פמיניזם סינתטי

בשנת 1964, ג'רלדין סלואן (Sloan) סיירה ברחבי ארצות הברית כנציגת יצרנית הכימיקלים, חברת הענק 'דוּפוֹנט'. סלואן – כפי שכותבת החוקרת רגינה לי בלסצ'יק (Blaszczyk)  במאמרה ב- Business History Review – הציגה לראווה מלתחה ייחודית של בגדי לייקרה סינתטיים נמתחים. המשימה שלה הייתה פשוטה למדי: להדגיש עד כמה הבד הוא "נוח, נעים וגמיש".

מדענים רצו לבחון כיצד השהות בחלל עשויה להשפיע על המין היפה, אבל לא באמת רצו לשגר נשים לחלל.

אבל סלואן לא הייתה דוגמנית מן השורה. היא הייתה טייסת ובעלת חברה משלה, שסיפקה שירותי תעופה ללקוחות בעלי פרופיל גבוה דוגמת חברת 'טקסס אינסטרומנטס'. ומרשים עוד יותר: היא הייתה חברה ב'מרקורי 13', קבוצה של נשים שעברו את מסלול האימונים של נאס"א ממש כמו האסטרונאוטים. מדענים רצו לבחון כיצד השהות בחלל עשויה להשפיע על המין היפה, אבל לא באמת רצו לשגר נשים לחלל.

בגדי הלייקרה, מבית היוצר של מעצב בגדי הגברים המצליח ג'ון וייץ (Weitz), נועדו להראות לציבור כי בגדים העשויים בד סינתטי יכולים להיות אופנתיים מאוד ועם זאת לספק לאישה העובדת גמישות ונוחות. הרעיון היה להעביר מסר שלפיו בד 'נמתח' יכול להיות רבגוני מספיק כדי לשמש לעבודה ולשעות הפנאי גם יחד. כפי שסלואן אמרה: "התכונות החשובות ביותר עבור מי שמנסה לנהל חיים מלאים כאם, עקרת בית, טייסת, אשת עסקים, וציירת וגם לטפח את הגינה, הן רבגוניות וגמישות – איכויות שמאפיינות את הנשים העסוקות והפעילות של ימינו".

חמישים ושלוש שנים לאחר מכן, אני קוראת את ההצהרה הזו ודבר אחד מטריד אותי: כמה פריטי לבוש ממלתחת הלייקרה שלה הרסה סלואן בגלל הזעת יתר?

סלואן הייתה חלוצה, טייסת, אשת עסקים ואם. אני לא זה ולא זה, ובקיץ הנוכחי אני עתידה להרוס לפחות חמש חולצות שהסיבים הסינתטיים שלהן יגרמו לי להזיע. ממש כפי שחצי כדור השמש נוהג להציץ מבין טורי הבתים של האי מנהטן (קרי: Manhattanhenge), כך אמצא את עצמי צועדת ברחבי העיר המהבילה, וסהרוני זיעה יבצבצו על בגדיי.

ג'רי קוב, מנשות "מרקורי 13". תצלום: NASA on the Commons

**

ג'פרי ל. מייקל (Meikle), היסטוריון אופנה, כותב בספרו American Plastic כי בשנת 1938 חברת "דופונט" הציגה את 'הבד האורגני הראשון מסיבים מעשה ידי אדם' – ניילון. לדברי חברת דופונט, ניילון הוא אחד הפיתוחים החשובים ביותר בתולדות המחקר התעשייתי. מהנדסי החברה יצרו סיב חזק כפלדה, ועם זאת עדין כקורי עכביש.

לְמה אמור היה הסיב הקסום הזה לשמש? לגרבוני נשים. עד אז, נשים לבשו גרביונים ממשי, שהיו עדינים יותר ונקרעו בקלות. מייקל מתאר כיצד בשלב זה בנאום קידום המכירות של דופונט החלה אישה אחת למחוא כפיים, והקהל כולו הצטרף אליה.

