פנאי וסטייה

פנאי מקושר בדרך כלל לפעילות נורמטיבית, שכוללת השקעה של תשומת לב וטיפוח של הגוף והנפש מתוך בחירה חופשית, להבדיל מן הזמן המוקדש לעבודה או לסידורים. לכן אין זה מפתיע שההגדרות הרבות לפנאי – כיחידת זמן, כפעילות או כמצב קיומי - נגזרות מתפישה, המשותפת להוגים מימין ומשמאל, שרואה בעבודה פעילות מרכזית בחיי האדם, אשר הפנאי צריך להיות מובן לאורה. אין זה מפתיע אפוא, שרבים החוקרים המציעים לראות בפנאי אפיק שעוזר לשמר את בכורתה של העבודה מול הפנאי, ובאופן כללי יותר, את הסדר החברתי הנגזר מיחסים אלה. תפישה זו מתבטאת במחקרים הקאנונים על הפנאי, כמו זה של תורסטין ובלן על "מעמד הפנאי" או במחקריו של רוברט סטבינס על "פנאי רציני" ו"ופנאי מזדמן". עם זאת, ישנם מקרים נדירים שבהם פעילות פנאי מאתגרת באופן מפורש את הסדר החברתי הקיים ומאפשרת התנגדות לערכים שעליהם הוא מושתת.

החריגה מהנורמטיבי מתאפשרת בשל מאפייניו הייחודיים של הפנאי כמסגרת זמן שמאפשרת עיסוק בפעילויות חריגות

המחקר על סוג זה של פנאי, כזה שאינו נמצא בהרמוניה עם הערכים המרכזיים של החברה, נדון תחת הקטגוריה המושגית של "פנאי סוטה". בדומה לחקר הסטייה החברתית במדעי החברה, ניתן להבחין בין שתי גישות אנליטיות לחקר הפנאי הסוטה. הראשונה – המכונה הגישה המצבית – גורסת שהחריגה מהנורמטיבי מתאפשרת בשל מאפייניו הייחודיים של הפנאי כמסגרת זמן שמאפשרת עיסוק בפעילויות חריגות, אשר לא פעם הן מהוות מושא למחקר של קרימינולוגים, כגון ריסוס גרפיטי, פעילות חוליגנית או השתתפות בהימורים לא חוקיים. לעומת זאת, הגישה השנייה – גישת תת-התרבות – מתמקדת בפעילות הפנאי של קבוצות ויחידים שנמצאים בשוליים החברתיים. דוגמאות לכך ניתן למצוא במחקרים על קבוצות שהפכו את השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים שמקורם מהתרבות הילידית בדרום אמריקה, כמו מסקלין או שיקוי האיוואסקה, לחלק מרכזי באורח חייהן, או על קהילות שאימצו אורח חיים מיני שאינו נורמטיבי, כמו קהילות BDSM או קהילות פוליאמוריה.

אמנות בהשראה של הזיית איאווסקה. תצלום: האוורד ג. צ'רינג.

אחד הנציגים המפורסמים של גישת תת התרבות הוא הווארד בייקר, שחקר קבוצות שוליים בחברה האמריקנית בשנות השישים. באחד ממחקריו, בייקר המחיש כיצד תת-התרבות של צרכני קנביס במרכז העירוני של שיקגו השפיעה על המשמעויות הסמויות והגלויות, ולעיתים המודעות רק למחצה, בתפישה של צריכת הקנביס כפעילות מתריסה ולעומתית אל מול הממסד והמיינסטרים. בייקר מזוהה גם כאחד מהאבות המייסדים של "תיאוריית התיוג", שגורסת כי המחקר על הסטייה החברתית צריך להתמקד בניתוח ההקשר החברתי שבו מתויג אדם כחריג. במילים אחרות, סטייה חברתית, לפי גישה זו, היא תוצר של תהליך חברתי תלוי הקשר של זמן ומקום שבהם פעילות מסוימת גוררת תיוג. בהתאם, ביקור במועדון BDSM או במסיבת חילופי זוגות עשויים לעבור תהליך של נורמליזציה, שיפחית את הסיכוי לתיוגם של המשתתפים בפעילות כזו כסוטים חברתית, או לחילופין, הם עשויים להיחשב כסטייה מהנורמות החברתיות בישוב אחד וכפעילות פנאי לגיטימית במקום אחר.

