פרדוקס העצב המענג

אומרים שמוזיקת הפופ הפכה לשמחה יותר בתקופת המגפה, אבל יש משהו מספק בהאזנה לשורה של שירים עצובים, ובהתמסרות למלנכוליה. החוויה הנפוצה הזו מעלה, כך אומרים הפסיכולוגים יונה וסקוסקי (Vuoskoski), ויליאם תומפסון (Thompson), דוריס מקילוויין (McIlwain) ותוּמאש אֶרולה (Tuomas Eerola), את אחת השאלות המסקרנות ביותר בהיסטוריה של חקר המוזיקה: למה אנשים נהנים להאזין למוזיקה עצובה?

חוקרים הבחינו כבר מזמן בכך שלמוזיקה יש השפעה עזה על הגוף ועל המוח. כבר ביוון העתיקה נהגו להשתמש במוזיקה כדי לרפא מחלות ולהשפיע על מצב הרוח. בשנת 1958, הרופאה אגנס סאוויל (Savill) הזהירה כי ״מוזיקה המייצרת תחושות של דיכאון, בלבול ואפילו פחד, יכולה להיחקר על ידי מוזיקאים ומבקרים בבטחה אם הם בוחנים אותה מנקודת מבט אינטלקטואלית, אבל על מאזינים מתוחים או חרדים להימנע מלהאזין לה״. אינטואיטיבית נדמה כי מוזיקה עצובה תגרום למאזינים להרגיש רע יותר – ועם זאת, אנחנו רוצים להאזין לה שוב ושוב.

״אף שאנשים נמנעים לרוב מחוויות רגשיות שליליות... לעתים קרובות הם נהנים מעצבות המתגלמת במוזיקה ובאמנויות אחרות״, כותבים וסקוסקי ועמיתיה. זהו ״פרדוקס העצב המענג״, הם כותבים, והוא ״מטריד חוקרי מוזיקה כבר עשרות שנים״.

חוקרים שונים נקטו בגישות שונות כדי לחקור את הפרדוקס הזה. ישנה שיטה אחת פשוטה: לשאול אנשים איזו הרגשה מעוררים בהם סוגי מוזיקה שונים. במחקר משנת 2012, וסקוסקי ועמיתיה ביקשו מן הנבדקים לדרג את התגובות הרגשיות שלהם ל-16 יצירות מוזיקליות. הצוות גילה כי מוזיקה עצובה לא עוררה רגשות שליליים. בנוסף לעצב, מוזיקה כזו העלתה ״מגוון של רגשות אסתטיים חיוביים יותר״, כמו נוסטלגיה, שלווה ופליאה.

רגשות אינם רק פסיכולוגיים: חוקרים מסוגלים למדוד גם את התגובות הגופניות למוזיקה. בשנת 2015, הפסיכולוגים פטריק נ. ג׳סלין (Juslin), גונסלו בראדאס (Gonçalo Barradas) ותומאש ארולה מדדו רמות מוליכות בעור והבעות פנים בעת שהנבדקים במחקר האזינו למבחר מנגינות. הצוות העלה את האפשרות שישנה הצדקה אבולוציונית לתגובה הגופנית העזה שלנו למוזיקה עגמומית: האופן שבו המוזיקה מזכירה קולות אנושיים בעת שהיא מבטאת רגש מעורר בנו הזדהות, תגובה הקרויה ״מנגנון מדבק״ (contagion). זו הסיבה לכך שכינורות וצ׳לו נשמעים עצובים במיוחד: הם דומים לקולות אנושיים.

מוזיקה ורגשות הם, כמובן, חוויות סובייקטיביות מאוד. ״הפרדוקס הזה מורכב, ואין לו כנראה תשובה אחת״, כותבים הפסיכולוגים סנדרה גארידו (Garrido) ואמרי שוברט (Schubert). גארידו ושוברט טוענים כי ההנאה ממוזיקה עצובה מבוססת כנראה על הבדלים אישיים בשילובי הרגשות ותכונות שהתפתחו בנו כמו ״דיסוציאציה, קליטה, נטייה לפנטזיה והגיגנות״.

למשל: שוברט משער כי ישנם אנשים שאצלם רגשות שליליים, כשהם חלק מחוויה ״אסתטית״ (כמו מוזיקה), מעוררים תגובה דיסוציאטיבית אשר ״מעכבת את מעגלי הסבל במוח״. לכן, ״בעלי נטייה חזקה לניתוק שאינו פתולוגי [יכולים לחוות מוזיקה עצובה] בלי לחוות סבל״.

אז בפעם הבאה שבה אתם חשים דחף להאזין לסופיאן סטיבנס או לפיונה אפל, או לנוקטורנו של שופן, אל תילחמו בו. מעט עצב עשוי לגרום לכם הנאה עצומה.

מקורות: 

Physical Effects of MusicBy: Agnes SavillMusic & Letters, Vol. 39, No. 1 (Jan., 1958), pp. 16-28Oxford University Press

From Sound to Significance: Exploring the Mechanisms Underlying Emotional Reactions to MusicBy: Patrick N Juslin, Gonçalo Barradas and Tuomas EerolaThe American Journal of Psychology, Vol. 128, No. 3 (Fall 2015), pp. 281-304University of Illinois Press

ג׳ס רומיאו (Jess Romeo) היא כתבת מדע שאוהבת במיוחד ספרות, ונוטה להיסחפויות. רשימותיה התפרסמו בכתבי העת Popular Science וכן Undark, Scholastic

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אגדת הבלוז בי.בי. קינג בהופעה במדריד (2010), תצלום: פרננדו גרסיה רדונדו