ניילון היה למוצר הרווחי ביותר של דופונט, והכניס לחברה למעלה מארבעה מיליארד דולרים בין השנים 1940-1967. הוא הפך במהרה למוצר שנשים לא רצו לחיות בלעדיו. עם זאת, חודשיים לאחר המתקפה על פרל הארבור, בפברואר 1941, דופונט – כך כותב מייקל – הסבה את פס הייצור שלה לצרכים צבאיים והפסיקה לספק ניילון לגרבוני נשים.

מצנחים צבאיים יוצרו עד אז ממשי, אבל בגלל שאספקת המשי של ארה"ב הגיעה ממדינת האויב, יפן, דופונט החלה לבדוק את האפשרות להשתמש בניילון במקום משי. גם בשלב הזה של תולדות הסיבים הסינתטיים נשים מילאו תפקיד חשוב: ב-6 ביוני 1942, מקפלת מצנחים בת 24 בשם אדלין גריי עשתה היסטוריה כשקפצה ממטוס מעל שדה בקונטיקט, כדי לבדוק את המצנח העשוי ניילון.

אחרי מלחמת העולם השנייה, שוק הסיבים הסינתטיים התרחב בעת שאמריקה חוותה צמיחה כלכלית חסרת תקדים. לדברי בלסצ'יק, התוצר הלאומי הגולמי גדל כמעט פי ארבעה בין השנים 1964 ל-1970, ובאותה תקופה ההכנסה המשפחתית החציונית הוכפלה. במילים פשוטות: לאנשים היה יותר כסף פנוי, וגם היה להם על מה להוציא אותו, שכן בתי החרושת הציפו את השוק במגוון חדש של בגדים ומכשירים. הפריטים האלה סימלו את התאוששות המדינה אחרי שנים של שפל כלכלי ומלחמה והוצגו כניגוד ברור למחסור במדינות הקומוניסטיות.

האמריקנים לא רכשו את אותם מוצרים מוּכרים מפסי הייצור הישנים. הסחורות שיוצרו במפעלים באותן שנים של אחרי מלחמה תוארו כ'פלאי הכימיה' וכ'נס טכנולוגי' החוסכים זמן בבית: מזון קפוא, מכונות כביסה וייבוש ובדים סינתטיים. הפריטים האלה לא היו רק נאים למראה, כותבת בלסצ'יק – הם היו "עמידים במיוחד", קל היה לתחזק אותם, הם לא התכווצו ולא דהו בכביסה והם לא התקמטו. מאמר משנת 1958 שפורסם במגזין Good Housekeeping דיווח כי את וילונות הניילון ניתן לכבס, לייבש ולתלות שוב מעל החלון בתוך 51 דקות.

העדפת הלבוש הנינוח והנוח נמשכה אל תוך שנות השישים והשבעים, עד שמספר הנשים במקומות העבודה גדל.

בזמן שהאמריקנים אימצו אל ליבם את הסחורות העמידות הללו, הם גם הפנו את גבם לבגדים המחויטים ולעיצוב המגובב של בתי ילדותם. הוליווד חשפה את האמריקנים לחיים נינוחים, ויצרה לקליפורניה דימוי של מקום קליל וזורם שכולו מסיבות ברביקיו וחופי ים – המלווה במלתחה נמתחת וקלילה בהתאם. אותו חזון של נינוחות חלחל עד למערב התיכון (וגם לארנקיהם של תושבי המערב התיכון) ועמו התפישה שבגדים לא יקרים, נוחים וקלים לתחזוקה מתאימים לשימוש יומיומי. העדפת הלבוש הנינוח והנוח נמשכה אל תוך שנות השישים והשבעים, עד שמספר הנשים במקומות העבודה גדל.

