פעוטון נירוונה

היתכן שדווקא בכאוס של גידול ילדים קטנים טמונה הדרך לגילוי עצמי ולשחרור רוחני?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

ידיה של בתי בת השלוש קטנות, לא מתואמות וחלשות. הן מתקשות לבנות מגדל מאבני לגו, להחזיק ספר כבד ולאכול מרק בעזרת כף. אך לאותן ידיים זעירות יש די כוח כדי לרסק את האגו שלי. ולא רק הידיים שלה הן המחריבות אותו. שפע התקפי הזעם שלה, שעות השינה שלה, שאינן קבועות, וקריאת התיגר המתמדת שלה מול הרצון שלי – כולם יחד מנפצים את הזהות שלי לרסיסים זעירים כחלקיקי אבק. כל פעם שבה הפעוטה שלי מועכת אבוקדו על שערי או מכנה אותי "poppy butt" ("תחת קקי") היא מתקפה על הזהות שלי.

בעודנו עומדים בהשפלות הכרוכות בטיפול בילדים, אולי המנטרה שאנו חוזרים עליה אינה צריכה לשמש אותנו כדי להיטיב להגדיר את ה"אני", אלא דווקא כדי למחוק אותו?

תגובה רפלקסיבית טבעית למתקפות הללו יכולה להיות חיזוק ה"אני" שלי. אבל מה אם הדחף הזה להגן על זהותנו גורם לנו להיות עוד יותר אומללים? ואולי הדרך להורות בת-קיימא היא דווקא להחליש את ה"אני" ולקבל את המתקפות ואף לאמץ אותן ברצון. בעודנו עומדים בהשפלות הכרוכות בטיפול בילדים, אולי המנטרה שאנו חוזרים עליה אינה צריכה לשמש אותנו כדי להיטיב להגדיר את ה"אני", אלא דווקא כדי למחוק אותו. פחות "אני יותר מזה, ויש לי תקוות וחלומות וזהות נפרדת מהילד שלי", ויותר "אני 'תחת קקי' וזה הכול".

אני, פנים, פנים של גבר, Ron Mueck

מרוב עייפות, מה יישאר ממני? "Mask II", פסל של Ron Mueck, תצלום: Lance.

הדחף לבצר את ה"אני" שוכן בלבה של החברה המערבית. מזה עשרות שנים, הפסיכולוגיה העממית טוענת שהתפתחותו של "אני" חזק ועשיר היא המפתח לחיים מאושרים. כל מיני גורואים של עזרה עצמית (והנה לכם שוב, "אני") שחיברו רבי-מכר כמו "Awaken the Giant Within" ("הער את הענק שבתוכך", משנת 1991) ו"הסוד" (משנת 2006) טוענים שעלינו לחתור להפוך את ה"אני" ליותר מוצק ועמיד נוכח גלי השינוי. אלא שנראה שהמדע טוען את ההפך. כשבני-אדם נאלצים להתמקד ב"אני" (דבר שקל למדי לגרום להם: פשוט תביטו בעצמכם במראה), הם מרגישים פחות בנוח. לפסיכולוגיה יש מונח המציין את הפיכת ה"אני" לבולט: מודעות-עצמית אובייקטיבית, שפירושו להיות מודעים ל"אני" כאובייקט. חוסר הנוחות שבמודעות עצמית אובייקטיבית הוא הסיבה שבגללה רשתות חברתיות (וכעת גם פגישות "זום") יכולות להיות כל כך איומות: אתם רואים את עצמכם מן החוץ, כפי שאחרים עשויים לראות אתכם – כאובייקט להערכה, וקל למצוא פגמים באובייקט הזה.

ה-"me" הוא מה שאתם רואים כשאתם מביטים במראה, או בפרופיל שלכם בפייסבוק, מה שאתם חושבים עליו כשאתם מהרהרים בהישגיכם בעבר ובתקוותיכם לעתיד. לעומת זאת, ה-"I" הוא האדם המביט דרך עיניכם ברגע זה, מי שחווה את העולם, חש שמחה וכאב ותחושות אחרות. הוא חי בהווה.

דרך אחת להימלט מן המתח שבין הדחף לחזק את ה"אני" ובין העובדה שהטיפול בילדים ממוטט אותו היא לחלק את ה"אני" לשניים. ב"The Principles of Psychology" ("עקרונות הפסיכולוגיה", מ-1890), הפסיכולוג ויליאם ג'יימס הבחין בין שני חלקים של ה"אני": ה-"me" וה-"I". ה-"me" הוא האני כאובייקט: האדם הנושא את שמי, שיש לו מראה מסוים, זהות אישית מסוימת ורשת חברתית מסוימת. ה-"me" הוא מה שאתם רואים כשאתם מביטים במראה, או בפרופיל שלכם בפייסבוק, מה שאתם חושבים עליו כשאתם מהרהרים בהישגיכם בעבר ובתקוותיכם לעתיד. לעומת זאת, ה-"I" הוא האני כ"סובייקט": זהו האדם המביט דרך עיניכם ברגע זה, מי שחווה את העולם. ה-"I" חש שמחה וכאב ותחושות אחרות. הוא חי בהווה.

