מדען אורח פרופ' אבנר דה שליט

דווקא בעידן הגלובליזציה בו כולנו אזרחי העולם, אנחנו חוזים בעלייתן של הערים על חשבון המדינות, בתור כוח פוליטי ומרכיב זהות עיקרי. מדוע זו מגמה שכדאי לעודד?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

מהי, לדעתך, פריצת דרך משמעותית או מסקרנת שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

הפילוסופיה הפוליטית בוחנת כיצד נתפסים המוסדות הפוליטיים השונים (כמו משטר, חוקה, פרלמנט) ושואלת מהם הערכים שמכוננים מוסדות אלה (ערכים כמו חירות, שוויון וכו'). מצד אחד זהו תחום שמנסה להמשיג את המכנה המשותף בהבנת המוסדות הללו (למשל, לְמה רובנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "מדינה יהודית דמוקרטית") ומצד שני, זהו תחום שמייצר ביקורת על אותם מוסדות. לכן, במקום פריצות דרך אנחנו מדברים כאן על עבודה משותפת שבה לעיתים עולות שאלות המעצבות תפיסה חדשה או שינוי בדגש.

במשך מאות שנים ההנחה הבסיסית בפילוסופיה פוליטית היתה שהפוליטיקה מתרחשת במדינה ולכן מושא המחקר הוא למעשה מוסדות המדינה וכל מה שקשור אליהם. אך בעשרים השנה האחרונות, הפילוסופיה הפוליטית החלה להרחיב את המבט גם למישור הגלובלי. זה קורה משום שמעמד המדינות בעולם משתנה ונחלש עם צמיחת הגלובליזציה. ניידות גוברת והולכת של אנשים, חברות, סחורות ומידע, יחד עם תכתיבים חיצוניים למדינה (במישור הכלכלי, הבריאותי ועוד) על ידי ארגונים בינלאומיים כמו OECD – כל אלה מקרינים על תפיסת של האדם לגבי מה זה להיות אזרח ומשנים את זהותו הפוליטית.

בתוך כך, עולה סדרה של שאלות הקשורות ליכולתם ומחויבותם של אנשים ומדינות לפעול כחלק ממערכת גלובלית ואנחנו רואים צמיחה גדולה מאוד של מאמרים הבוחנים סוג זה של שאלות. למשל, האם ערך הצדק מחייב מדינות לחשוב על חלוקה מחדש של העושר ברמה הגלובלית? היכן מתחילה והיכן מסתיימת מחויבותה של מדינה כלפי אזרחי מדינות אחרות נגדן היא פשעה בעבר? לפי איזה קוד אתי צריכה לנהוג חברה מסחרית בינלאומית (גוגל, נניח)- זה הנהוג במדינתה או שמא זה הנהוג במדינות בהן היא פועלת? אם ישראל עוברת על החוק הבינלאומי אליו היא מחויבת, האם יש הצדקה (ואף מחויבות מוסרית) לאזרחיה לנסות לאלץ את המנגנונים לפעול בהתאם לחוק? ובאותו הקשר, מאין נובעת המחויבות שחשים אנשי אקדמיה בארה"ב ליזום חרם על אנשי אקדמיה בישראל? זה מעניין לאור העובדה שהחרם עומד בניגוד למדיניות הרשמית של ארה"ב.

מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו?

למרות התזוזה מהמישור הלאומי למישור הגלובלי עדיין חסרה לנו חתיכה חשובה בפאזל. אנשים עשויים להרגיש אזרחי העולם אך הם עדיין זקוקים למרכיב הזהות הפרטיקולרי. אם הזהות הפוליטית משתנה בעקבות היחלשות מעמד המדינות, נוצר וואקום שמחייב אותנו לשאול מה בא במקום. בשנים האחרונות חקרתי את הנושא עם ידידי דניאל בל מבייג'ינג, והגענו לממצא מעניין לפיו הערים הגדולות (ערי מטרופולין) מתחזקות על חשבון המדינה, תופסות את עצמן כאלטרנטיבה פוליטית, ומספקות זהות פוליטית פרטיקולרית.