וכאן הסיפור הופך למעניין באמת: בכתב העת Labour Economics התפרסם מחקר של אוניברסיטת נוטרדאם, אינדיאנה, המבוסס על נתונים מסקרי האוכלוסין של שנות השישים והשבעים, ובו ניתוח של הקשר בין הימצאותם של מכשירי חשמל ביתיים בבתיהן של נשים נשואות לבין יציאתן של אלה לעבודה. מתברר כי שיעור הנשים שבבעלותן היו מכונות כביסה, מכונות ייבוש ומקפיאים עלה בו זמנית עם עליית שיעור הנשים שעבדו מחוץ לבית. שיעור הנשים הנשואות העובדות עלה מ-33 אחוזים ל-43 אחוזים. שיעור הנשים שבביתן היו מכשירי חשמל כאלה עלה מ-11 אחוזים ל-28 אחוזים. האם מכשירי החשמל הללו שיחררו את הנשים מכבלי הביתיות?

**

שנתיים לפני שג'רדלין סלואן דגמנה עבור חברת דופונט, ביולי 1962, בית הנבחרים האמריקני כינס תת ועדה מיוחדת לדיון בשאלת בחירתם של אסטרונאוטים, כדי לבדוק האם נאס"א מפלה נשים לרעה. ההיסטוריונית הפמיניסטית מארי לאת'רס (Lathers) כותבת במאמרה ב- Feminist Studies, כי תת הוועדה מצאה כי "נראה כי אין נשים מתאימות לכישורים הנדרשים כעת לתפקיד".

אלא שבפועל היו יותר מתריסר נשים שהתאימו ועוד איך.

בשנת 1959, כשהוצגה כיתת האסטרונאוטים הראשונה, צוות 'מרקורי 7' המורכב מגברים בלבד, רנדולף לאבלייס (Lovelace), הרופא שתכנן את המבדקים הרפואיים של נאס"א, התכוון לבחון גם נשים. הוא חשב שעשויים להיות להן יתרונות על פני גברים. הן שקלו פחות, למשל, ולכן היוו מטען קל יותר, והן נזקקו לפחות מזון.

כפי שכותבת העיתונאית מרתה אקמן (Ackmann) בספרה The Mercury 13, לאבלייס תהה האם "נשים מסוגלות לעמוד באותם קריטריונים גופניים שנקבעו על ידי האסטרונאוטים של תכנית מרקורי. האם נשים חלשות יותר גופנית, פחות קשוחות, או מסוגלות פחות להתמודד עם בידוד, מתח וסכנה?"

השמועות טענו כי ברית המועצות מאמנת נשים קוסמונאוטיות, ואפילו שוקלת לאפשר לאישה לפקד על טיסת החלל הראשונה סביב כדור הארץ. טיסת החלל המאוישת הראשונה עמדה להתרחש בקרוב מאוד וארה"ב לא רצתה להפסיד את ההזדמנות להקדים את ברה"מ.

נשות 'מרקורי 13' השלימו את שלב המבחנים הראשונים של 'מכון המחקר לאבלייס' בניו מקסיקו, ולאחר מכן... כלום. הן סולקו מהתכנית.

במהלך השימוע, ג'ון גלן – חמישה חודשים בלבד לאחר שהפך לאמריקני הראשון שהשלים הקפה סביב כדור הארץ, בחללית הזעירה Friendship7 – טען כי נשים אינן יכולות להיות אסטרונאוטיות משום שטייסי קרב הם המועמדים המתאימים ביותר לתפקיד. חיל האוויר התעקש להמשיך לאסור על נשים לטוס במשימות קרב עד שנת 1993, ולכן בפועל, נשים לא יכלו להתקבל לתכנית החלל. וכך היה גם עם התואר הראשון בהנדסה, שנכלל ברשימת הדרישות (אם כי לגלן עצמו לא היה תואר כזה כשהתקבל לתכנית).