כשאני בחברת הפעוטה שלי, ה-"me" הוא האדם המודאג מכל המיילים שנצברים בתיבה שלי. הוא הפרופסור שיש לו מחויבויות לסטודנטים ולעמיתים, איש המקצוע שמשתוקק לכבוד ולהכרה, והאדם שהיה רוצה להיראות טוב יותר, להיראות כמי שנח יותר ומרגיש טוב. ה-"I" הוא האדם שקיים רק ברגע, מי שקורא סיפור לילדה, מי שמכין ארוחת צהריים, או מי שצועקים עליו ברגע זה. חשוב לשים לב שלא פעם יש יחס הפוך בין "me" ובין "I". ככל שאתם חושבים על עצמכם יותר כעל אובייקט, כך אתם פחות נמצאים ב"אני" כסובייקט. ככל שאתם דואגים בשל מה שאחרים חושבים עליכם ובגלל אי-הוודאות האופפת את האפשרות להצלחה בעתיד, כך אתם פחות חווים את הרגע, את ההווה. הדאגה למימון שאקבל או לא אקבל מקרן המחקר, גורמת לכך שקשה לי יותר להעריך חיבוקים מהבת שלי.

סיפור, הורה, ילדים, סיפור לפני השינה

ה-I במלוא פעולתו, רגע של חסד ואותנטיות. תצלום: קווין דומברובסקי.

הלחץ הבלתי פוסק של המודעות העצמית הוא אחד הסיבות לכך שבידוד גורם לנו לחרדה כה רבה. בלי אחרים שיסיחו את דעתנו מעצמנו, אנחנו מהרהרים שוב ושוב בכל הפגמים הזעירים ביותר שלנו. גם המחקרים המדעיים וגם החוכמה העתיקה מצביעים על כך שאחת הדרכים לגרום ל-"me" להיות עמיד יותר (ופחות מעיק) הוא לחבר את ה"אני" ל"אני" אחרים. במקום להגדיר את "me" באמצעות סדרה של מחמאות או חפצים שבבעלותי, אני יכול להגדיר אותו באמצעות מי שאני עוזר להם – כמו למשל בני משפחתי.

ההתחברות לאחרים יכולה לגרום לנו להרהר ביסודות הטובים ביותר שלנו. כשאנשים שאתם אוהבים מתארים את ה-"me" שלכם, הדבר יכול להיות מרגש, כיוון שכך מצטיירת תמונה שלכם שהיא יפה יותר ממה שדמיינתם

הדאגה לאחרים מרפדת את ההערכה העצמית שלנו מפני פגיעות אישיות, כיוון שהיא ממקדת את תשומת הלב שלנו מעבר לדאגות המרוכזות בעצמנו בלבד. ההתחברות לאחרים יכולה לגרום לנו להרהר ביסודות הטובים ביותר שלנו. כשאנשים שאתם אוהבים מתארים את ה-"me" שלכם, הדבר יכול להיות מרגש, כיוון שכך מצטיירת תמונה שלכם שהיא יפה יותר ממה שדמיינתם. כשהבידוד החברתי מותיר אותנו בלי אנשים אהובים שיגדירו את ה-"me" שלנו, אנחנו עלולים לשקוע בהרהורים על עצמנו, בשיפוט עצמי, ולראות את עצמנו כאובייקט בלבד – אובייקט רחוק משלמות. סארטר אמר: "הגיהינום הוא הזולת", אלא שגיהינום נורא מכך הוא המצב שבו ה-"I" נותר לבדו לנצח עם ה-"me".

האור הקשה של המודעות העצמית האובייקטיבית הוא אחת הסיבות שבגללן רבים מאיתנו נמשכים לאלכוהול ולסמים: החומרים הללו מעמעמים את פעילותם של אותם אזורים במוח הקשורים לראיית העצמי כ-"me". אפשרות בריאה יותר להפחתת הפעילות של האזורים הללו היא מדיטציה. אימון הדעת להתמקד ב-"I" ברגע, מפחית את ההתמקדות ב-"me", ומגביר תחושות של חיבור עם המין האנושי. מחקרים שנערכו באחרונה מראים שגם נטילת כמויות קטנות של פסילוציבין מפחיתה את הפעילות באותם אזורים במוח העוסקים ב-"me", כך שאנשים מרגישים קרובים יותר לאחרים ופחות פוחדים מהמוות.