לשם כך הסתובבנו בתשע ערים בעולם – מונטריאול, ניו-יורק, אוקספורד, פריז, ברלין, ירושלים, בייג'ינג, הונג-קונג וסינגפור – ובמשך ארבע שנים ראיינו מאות אנשים ברחובות. בנוסף, בדקנו ואנחנו ממשיכים לבדוק מסמכים שונים של רשויות העיר, בין השאר את תקציבי העיריות. בהתחשב במשבר הכלכלי העולמי שאילץ את העיריות לקצץ בתקציב, עניין אותי גם לבחון באילו סעיפים הם לא נגעו ולמה. אמסטרדם, למשל, היתה צריכה לקצץ 20% מהתקציב הכולל שלה אך היא החליטה לא לגעת בתקציבי הרווחה. כל הנתונים הללו שימשו אותנו כדי לבדוק כיצד אנשים מגדירים את הזהות הפוליטית שלהם ואם זה קשור לעירם, אז באיזה אופן.

אנחנו רואים שהמרכיב העירוני הוא בהחלט חלק אינטגרלי מזהותם הפוליטית של רוב האנשים בערים הללו. מעל שלושת רבעי הברלינאים, למשל, הגדירו את זהותם על ידי הנגדתה לאזרחי מינכן. באופן מדהים למדי, ברוב הערים אנשים לא רק זיהו את עצמם כאזרחי העיר, אלא גם חלקו אתוס משותף לגבי העיר. ניו-יורק, בעיני אזרחיה, היא עיר של אמביציה; מונטריאול- עיר רב תרבותית שמתבטאת בלשון; פריז- עיר אנטי בורגנית; בייג'ינג- עיר פוליטית מאוד שלא מפחדת לבקר את הממשל; ברלין- עיר של התמודדות עם העבר וקבלתו (ברלין ידעה שיאים של אי סובלנות וסובלנות, שיאים המהווים חלק מהאתוס שלה).

ברמה הפילוסופית, מעניין אותנו לברר מה מבחינה מוסרית עשויים להיות היתרונות או הבעיות בהתחזקות הזהות העירונית והתגבשות אתוסים עירוניים. אנו גם מנצלים את העיסוק האורבני באתוס המשותף בכדי לדון בשאלות כמו האם ישנה מחויבות אתית לאזרחי העיר להתמודד עם עברם (כפי שברלין מתמודדת)? מתי ערים עשויות להדחיק ולהכחיש זיכרונות קולקטיביים? במחקר המשך אפשר אולי לבדוק מה קורה לאנשים החיים בפריפריה- כיצד הם מגבשים את זהותם ומה יחסם למטרופולין הסמוכה.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

במקביל למעבר מחקירה במישור הלאומי למישור הבינלאומי, חידוש נוסף שאירע בשנים האחרונות בפילוסופיה הפוליטית הוא הנושא הסביבתי שאני משער שעוד יצבור תאוצה. למשל, עולה השאלה מהי המחויבות שלנו לבני אדם שעוד לא נולדו בגין נזקים שאנחנו כבר היום מזהים שאנחנו אחראיים להם? זו שאלה שלעיסוק בה יש כבר השלכות ממשיות. המפלגה הסוציאל דמוקרטית הפסידה את הבחירות בנורבגיה משום שהצהירה באג'נדה שלה שאם תיבחר היא תקים קרן של 15 מיליארד דולר לטובת הדורות הבאים בשל הנזקים הסביבתיים הנגרמים כיום, לצורכי התמודדות ופיצוי על הירידה ברמת החיים.

ומה לגבי אחריותנו כלפי הטבע ומינים אחרים שלא מטעמי אינטרסים אנושיים? אפשר להבין טיעונים נגד כריתת יערות האמזונס בשל פגיעה במאזן האקולוגי, למשל, שהיא פגיעה שחוזרת כבומרנג אל בני האדם. אבל האם ניתן להצדיק טיעונים ביוצנטריים (טיעונים שמניחים ערך לכל פרט חי) או אקוצנטרים (טיעונים שמניחים ערך למערכת אקולוגית) נגד כריתת יער קטן כלשהו רק משום שהוא מהווה בית גידול לזנים בסכנת הכחדה? כיום הזכויות שרובנו מאמינים שמגיעות לנו, מבוססות על עובדת היותנו היצור התבוני ביותר בפלנטה. אך האם זו התפיסה המוסרית הנכונה בהכרח? מה אם זכויות אינן נובעות דווקא מרמת התבוניות אלא מפרמטרים אחרים (יכולת לסבול, למשל)? האם זה מוסרי להרחיב כך את מעגל הזכויות? שאלות אלה ואחרות הן חלק ממגמה עכשווית שנראה לי שעוד תצבור תאוצה.