לאת'רס כותבת כי נאומו של גלן הכיל עוקץ: המילה 'הנדסה' שימשה לתיאור "ניהול של עבודות משק הבית, המצריכות הסתמכות של עקרות הבית על גאדג'טים או עזרים טכנולוגיים". לנשים לא התאפשר לקבל תואר בהנדסה, אבל בכל הקשור לכלכלת הבית, ציפו מהן לתפעל שלל מכשירים מתוחכמים, שאפשרו לבית להתנהל ללא תקלות. סוג כזה של 'הנדסה' נידון גם בדיוני תת הוועדה. כפי שכותבת לאת'רס:

"מכשירי חשמל ביתיים מודרניים שימשו הוכחה לכך שנשים מוכנות לצאת לחלל, לא בגלל שהן מומחיות בשימוש בגאדג'טים, אלא משום שהמכונות הסירו מהן מטלות ופינו להן את הזמן לצאת לדרך... המחשבה הייתה ששואבי אבק, מכונות קפה ומקררים אפשרו לנשים להשקיע פחות זמן בעבודות בית ולכן אפשרו להן לצאת אל החלל החיצון".

כך או כך – ארה"ב לא שיגרה נשים לחלל עד 1983, אז בילתה סאלי רייד שישה ימים על סיפון מעבורת החלל צ'אלנג'ר. הקוסמונאוטית הסובייטית ולנטינה טרשקובה – צנחנית חובבת ללא כל ניסיון בטיס – הקדימה את האמריקנים בעשרים שנה. היא הפכה לאישה הראשונה בחלל, שנה אחת בלבד לאחר דיוני תת הוועדה, ביוני 1963, כשהקיפה את הארץ 48 פעמים במהלך שלושה ימים.

האסטרונאוטית סאלי רייד בסיפון הטיסה של מעבורת החלל "צ'לנג'ר", 1983. תצלום: הארכיון הלאומי של ארה"ב, ויקיפדיה

**

לומר שנשים היו מסוגלות להצטרף לכוח העבודה – ואפילו להיות משוגרות לחלל – משום שהיו להן פחות מטלות בבית, זו אמירה פשטנית מדי. עדיין היו להן אותן מטלות, אלה רק נעשו קלות מעט יותר. אך יתכן שההמצאות והחידושים בבית העניקו לאִמותינו אפשרות להצליח יותר במשרד, כי ברור שאפילו היום, נשים מבצעות את מרבית מטלות משק הבית. סבות-סבותינו נאלצו לחמם מגהצי מתכת כבדים על הכיריים כדי לגהץ בגדים. המגהץ החשמלי אכן היה נס. בדי האל-קֶמֶט? הו, אלוהים הרחומה והחנונה.

הבדים הסינתטיים אמנם עלולים להיות חונקים ומצחינים, אבל אני משקיעה אפס שעות בגיהוץ, וגם כך הם נראים לא רע. אני לא מכבסת אותם בכביסה עדינה. פעמיים בחודש אני דוחסת את כל הבגדים המלוכלכים שלי מסל הכביסה לתרמיל, משאירה אותם במכבסה שליד הבית ואוספת אותם למחרת. האמת היא שאני משקרת – בעלי עושה את זה. ואתם חושבים שהבחור במכבסה מפריד את הכביסה שלי ללבנים וצבעוניים? לא, אני בטוחה שכל הבגדים שלי מתכבסים ביחד עם תחתונים ומגבות מלוכלכים של אנשים זרים, ולמרות זאת הם חוזרים משם במצב תקין. ואני אסירת תודה: אם הבדים הסינתטיים היו טובים מספיק לאסטרונאוטית-לעתיד, הם טובים מספיק בשבילי.

מקורות:

Styling Synthetics: DuPont's Marketing of Fabrics and Fashions in Postwar AmericaRegina Lee Blaszczyk, The Business History Review, Vol. 80, No. 3 (Autumn, 2006), pp. 485-528, The President and Fellows of Harvard College"No Official Requirement": Women, History, Time, and the U.S. Space ProgramMarie Lathers, Feminist Studies, Vol. 35, No. 1 (Spring 2009), pp. 14-40, Feminist Studies, Inc.

אמנדה וויטוּס (Woytus) היא כותבת ועורכת עצמאית מברוקלין, ניו יורק.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: סיבים סינתטיים צבעוניים. תצלום: פיליפה ויליטס.