האחרונות עברתי דירה כתריסר פעמים. עבור מרבית האנשים מעברי דירה הם אירועים מלחיצים. וכך היה גם אצלי, בהתחלה. אבל למדתי לאהוב את זה מסיבה אחת: המעבר מכריח אותי לחשוב על החפצים שברשותי.

יותר מדי חפצים הופכים את המעבר ואת החיים למורכבים. ואני מעדיף את ההפך מזה.

כשעברתי מהולנד ללונדון בשנת 2014, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הקדשתי זמן ונפטרתי כמעט מכל מה שהיה לי.

אפיקטטוס אמר: "העושר אינו מתבטא בחפצים רבים אלא ברצונות מועטים"

לא, לא נפטרתי מהחפצים שלי כי קראתי את "סוד הקסם היפני: איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד — ולהיות מאושרים יותר" או בגלל איזה סרט על מינימליזם. עשיתי את זה פשוט מסיבות מעשיות. בעיקר משום ש:

  1. אי אפשר לקחת את כל החפצים ממקום למקום
  2. לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד שמונצעס שאנחנו לא משתמשים בהם

אתם מבינים, אין לזה קשר למה ש'צריך'. כי בואו נודה, אתם באמת צריכים עשרה זוגות נעליים? ומה עם שתי מכונות הקפה שעומדות על הדלפק במטבח שלכם? והאיי-פד הזה שמעלה אבק על שולחן הכתיבה?

אני לא מושלם בתחום הזה. לפני הרבה זמן קניתי זוג נעלי Jordan 11 Space Jam. זאת הייתה מהדורה חגיגית לכבוד עשרים שנה לדגם הנעליים הזה. כשהדגם המקורי הופיע בשנת 1996, רציתי אותו כל כך. למעשה, כל חבריי לקבוצת הכדורסל העריצו את הנעל הזו במשך שנים. ובמשך שנים, לא יכולתי לקנות אותה כי לא היה לי מספיק כסף.

אבל כשנייק החליטו להתחיל לשווק אותן מחדש בדצמבר 2016, ידעתי: "הפעם אני קונה את הנעליים האלה!"

זה עניין רגשי. יכולתי בקלות לומר לעצמי שאני לא 'צריך' את הנעליים האלה. שהן הרבה יותר מדי יקרות. ושקרוב לוודאי שלעולם לא אנעל אותן.

כל זה נכון. עד היום, נעלתי את הנעליים האלה שלוש פעמים. הקדשתי להתבוננות בהן יותר זמן משצעדתי בתוכן בפועל. לזמן מה, אפילו הצגתי את הקופסה לראווה במשרד שלי. האם זה הופך אותי לצרכן חסר מחשבה? ברור. אבל זה יותר מזה. הנעליים האלה מייצגות סיפור.

סיפורו של ילד שרצה משהו אבל מעולם לא יכול היה להשיג אותו, כי לא היה לו כסף. וכשהוא גדל והרוויח כסף בעצמו, הוא החליט לקנות את הנעליים כי הוא יכול. לפעמים, לא צריך סיבה אחרת.

אבל אין הרבה דברים שאני רוצה במידה כזו. כי העניין הוא לא הרכוש. העניין הוא הרצון. ואם אתה רוצה פחות, יש לך פחות חפצים. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס ניסח את זה היטב:

"העושר אינו מתבטא בחפצים רבים אלא ברצונות מועטים".

אמרו שלום ל'דברים'

במהלך השנים הסתגלתי לפרידות מדברים: מזיכרונות, חלומות, מטרות, אנשים וכדומה.

אני חושב שלהיפרד זה חלק טבעי מהחיים. דבר אינו שורד לעד.

חייבים להתרגל לזה. סבתא שלי הלכה לעולמה לפני שנתיים. הופתעתי מהשלווה שסבא שלי הפגין. שאלתי אותו: "אתה לא מדוכדך?" הוא אמר שהוא עצוב. אבל הוא גם אמר לי שעם הגיל, אין ברירה אלא להיפרד מאנשים אהובים.

אך אחד לא אוהב את זה, אבל זה חלק מהחיים. וככל שזה נשמע משונה, עם הזמן מסתגלים לזה.

בהולנד, האימרה הנפוצה ביותר היא, “Het leven gaat verder” שפירושה "החיים ממשיכים".

וזו המציאות.

עם זאת, אנחנו לא מקבלים את המציאות בקלות כזו. רובנו לומדים אט אט שחייבים להמשיך הלאה, בכל מצב. אבל אפשר גם להתאמן ולהצליח לומר שלום לדברים בקלות רבה יותר.

הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא להשיל מעלינו חפצים. גיליתי שאפשר להיקשר מאוד לדברים שאינם חיים. לא משנה אם מדובר בנעל או באדם, אנחנו מסוגלים להיקשר לשניהם.

אבל בחיים, אין לנו רכוש. לאחרונה נתקלתי במקרה, באתר Goodreads, בציטטה של דֶבּורה אליס, סופרת הכותבת בלהט רב על ילדים במדינות מתפתחות:

"לאיש אין באמת בעלות על דבר. בסוף החיים אנחנו מחזירים את הגוף שלנו. אנחנו הבעלים של המחשבות שלנו, אבל כל השאר מושאל. אנחנו משתמשים בו לזמן מה, ואז מורישים הלאה. את הכול".

זה לא אומר שלא ניתן לצבור דברים במהלך החיים. זה לא מציאותי, והכי חשוב, זה משעמם. מי אמר שלא יכול להיות לכם יותר מזוג נעליים אחד? לרוב החברים שלי יש ילדים, ואחד מהם אמר לאחרונה, אחרי שקרא משהו על מינימליזם:

"זה נשמע נחמד, להחזיק מספר קטן של חפצים בלבד. אבל זה לא עובד כשאתה נשוי ויש לך שני ילדים".

רובנו עסוקים מדי בחיינו מכדי לחשוב על החפצים שלנו מדי יום. אני גם לא חושב שכדאי לחשוב תמיד על דברים כמו:

"כדאי לקנות את זה?"

"האם אנחנו צריכים את זה?"

זה מצריך יותר מדי כוח-מוח. במקום זה, אני מעדיף לבצע את עבודתי, לבלות זמן עם חברים ובני משפחה או ללכת לחדר הכושר. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על חפצים. כשאני רואה משהו שממש מוצא חן בעיניי, אני קונה אותו – האסטרטגיה הזו עובדת היטב, משום שזה לא קורה לעתים קרובות. מה שטוב, זה שאני לא חייב לחשוב על זה יותר מדי.

אוהבים את זה? לכו על זה.

יש לי רק שלושה כללים לגבי אי-אגרנות בחיים:

  1. אל תקנו שטויות שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם
  2. קנו פחות ממה שאתם יכולים להרשות לעצמכם
  3. והיפטרו מכל הדברים שתופסים לכם מקום סתם

זה הכול. בשבוע שעבר תרמתי לצדקה ערימה של בגדים ונעליים. היו לי גם כמה מכשירי חשמל ישנים שהבאתי למקום שבו ממחזרים דברים כאלה. וגם השלכתי לפח לא מעט חפצים שאני לא צריך.

אני מוכרח לומר לכם, שזו הרגשה נהדרת. אם עובר זמן ואני לא משתמש בחפץ, אני מפנה אותו מהבית. אבל אי-אגירה בחיים קשורה להרבה יותר מסתם היפטרות מחפצים לא נחוצים. היא קשורה לפינוי מקום בראש.

מקום יקר ערך שאפשר לנצל אותו למטרות משמעותיות. כדי לעשות דברים שאתם נוהגים לדחות את ביצועם.

אי-אגירה היא גם תרגיל בהתמודדות טובה יותר עם אובדן. אנחנו חייבים למצוא דרך להזכיר לעצמנו שכל מה שיש לנו ניתן לנו בהשאלה.

אז מה צובר אבק אצלכם בבית? הגיע זמן להפשיל שרוולים, לתפוס, להשליך את זה ולומר: "שלום. ממילא מעולם לא היית שלי".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דריוס פורוּ (Darius Foroux) הוא מחבר הספר  Massive Life Success, הוא מלמד ב-Procrastinate Zero ומפרסם מאמרים באתר שלו:כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "נייק אייר", תצלום: ברנדון קאהלר, unsplash.com

Brandon Kahler

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דריוס פורו.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על פחות בלגאן

02
מיכאל

אני מציע פילוסופיה חלופית:
"כל העולם שלי, אבל אני לא מאחסן אותו אצלי בבית."
כיצד?
לדוגמא: כשאני נכנס לחנות כלי עבודה (אני "משוגע" לכלי עבודה) אני מכריז בלבי:
כאן הכל שלי!!!
מכיון שאין לי מקום לכל, אני מבקש (בלב): שמרו לי את הכלים כאן, ואני מרשה לכם לתת אותם לכל החפץ ( אני יודע שתמלאו את החסר).
כך בבית מסחר לאומנות, בגדים, רהיטים וכיוצא בזה.
התוצאה: הבית (והראש) פנוי!!!