פטפטני המקלדת

האם עידן האינטרנט, ה-SMS והטלפונים החכמים מביא איתו כתיבה קצרה, קלוקלת, שבורה? האם צעירים טועים יותר בכתיבתם היום, לעומת העבר?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

תלונות על "הילדים של ימינו" אינן עניין חדש, אבל תוכנן משתנה. הטענה האופנתית כרגע היא ש"הילדים של היום" לא יוכלו לכתוב מאמרים מורכבים וארוכים. אחרי הכול, המדיה החברתית והודעות הטקסט מעודדים התבטאויות קצרות ומקוצרות. כתיבתם של הסטודנטים תהיה, בהתאם, במשפטים קצרים, מהירים או אפילו – זוועת עולם – מלאה ב- LOL, קיצורים ואימוג'י.

למעשה, נראה שקורה ההפך הגמור. תלמידים בשיעורי כתיבה של שנה א' כותבים מאמרים ארוכים יותר, בממוצע, מבעבר (בשנת 1917 הם כתבו 162 מילים בממוצע, בשנת 1986 כתבו 422 מילים בממוצע ובשנת 2006 כתבו 1038 מילים בממוצע), משתמשים בטכניקות רטוריות מורכבות יותר, והכתיבה שלהם אינה מכילה יותר שגיאות מכפי שהכילה כתיבתו של תלמיד שנה א' בשנת 1917. כך עולה ממחקר האורך “Mistakes Are a Fact of Life: A National Comparative Study”, שבחן את כתיבתם של סטודנטים ונערך על ידי אנדריאה ל. לוּנספורד (Lunsford) וקרן ג'. לונספורד.

בשנת 2006, שני מרצים לרטוריקה וחיבור, לונספורד ולונספורד, החליטו – בתגובה למחקרים ממשלתיים שהביעו חשש מירידה ברמת האוריינות של סטודנטים, לבחון מקרוב את הנתונים, כדי לברר האם סטודנטים באמת שוגים יותר בעידן בדיגיטלי.

הם החלו בבדיקה של מחקרים קודמים, שבדקו שגיאות של תלמידי קולג' אמריקנים. במהלך המאה החולפת בוצעו ארבעה מחקרים כאלה. בשנת 1917, נותחו השגיאות ב-198 מאמרים שכתבו סטודנטים; בשנת 1930 השלימו חוקרים בדיקה דומה של 170 ושל 20 אלף מאמרים, בהתאמה; בשנת 1986, רוברט קונורס (Connors) ואנדריאה לונספורד (מן המחקר של 2006) בדקו האם סטודנטים שוגים יותר או פחות מאלה שלקחו חלק במחקרים הקודמים, וניתחו 3000 מאמרים שנכתבו בשנת 1984. המחקר שנערך בשנת 2006 (ופורסם ב-2008) התבצע באותן שיטות שבהן בוצעו המחקרים הקודמים, והוא מבוסס על 877 מאמרים. אחד החלקים המעניינים ביותר בו דן באופן שבו הכללים החדשים של ה- IRB (הוועדה האמריקנית לקביעת נוהלי מחקר) הכריחו את החוקרים לכלול במחקרם הרבה פחות מאמרים מאשר בעבר.

למרבה ההפתעה, שיעור השגיאות שנמצאו במאמרים שכתבו הסטודנטים נותר כשהיה במאה השנים האחרונות. הסטודנטים של 2006 שגו בערך אותו מספר פעמים כמו הסטודנטים של 1917. הממוצע היה ונותר כשתי שגיאות לכל מאה מילים.

מה שכן השתנה הוא סוג השגיאות. ארבעת המחקרים שבוצעו במאה העשרים מצביעים על כך שהמכשול הגדול ביותר העומד בפני הסטודנטים הוא האיות. שגיאות כתיב היו הנפוצות מכל השגיאות גם ב-1986 וגם ב-1917 "בשיעור גבוה ב-300 אחוז". במורד הרשימה של "עשר השגיאות הנפוצות" חלו שינויי דפוסים: בשנת 1971 עמד במקום השני השימוש הלא מתאים באותיות ראשיות, ואילו ב- 1986 תפסה את המקום השגיאה "השמטת פסיק אחרי פסוקית הצגת הנושא".

