פנים אל פנים

אנו נוטים לחשוב שאנשים משדרים את תחושותיהם באמצעות הבעות פנים ושפת גוף, ואנחנו צריכים להתבונן בהם כדי לדעת מה הם חווים – אבל מחקר חדש מגלה כי אנו יכולים לדעת הרבה יותר, אם ננסה לשים את עצמנו במקומם של אחרים. הממצאים מתפרסים בכתב העת של האגודה למחקר פסיכולוגי Psychological Science.

"אנשים חשבו שהם יכולים להניח כיצד מרגשים אחרים מהתבוננות בהם, כשלמעשה, ההבנה שלהם הייתה מדויקת בהרבה כשמצאו את עצמם באותו מצב כמו האדם האחר. הנטייה הזו נמשכת גם אחרי שהמשתתפים במחקר זכו להשתמש בעצמם בשתי האסטרטגיות", מסבירים האוז'אן ג'ו (Zhou) מהאקדמיה הטכנית של שנחאי וניקולס אֶפלי (Epley) מאוניברסיטת שיקגו, שערכו את המחקר.

כדי לבחון כיצד אנו מבינים את מחשבותיהם של אחרים, ג'ו, אפלי ושותפתם למחקר אליזבת מייקה (Majka) מאלמהרסט קולג' באילינוי, החליטו להתמקד בשני מנגנונים אפשריים: בניית תיאוריות, והדמיה (סימולציה). כשאנחנו בונים תיאוריה בנוגע לחוויות של אדם אחר, אנחנו צופים במעשים שלהם ומקישים על סמך התצפיות. כשאנחנו מדמים את חוויותיהם של אחרים, אנחנו משתמשים בחוויות משלנו ממצבים דומים, ככלי פיענוח.

בהתבססם על מחקרים קודמים שהצביעו על כך שאנשים נוטים להניח שרגשותינו 'מחלחלים החוצה' מבעד להתנהגות שלנו, ג'ו, אפלי ומייקה שיערו כי אנשים יגזימו בהערכת יעילות התיאוריות שלהם ביחד לחוויותיהם של אחרים. ומאחר שאנחנו נוטים לחשוב שחוויות אישיות הן ייחודיות, החוקרים שיערו גם כי אנשים ייחסו פחות חשיבות ליעילות הסימולציה של חוויות האחרים.

בניסוי אחד, החוקרים ביקשו מ-12 משתתפים להתבונן בסדרה של חמישים תמונות, שהציגו מגוון גדול של תכנים רגשיים, חיוביים ושליליים. מצלמת רשת תיעדה את הבעות הפנים שלהם כשה'חווים' הללו דיווחו על הרגש שהתעורר בהם התגובה לכל תמונה. החוקרים פנו אז לקבוצה נפרדת, של 73 נבדקים, וביקשו מהם לחזות את הדירוג שהעניקו ה'חווים' לכל תמונה. חלק מה'חוזים' הללו ערכו סימולציה של החוויה, באמצעות התבוננות בתמונות, ואחרים ניסוי להסיק מה חוו הנבדקים המקוריים, על ידי צפייה בהקלטות של אותם 'חווים'. קבוצה שלישית ערכה סימולציה והעלתה השערות בו זמנית, על ידי התבוננות בתמונות עצמן ובהקלטות שנלוו אליהן.

התוצאות העלו כי הנבדקים שנתבקשו לחזות את תגובות ה'חווים' דייקו הרבה יותר כשהתבוננו באותן תמונות ולא רק צפו בהבעות הפנים של ה'חווים'. מפתיע לגלות כי הצפייה בתמונות ובהבעות המתבוננים בו זמנית, לא העניקה ל'חוזים' יתרון כלשהו – נראה כי האפשרות לדמות את החוויה הייתה המרכיב שאפשר להם לדעת מה הרגישו קודמיהם.

למרות זאת, נראה כי אנשים מעריכים את יתרונות ההדמיה. בניסוי שני, רק כמחצית מה'חוזים' שהורשו לבחור אסטרטגיה, בחרו בהדמיה. כמו קודם, אלה מהם שהשתמשו בהדמיה (בין אם בחרו בה בעצמם או נתבקשו להשתמש בה) חזו בדיוק רב בהרבה את תחושותיהם של ה'חווים'.

בניסוי שלישי, החוקרים אפשרו בחירה דינמית, בהנחה שרמת הדיוק של ה'חוזים' תעלה, אם יותר להם לבחור אסטרטגיה לפני כל ניסוי. התוצאות הראו, שוב, כי ההדמיה היא אסטרטגיה טובה יותר, בכל מצב – ולמרות זאת, המשתתפים שהותר להם לבחור, בחרו בהדמיה רק ב-48% מהמקרים.

ניסוי רביעי גילה כי הדמיה היא אסטרטגיה טובה יותר, אפילו כשהנבדקים התבקשו לחדד את הבעות הפנים שלהם, ולהגיב באופן ברור ו'קריא' ככל האפשר.

"הממצאים המפתיעים ביותר שלנו היו שאנשים טעו באותו אופן כשניסו להבין את עצמם", מציינים ג'ו ואפלי. המשתתפים בניסוי החמישי חשבו שיוכלו לדייק יותר אם יתבוננו בהבעות פנים שלהם בזמן שהתבוננו בתמונות המכילות תוכן רגשי, חודש קודם לכן – אבל הממצאים מראים כי היה להם קל יותר לדייק בהערכות התחושות שלהם אז, כשחזרו והתבוננו באותן תמונות.

"הם נטו להגזים מאוד בהערכה של מידת הרגש שנחשף בהבעת פניהם, לא חשבו שיוכלו לדייק בהערכת התחושות שלהם בעבר אם יחוו שוב את אותן חוויות", מסבירים החוקרים.

על אף שפענוח מצבם הרגשי של בני אדם הוא חלק חשוב בחיי היומיום שלנו, הניסויים האלה מראים כי אנחנו לא תמיד בוחרים באסטרטגיה הטובה ביותר לכך.

על פי ג'ו ואפלי, הממצאים האלה עוזרים לחשוף את הטקטיקות שבהן נוקטים אנשים על מנת להבין זה את זה.

"רק אם נבין מדוע המסקנות שלנו כלפי אחרים מוטעות לפעמים, נוכל ללמוד כיצד להבין זה את זה טוב יותר", מסיקים החוקרים.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "זיהוי פנים", תצלום: לסלי ב. חוארס, unspalsh.com