אמנים, נוודים, אנשי קומונות או חברים בקבוצות בדלניות אחרות, מביעים את אי הנחת שלהם מהמצב הקיים בחברה שבה הם חיים ופעילות הפנאי שלהם מגלמות סירוב לקבל את ערכי המיינסטרים

המושג "מעמד הפנאי האלטרנטיבי" ממחיש עד כמה מרכזי יכול להיות הפנאי בעיצוב זהות אישית וקבוצתית. המושג מתייחס לאמנים, נוודים, אנשי קומונות או חברים בקבוצות בדלניות אחרות, שמביעים, כל אחד בדרכו, את אי הנחת שלהם מהמצב הקיים בחברה שבה הם חיים. כריס רוג'ק (Rojek) מציע כי פעילויות הפנאי של חברי מעמד זה מגלמות יותר מכל את סירובם לקבל את הערכים המרכזיים של המיינסטרים, כמו למשל, את תפישת העבודה, העמל והיצרנות כמכוננים את אורח החיים הנורמטיבי; את תרבות הצריכה כמסד הרעיוני של הסדר החברתי; את אורח החיים ההטרו-נורמטיבי של חיי משפחה; את התנגדותם לדיכוי ואי צדק מובְנים בחברה שבה הם חיים וכדומה. לכאורה, נראה כי "מעמד הפנאי האלטרנטיבי" עלול לזעזע את הסדר החברתי הקיים, אך חוקרים מהזרם הפונקציונליסטי, המחפשים במחקרם את הגורמים ליציבות בחברה, מציעים לראות בו גורם חברתי מייצב, כיוון שדווקא בשל חריגותן של פעילויות פנאי כאלה, הן מסמנות את גבולות הנורמטיבי עבור המיינסטרים.

משברים כלכליים, המפרים עבור רבים את המאזן בין עבודה לפנאי, עשויים להפוך את הקבוצות שמרכיבות "מעמד הפנאי האלטרנטיבי" למקור השראה, ולגרום לאנשי המיינסטרים לראות את אורחות חייהם החריגים ואת הביקורת שהם מציגים על הנורמטיבי מבעד לעיניים הרעבות לשינוי שמשברים כלכלים מיטיבים לייצר. לכן אין זה מפתיע לגלות את השפעתם ומעורבותם של בני "מעמד הפנאי האלטרנטיבי" בהתהוות מחאות על רקע של משברים כלכלים, כמו שקרה למשל באמנות שצמחה מתנועת כיבוש וול סטריט ובמעורבותם של אמנים ואנרכיסטים בפלישה לבתים בלונדון בראשית המאה – כפי שהיטיבו לנתח פול גילקריסט (Gilchrist) וניל ראבנסקרופט (Ravenscroft) במחקרם על מה שהם מכנים "פנאי של התנגדות".

מחאה ובילוי ותיעוד של מחאה ובילוי: הכל ב-Occupy Wall Street. תצלום: פליקס קוצ'ינסקי

בסיום תהלוכת העדלאידע של 1935 נערך למפלצת משפט ציבורי, שבמהלכו פסקו ארבעת "השופטים" – מאיר דיזנגוף, מנחם אוסישקין, חיים ויצמן ויהושוע חנקין – שהמפלצת אשמה בכל החטאים שיוחסו לה: רמאות, בזבוז העושר של העם, הרס הישגי החלוצים ועוד