בשנת 2006, האיות איבד את הבכורה וצנח למקום החמישי ברשימת השגיאות. הודות לבודק-השגיאות האוטומטי וכלים אחרים המשולבים במעבדי התמלילים, כנראה. אבל אלה גם יוצרים שגיאות חדשות: השגיאה המובילה החדשה בכתיבתם של סטודנטים היא כעת "מילה לא נכונה". כפי שרובנו יודעים, בדיקת איות מתקנת לפעמים את המילה השגויה למילה אחרת מכפי שהתכוונו לכתוב. ללא הגהה, לא ניתן להבחין בשגיאות כאלה של המחשב. במקום השני בשנת 2006 נמצאה השגיאה "תיעוד לא שלם או חסר". לדעת החוקרים, זו תוצאה של נטייה להטיל על סטודנטים לחבר יותר מאמרי מחקר ופחות חיבורים אישיים.

בנוסף, לונספורד ולונספורד מציינים כי נמצאו יותר טעויות בשימוש באותיות ראשיות, אולי בגלל חידושים לשוניים כמו eBay ו- iPod. לעומת זאת, סטודנטים השתפרו מאוד בפיסוק ושימוש בגרשיים, לעומת 1917 אז שגיאות כאלה היו במקום שלישי וחמישי. ב-2006 הן צנחו אל מחוץ לרשימת עשר השגיאות הנפוצות.

המחקר לא מצא עדויות לכך שהצעירים משתמשים במאמרים יותר ויותר ב"שפת סמס" או באימוג'י. לונספורד ולונספורד לא מצאו אפילו מקרה אחד כזה. למרבה האירוניה, הם כן מצאו שפת סמס ואימוטיקונים כאלה בהערות של המורים לתלמידיהם. (המורים של היום, בחיי).

התגלית המפתיעה ביותר של לונספורד ולונספורד אינה קשורה כלל לשגיאות או לאימוג'י. הם גילו שתלמידי קולג' כותבים הרבה יותר ומגישים מאמרים ארוכים יותר מאי פעם. המאמר הממוצע של סטודנט בשנת 2006 היה ארוך יותר מפי שתיים מאורכו של מאמר ממוצע בשנת 1986, שבעצמו היה ארוך בהרבה מן המאמרים הממוצעים שנכתבו בראשית המאה. בשנת 1917 מאמר ממוצע של סטודנט כלל 162 מילים. בשנת 1930 מאמר ממוצע כלל 231 מילים. בשנת 1986 כבר עמד הממוצע על 422 מילים ועשרים שנה בלבד לאחר מכן, בשנת 2006, המספר זינק ל-1038 מילים.

מדוע הסטודנטים של המאה ה-21 כותבים כל כך הרבה יותר? המחשבים מאפשרים להם לכתוב מהר יותר. (שכלולים אחרים בטכנולוגיות כתיבה עשויים להסביר את העלייה בין 1971, 1930 ו-1986. עטים כדוריים ומכונות כתיבה מכאניות וחשמליות אפשרו לסטודנטים לכתוב מהר יותר מאשר בימים שבהם השתמשו בעטים נובעים וקסת). גם האינטרנט עוזרת. המחקרים מראים כי מחשבים המחוברים לרשת מאפשרים לתלמידים "לבצע יותר תחקיר רקע לפני הכתיבה – הם כותבים, מתקנים, ומפרסמים יותר. הם מקבלים יותר תגובות על הכתיבה. הם כותבים במגוון רחב יותר של סגנונות וצורות והם מנפיקים כתיבה ברמה גבוהה יותר".

המהפכה הדיגיטלית התבססה ברובה על טקסט. במהלך יום ממוצע, האמריקנים של שנת 2006 כתבו יותר מכפי שכתבו ב-1986 (ובשנת 2015 הם כתבו יותר מכפי שכתבו ב-2006). צורות חדשות של תקשורת בכתיבה – הודעות סמס, מדיה חברתית ודואר אלקטרוני – משמשות לעתים קרובות במקום תקשורת מילולית – שיחות טלפון, פגישות ושיחות בעל פה. עם כל הודעת טקסט ועדכון בפייסבוק, הסטודנטים משתכללים ומתרגלים להבעה בכתב. התלמידים של היום מנוסים יותר בכתיבה, והם מתרגלים אותה יותר מכל קבוצה של סטודנטים בעבר.