הוויתור על "me" הוא בדיוק מה שחכמי המזרח ממליצים כדי לחוש סיפוק. הפילוסוף הסיני הקדום לאו טסו אמר: "כשאני מוותר על מה שאני, אני הופך למה שאני עשוי להיות". דאואיסטים מסבירים את ה"אני" באמצעות אנלוגיה למים: חסר צורה, חסר מתווה, רך ונכנע. מים אינם מתנגדים לשינוי והם לעולם אינם נוקשים, אך בכוחם לשחוק הרים וליצור גלים מתנפצים. לאו טסו גם אמר: "מה שרך, חזק". כמו מים, עוצמתו של ה"אני" נובעת מכוחו המתמשך והנוזלי של ה-"I", לא מן הנוקשות של ה-"me".

אני מוצא את עצמי בחדרה של בתי בשעה אחת אחר חצות, מקשיב לה כשהיא צורחת שהיא לא רוצה לישון במיטה שלה, לא רוצה את החטיף שהבאתי לה, או לא רוצה שאהיה שם בכלל. כל מה שאני רוצה זה לישון, לבכות ולזעום

לפעמים, אני חושב על המטפורות הללו כשאני מוצא את עצמי בחדרה של בתי בשעה אחת אחר חצות, מקשיב לה כשהיא צורחת שהיא לא רוצה לישון במיטה שלה, לא רוצה את החטיף שהבאתי לה, או לא רוצה שאהיה שם בכלל. כל מה שאני רוצה זה לישון, לבכות ולזעום. במקום זה, אני מנסה לתת לרוח הלוהטת של זעמה לנשוב דרכי, תוך שאני הופך את ה"אני" שלי להיות כמו הבמבוק שצומח מאחורי ביתי: גמיש, ועם זאת עמיד. זה לא שאני מצליח תמיד – לפעמים אני יכול רק לצרוח – אבל לעתים קרובות אני פשוט נשכב על השטיח ונושם.

במבוק

חזק, גמיש, מתחדש ושורד: צמח הבמבוק. תצלום: coffee dog

הבודהיזם אומר שהמטרה העליונה של ההתפתחות האנושית היא להגיע לנירוונה, מצב נצחי של טרנסצנדנטיות. הבודהא הגיע לנירוונה לאחר שהוא מדט תחת עץ ה-bodhi במשך שבועות, בלי לאכול. כשהוא הביט מעבר לסף המוות, הוא ראה מבעד לאשליה של ההשתוקקות, של הרצון, של ה-"me". הוא נותר עם "I" טהור, תודעה של חמלה שהתקיימה רק ב"עכשיו". גם החיים עם ילדים קטנים עשויים להציע דרך לנירוונה. מהו טיפול בילדים אם לא כיבוש הרצונות הפיזיים (למי יש זמן לאכול או ללכת לשירותים?) והרס העבר והעתיד (עבור פעוט יש רק "עכשיו")? אכן, הנירוונה שנגרמת תודות לילדים קטנים היא בת חלוף וקצרה, אך אינכם צריכים להגיע לסף המוות כדי להשיג אותה. ומצד אחר, כשאני מדמיין את הבודהא צם במשך שבועות, כל מה שה"אני" שלי כהורה יכול לחשוב הוא: "איזה כיף, כל כך הרבה זמן לבד!"

אין דבר שמזין את רוחי יותר מאשר שתי הידיים הקטנות הללו העוטפות את צווארי בחיבוק גדול, והמלים "אבא, אני אוהבת אותך"

ההתמקדות ב"כאן ועכשיו" המיידי של חיי הפעוטה שלי מאפשר לי להתגבר על ה-"me" שלי כך שה-"I" יוכל להיטיב לפרוח. אני יכול להישאר מחובר יותר, עם הרגליים על הקרקע, ולעסוק פחות ברצונות, בחסכים ובאי-הוודאות האופפת את העולם. כמובן: יש קו דק בין אבדן התשוקה במובן הטוב ובין חוסר יכולת ליהנות (anhedonia) – כלומר התחושה שדבר בחיים אינו מושך, מצב שמורה על דיכאון קליני. למזלי, ההוריקנים הרגשיים הזעירים של בתי כוללים לא רק זעם, אלא גם אהבה רבת-עוצמה. אין דבר שמזין את רוחי יותר מאשר שתי הידיים הקטנות הללו העוטפות את צווארי בחיבוק גדול, והמלים "אבא, אני אוהבת אותך". שפר עלי מזלי: אני בריא, נשוי באושר ובעל משרה טובה. קשה להיות פילוסופי כשאתה מודאג בגלל שכר הדירה או כשהביטחון הפיזי שלך מאוים.