מהו הסבר אלגנטי, עמוק או יפה בעיניך לתופעה כלשהי?

בזמן מלחמת המפרץ השנייה, כאשר טוני בלייר איבד פופולאריות בסקרים בבריטניה, מקורביו יעצו לו לעשות משהו עבור החלשים ביותר במדינה כדי לזכות באהדה. הצוות שהוקם ניגש למשימה מלא בכוונות טובות אך ראשית, היה צריך להבין מי הם בדיוק "החלשים ביותר". אנשיו של בלייר פנו לפילוסוף מאוניברסיטת קולג' לונדון בשם ג'ו וולף והוא פנה אלי. יחד צללנו למחקר בן חמש שנים ששאל האם ניתן להגדיר מי הקבוצה המוחלשת ביותר בחברה ומה טיב המחויבות של החברה כלפיה.

אלה שאלות לא קלות, ראשית, משום שבעייתי להשוות בין קבוצות שונות (למשל, מי "חלש" יותר: חולים סופניים, נשים מוכות או מובטלים כרוניים?) ושנית, כלל לא בטוח שניתוב כספים הוא התשובה הנכונה לסיוע, כפי שהציע זה מכבר אמרטיה סֶן זוכה פרס נובל לכלכלה. גילינו גם, שבכל מה שקשור למדיניות, כמעט אף פעם לא טרחו לשאול את מי שנחשב חלש בחברה כיצד הוא מגדיר את הבעיה שלו. ולשיטתי, הסבר אלגנטי או טיעון נורמטיבי עמוק או יפה, הוא זה שראשיתו במחקר שמשתף את האנשים שהם מושא המחקר, ולא הסבר חיצוני ומנותק, גם אם הוא נבנה בכישרון רב.

כל המדינות מגדירות עוני במונחים של כסף. למשל: עניים הם הקבוצה שמשתכרת 50% ומטה מההכנסה החציונית אחרי מיסים. בעיית העוני הפיננסי היא כמובן חשובה אך כאשר ראיינו אוכלוסיות מוחלשות רבות, התברר מיד שהחוויה של מוחלשות היא הרבה יותר מגוונת מהבעיה הכספית לבדה. רמת התפקוד והפעילות היתה נדבך מרכזי. נשים מוכות, למשל, דיברו בעיקר על הבעיה שלהן לתפקד כאימא אמיתית; בדואים הגדירו את המוחלשות שלהם בכך שהם אינם מרגישים אזרחים פעילים בחברה. בסופו של דבר, הגענו להגדרה טובה יותר למוחלשות. האוכלוסיות החלשות בחברה אינן מאופיינות בחוסר תפקוד. תחת זאת, מדובר באנשים שבמקרים רבים מצליחים לתפקד בהיבטים חברתיים, משפחתיים ואישיים, אך התפקודים נמצאים בסיכון גבוה צריך להסתכל על רמת הסיכון ולא רק על הכסף והצרכים הבסיסיים כמו מזון ומים.

בשל הבא, שאלנו מהם תפקודי המפתח. כלומר, מהם התפקודים שהם עד כדי כך חיוניים, שקיומם מחזק תפקודים אחרים? עוצמת הקשרים החברתיים (כמה חברים יש
לאדם ומה טיב הקשר) התגלתה כתפקוד מפתח שכזה. גילינו שזהו משתנה דרמטי, למשל בהשפעה על חזרה מהירה לעבודה אחרי פיטורים. זה נשמע אולי לא קשור אך מובטלים באזור עם מתנ"ס פעיל חזרו לעבודה מהר יותר. עוצמת הקשרים החברתיים מפחיתה גם את הסיכון הבריאותי. בניסוי אחר שנעשה ביורקשייר (מחוז צפוני באנגליה) הקימו חוקרים קווי אוטובוסים שפעלו בחורף בין הכפרים המרוחקים. בסך הכל, הדבר אִפשר לאנשים להתראות יותר זה עם זה אבל התחלואה צנחה באופן דרמטי בעקבות זאת.