אך האם פנאי נורמטיבי יכול לשמש גם הוא במה למחאה חברתית או לשינוי חברתי? מחקרו של חזקי שהם על תולדות תהלוכת העדלאידע מלמד שהתשובה לכך מורכבת. אירועי העדלאידע החלו כמיזם חינוכי ונורמטיבי של אברהם אלדמע, שהוציא את תלמידיו מהגימנסיה הרצליה לתהלוכה היתולית בשנת 1912. בעדלאידע של שנת 1933 הוצגה על אחת מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של היטלר רכוב על סוס. על צווארו כתוב היה "מוות ליהודים" ולרגליו שני יהודים מתבוססים בדמם. הקונסוליה הגרמנית בירושלים שלחה מכתב למאיר דיזנגוף  ודרשה התנצלות, אולם ראש העיר השיב שחגיגות פורים הם במה לביטוי חופשי של דעת הציבור. בעדלאידע של שנת 1935, שלפי שוהם הייתה האירוע הציבורי הגדול ביותר בתרבות העברית החדשה והשתתפו בה כרבע מיליון איש – בזמן שאוכלוסיית תל אביב כולה מנתה באותם ימים כמאה אלף איש והיישוב היהודי בארץ ישראל מנה כארבע מאות אלף איש בלבד – הוצגה בובה ענקית שנקראה "מפלצת הספסרות". בסיום התהלוכה נערך למפלצת משפט ציבורי, שבמהלכו פסקו ארבעת "השופטים" – מאיר דיזנגוף, מנחם אוסישקין, חיים ויצמן ויהושוע חנקין – שהמפלצת אשמה בכל החטאים שיוחסו לה: רמאות, בזבוז העושר של העם, הרס הישגי החלוצים ועוד. באחת התהלוכות המאוחרות יותר, הופיעה קבוצה של צועדים המחופשים לחברי קו קלוקס קלאן, במחאה אקטואלית על גילויי הגזענות של הכת נגד כל מי שאינו לבן ונוצרי בארצות הברית. כל אלה ממחישים כי גם במקרה נדיר זה, של פנאי נורמטיבי שהפך לבמה לביטוי יצירתי והיתולי של מחאה וביקורת חברתית, שימש האירוע בעצם כאפיק להדהוד הערכים שהמיינסטרים ביישוב היהודי, ובכלל זה מנהיגיו, ביקשו לסמן כנורמטיביים.

עדלאידע בתל אביב (1998), תצלום: לע"ם, ויקיפדיה

פנאי סוטה מגדיר את גבולות הנורמטיבי ומספק אפיק להוצאת קיטור או להתנסות בפעילות ששגרת היומיום אינה מאפשרת

על פי רב ניתן לראות בפנאי מנגנון שמסייע בשימור ושיעתוק של המבנה החברתי, מעצם הבנייתו וקיומו כפעילות שמשמעותה נגזרת מהעבודה והעמל. מקרים נדירים שבהם פעילות פנאי נורמטיבית הופכת לבמה לביטויים של מחאה חברתית, כמו במקרה העדלאידע בתקופת המנדט הבריטי, ממחישים אף הם את איכותו של הפנאי הנורמטיבי כגורם מייצב ומשמר של הסדר החברתי הקיים.  פנאי סוטה, שלכאורה מאתגר את עולם הערכים הנורמטיבי ולכן הוא עלול להיות גורם מערער, משמר אף הוא, לפחות בחלק מהמקרים, את הסדר החברתי, בכך שהוא מגדיר את גבולות הנורמטיבי ומספק אפיק להוצאת קיטור או להתנסות בפעילות ששגרת היומיום אינה מאפשרת. דווקא משברים כלכלים, כאלה שבעטיים משתבש המאזן בין פנאי לעבודה, מאפשרים לקבוצות המזוהות  עם "מעמד הפנאי האלטרנטיבי" להפוך ממי שמסמנות את גבולות הנורמטיבי למקורות השראה, שמשפיעים על התכנים ועל האסתטיקה של מחאות חברתיות.

פרופ' יניב בלחסן הוא חבר סגל במחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

תמונה ראשית: ברווזון פלסטיק באמבטיה. תצלום: Mpho Mojapelo, ב-unsplash.com

Photo by Mpho Mojapelo on Unsplash