תינוקת

אל תטעו: הנה מגיע הכאוס. תצלום: אדם סאבו

תחושת הזן שלי היא בת חלוף. יש לנו ילד נוסף – תינוק – והכאוס יכול להגיע לממדים מרשימים. לפני זמן מה, אמי באה אלינו לארוחת ערב. היא הייתה עדה לחורבן המתגלגל בבית, ותהתה בקול רם: "איך אתם עושים את זה מדי יום?" התשובה היא שהורים עושים את זה כי אנחנו חייבים. זאת פשוט המציאות של מי שיש לו ילדים. באורח פרדוקסלי, נראה שככל שהכאוס מוטרף יותר, כך גדל הסיכוי להגיע לטרנסצנדנטיות. כשהילדים צורחים, האוכל עף באוויר, החיתולים מלאים, צעצועים מתגלגלים בכל מקום ואז החתול מקיא, האנרכיה כה עזה שה-"me" שלך מפעיל מתג, ונעלם פתאום. הצרכים והרצונות שלך מפסיקים להיות חשובים. אינך יכול לדרוש מתינוק או מפעוט להיות בשקט, כפי שאינך יכול לדרוש מאוקיינוס לשקוט ללא ניע. במקום זה, אתה הוא מי שנותר ללא ניע, ואתה נותן לגלים להתנפץ מעליך.

טפחו את ה-"I" שלכם והתמקדו בהווה ככל יכולתם, ולא חשוב עד כמה הוא לא נעים. הילדים שלכם יעריכו זאת, וגם ה"אני" שלכם

ישנם הורים רבים שמתמודדים עם תסריטים כאלו (וגרועים מהם בהרבה), ויש שקשה לנו להתנער מן הרעיון שחיינו היומיומיים הם מלחמות שעלינו לנצח בהן. ככל שהילדים שלכם מנסים לטלטל את ה-"me" שלכם, כך אתם מגבירים את המאמץ לאחוז בו – על ידי שימוש במייל בחשאי דרך הטלפון שלכם, על ידי עריכה מנטלית של רשימות של דברים שעליכם לעשות, על ידי חלימה בהקיץ על עתיד נינוח יותר. אך יתכן שאפשרות טובה מכך היא להישמע לדבריה החכמים של מלכת החורף החביבה על הפעוטה שלי: "להרפות". טפחו את ה-"I" שלכם והתמקדו בהווה ככל יכולתם, ולא חשוב עד כמה הוא לא נעים. הילדים שלכם יעריכו זאת, וגם ה"אני" שלכם.

קורט גריי (Gray) הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופסיכולוגיה של המוסר באוניברסיטת צפון קרוליינה, בצ'אפל היל, והוא מנהל המרכז למדעי ההבנה המוסרית. הוא מחבר שותף, יחד עם דניאל מ. וגנר (Wegner) של הספר "The Mind Club: Who Thinks, What Feels, and Why it Matters" (משנת 2016). הוא מתגורר בקרבורו, צפון קרוליינה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: כך נראים החיים בשלב הזה. תצלום: Henley Design Studio, ב-unsplash.com

Photo by Henley Design Studio on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קורט גריי, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על פעוטון נירוונה

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

גם פרופסורים טועים. ההטפה לאנרכיה, חוסר חינוך והאדרת ההפקרות ו/או קרוסלה של רגשות במאמר למעלה נובעת או מצורך של הפרופסור הנכבד להאדיר גישה של היפכא מסתברא או לפרסם מאמר נוסף כלשהו כדי להתקדם בסולם האקדמיה. כמוהו כמכחישי הקורונה או שוללי החיסונים בימינו אלה ממש. עודף התפלספות איננו ערובה לחוכמה או אינטלקט. צר לי.

    02
    אני

    איפכא מסתברא זה השם השני שלך, לא? תגובות דוגמתיות, לעומתיות למאמרים המתפרסמים כאן הם לחם חוקך, אז על מה תליני? קצת פרגון, סובלנות, הבנה והתחברות,ברוח המאמר, גם אם לא קבלה,לא תזיק.
    נשימה עמוקה וחיים טובים.

03
משה בר

גם לי צר, נראה כי לא קראת את המאמר. או שפשוט גם דוקטורים טועים. קראתי שוב ולא מצאתי שום סימן להטפה לאנרכיה, האדרת הפקרות או משהו בסגנון. רק המלצה להתרכך ולנצל זמן יחד בבית בתקופה זו עם הילדים כדי להיות הורה ואדם טוב יותר. ממליץ גם לך להתרכך קצת ולפתוח אופקים.