כשהם עוברים ממשלוח הודעות טקסט לכתיבת מאמרים אקדמיים, הסטודנטים מודעים לשינוי הכללים. הם משתמשים בסוג כתיבה אחד לצרכים מסוימים (רכילות עם חברים) ובסוג כתיבה אחר לצרכים אחרים (סיכום עלילת הספר). כפי שכותבת כריסטֶן הולֵי (Hawley) ב-“Flipping the Switch: Code-Switching from Text Speak to Standard English", הסטודנטים יודעים לעבור משיח לא רשמי לשיח רשמי, ומשנים את הכתיבה שלהם בהתאם. ממש כפי שאנחנו מדברים אחרת אל הממונה אלינו או אל ילד קטן, כך הסטודנטים יודעים לא לשלב מילים גבוהות מדי בהודעת סמס לחבר, ולא לכתוב LOL במאמר על שייקספיר. "כילידי העידן הדיגיטלי, שכל חייהם הייתה להם גישה לטכנולוגיה ממוחשבת, לעתים קרובות הם מפגינים בכתיבה האקדמית שלהם מיומנויות שנעדרות מכתיבת המבוגרים בחייהם", כותבת טרנר. מדריכים צריכים "ללמד אותם ליישם את השיח המונע בכוח הטכנולוגיה, בגבולות שפת האקדמיה".

התגובות למחקר של לונספורד ולונספורד התמקדו בממצאים הנוגעים לטעויות בכתיבה: לעתים קרובות הטעויות תלויות במתבונן. מורים מציינים שגיאות אחדות ומתעלמים מאחרות (או שאינם מבחינים בהן). וכפי שאחד החוקרים החלוצים בתחום כתב בשנות השבעים, ההקשר הוא המפתח לניתוח השגיאות: סטודנטים ששוגים אינם "אדישים... או נעדרי יכולת" אלא "מתחילים, וכדרכם של מתחילים, חייבים לשגות כדי ללמוד".

תלמידי קולג' שוגים, כמובן, ויש להם הרבה מה ללמוד על כתיבה. אבל הם לא שוגים יותר מכפי שהוריהם שגו, או הסבים שלהם או הוריהם של הסבים. מאחר שהם משתמשים בכתיבה כדי לתקשר עם חברים ועם בני משפחה, הם מרגישים יותר בנוח להביע את עצמם במילים. בנוסף, לרובם יש גישה לטכנולוגיה המאפשרת להם לכתוב מהר יותר מאי פעם. אם הממצאים של לונספורד ולונספורד בנוגע לאורך המאמרים אכן אמתיים, תלמידי הקולג' של היום יסיימו את התואר אחרי כתיבה של יותר עמודים מכפי שכתבו בני כל הדורות שלפניהם.

אם אנחנו רוצים להיות מודאגים בגלל כתיבתם של הסטודנטים, אולי כדאי שנפנה את תשומת הלב לא לכתיבה מקוצרת וחפוזה, אלא לכתיבה ארכנית ומפוטפטת מדי. יתכן שכישורי עריכה – ההחלטה מה לא לומר, ומה למחוק – הם החולשה הגדולה של התלמידים והסטודנטים של היום.

אן טרבק (Trubek) היא מחברת הספר The History and Uncertain Future of Handwriting עומדת בראש ההוצאה לאור Belt Publishing.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אן טרַבק, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על פטפטני המקלדת

02
אבנר

האם מאמר ארוך יותר הוא בהכרח מאמר יותר טוב? יש ערך ביכולת לתמצת כל טענה במילים ברורות. למשל, אחת מההמלצות החשובות בספר בעל ההשפעה The Elements of Style מאת Strunk & White מייעץ להשמיט כל מילה מיותרת במשפט מבלי לשנות את משמעותו.