מיפוי של תפקודי המפתח המחזקים תפקודים אחרים (ובמקביל, גם מיפוי התפקודים שהעדרם מסכן תפקודים אחרים) מספק לא רק הסבר מורכב ונכון יותר לתופעת האוכלוסיות המוחלשות, אלא עשוי להקנות למדינות כלים ממוקדים יותר להתמודדות.

לגבי מה אתה אופטימי?

החוקר בנג'ימן ברבר חוזה שהתעצמותן של הערים הגדולות היא מגמה שתצבור תאוצה ושזה יהיה זה הישג עצום אם נאפשר לערים להיות יחידות המפתח הפוליטיות המרכזיות בעולם במקום המדינות. זו לא טענה מופרכת כשחושבים על זה, בשל היבטים רבים. 78% מאוכלוסיית העולם המפותח גרה בערים הגדולות. מבחינה היסטורית, הערים הגדולות הן ערש הדמוקרטיה והיו שם לפני המדינות ברוב המקרים. מבחינת הזהות הפוליטית והאישית, ערים תפורות למידתו של אדם הרבה יותר מאשר מדינות: עבודה, פנאי, בריאות, קשרים חברתיים, המרחב הציבורי אליו יוצאים להפגין, לידה ומוות- כל אלה ועוד מזוהים יותר עם העיר. המדינה, לעומת זאת, היא ישות אבסטרקטית בעיקרה. אזרחים משלמים מיסים למדינה, בחלק מהמדינות מתגייסים לצבא שלה, הולכים פעם בכמה שנים לבחירות ולומדים את ההיסטוריה שלה בבית הספר, אך רוב האנשים בעולם מחוברים יותר לעיר שלהם יותר מאשר למדינה (וישראל היא כנראה יוצא מן הכלל בהקשר הזה).

רוב האתגרים שניצבים בפני בני אדם כיום הם כאמור אתגרים חוצי גבולות מדיניים, כמו שינויי אקלים, זיהום אוויר, טרור, פערים כלכליים, הגירה ועוד. אך ברבר טוען כי בהתמודדות עם בעיות אלה העולם עדיין משתמש במנגנונים פוליטיים שעוצבו לפני 400 שנה: מדינות לאום ריבוניות עם תחום שיפוט וטריטוריה מפרידים. לדעתו, ראשי הערים הגדולות צריכים לשלוט בעולם ובהיבטים רבים השפעתם כבר הולכת וגוברת. תשתית גלובלית בין-עירונית של שיתופי פעולה הקיימת כבר בשנים האחרונות (לדוגמה: UCLG- United cities and Local Governments; ICLEI- International Council of Local Environmental Issues) מגבירה את כושר ההתמודדות של הערים עם האתגרים הגלובליים.

אך הסיבה העיקרית שבעטיה ניתן להיות כאן אופטימיים, היא השוני המהותי בין מה שהציבור מצפה ממנהיגי הערים, לבין מה שהוא מצפה ממנהיגי מדינות. מדובר, למעשה, בסוג האידיאולוגיה. נשיא או ראש ממשלה צריך לאמץ נרטיב-על ושאיפות תחרותיות בהיבטים לאומיים מול מדינות אחרות. זאת בעוד שראשי ערים מתבקשים להציע אידיאולוגיה של צדק חברתי, של חינוך, של איכות סביבה. יתירה מכך, משום שהם לא מחויבים לנרטיב העל, קל להם לשתף פעולה אלה עם אלה במישור הבינלאומי. בניגוד לראשי מדינות, קשה מאוד לייצר מסך עשן אידיאולוגי-לאומי שיסווה ביצועים גרועים של ראש עיר. ברוב המקומות, ראשי עיר גרועים שלא פעלו למען רווחת התושבים ימצאו את עצמם בחוץ. זו כנראה הסיבה ששביעות רצונם של אזרחים מראש העיר שלהם היא בדרך כלל גבוהה יותר משביעות רצונם ממנהיגי המדינה. אינני יודע אם המגמה אכן תצבור תאוצה והחזון של ברבר יתממש, אך אני נוטה גם כן לראות בהתעצמות הערים מגמה חיובית.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק