מדען אורח פרופ' דורון מנדלס

כיצד בתקופת החשמונאים קמה יהדות עם צביון חילוני, סובלני ופלורליסטי? מדוע עד המאה ה-9 היא היתה מפוצלת לשני סוגי יהדות? והאם אפשר לקרוא היסטוריה כפי שמאזינים למוסיקה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

כשהתחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית, למדנו אחרת לגמרי מהיום. זה לא שהמתודולוגיה השתנתה באופן רדיקאלי ומובן שבדומה לאז, גם היום אנחנו תרים אחר אירועים משמעותיים, מנתחים את התהליכים שהובילו אליהם וכולי. אבל האנטנות שלנו הרבה יותר רגישות ומכוונות לתדרים חדשים, להיבטים שכלל לא נלקחו בחשבון פעם, תחומים שהיו נחלתם של פילוסופים וסוציולוגים אך היו מחוץ ל"תחום השיפוט" של ההיסטוריונים. כמו למשל, התפתחותם והשתנותם של רגשות מסוימים, תולדות המצפון האנושי, שורשי הרומנטיקה, או ההיסטוריה של נתינת וקבלת מתנות. ההיסטוריונית נטלי זימון דייוויס, למשל, ערכה מחקר על ערכן ומשמעותן של מתנות בצרפת של המאה ה- 16: אילו פונקציות חברתיות מילאה המתנה, מתי מתנה היא למעשה שוחד, והאם מתנות איבדו מהכוח שלהן עם עלייתה של מערכת כלכלית ששמה תג מחיר על כל דבר.

מחקרים אלה ואחרים, המשלבים גם ניתוח סוציולוגי ופסיכולוגי, מעשירים את התמונה מאוד משום שדברים שלא שמנו לב אליהם נעשים משמעותיים. למשל, בהשראת זימון דייוויס, הקדשתי בספרי שיצא לאחרונה, Why Did Paul Go West, פרק העוסק במתנות בהקשר של ספר מקבים א. בפתח הספר נציג המלך הסלווקי מציע למתתיהו מתנות. בתמורה, היתה ציפייה שמתתיהו יקריב קרבן לאל פגאני כלשהו וזו כנראה הסיבה שהוא נמנע מקבלת המתנה. צריך להבין שדחיית מתנה באותה עת היתה עלבון נורא ואיום וייתכן שהמפגש השולי (לכאורה) הזה היה חלק אינטגרלי מהנסיבות שהובילו למלחמה שבאה לאחר מכן.

פריצת דרך מעניינת נוספת היא שבעשרים שנה האחרונות חוקרים בוחנים את ההיסטוריה מלמטה למעלה. כלומר, במקום להתמקד רק במהלכים הגדולים ובאנשים שדחפו את המהלכים ההיסטוריים שאנחנו רואים בהם חשיבות, החלו להישאל שאלות כמו, כיצד האנשים הפשוטים גרו, אילו חפצים היו להם בבית, איזה מטראז' היה בחדרים, מתי החלו להשתמש בסכו"ם וכולי. זה נעשה מעניין כשמבינים, למשל, כיצד המזלג שינה את מבנה הלסת או איך המצאת הקדרה הצילה את חיי בני האדם שלא הצליחו לשמור על שיניהם ועוד. אז באופן כללי, אפשר לומר שהמשותף לשתי המגמות הללו, הוא שכיום יש הרבה יותר חירות ולגיטימציה לבחור אספקטים חדשים שלא העזנו לקחת בחשבון פעם, ולבחון את ההיסטוריה דרך הפריזמה שהם מייצרים.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?

אחד התחומים שמעניינים אותי כיום הוא תיאולוגיה פוליטית (כלומר, כאשר הפוליטיקה מוסברת במונחים תיאולוגיים או להיפך). בספרי המוזכר לעיל אני מתייחס בהקשר הזה לתקופת החשמונאים שבמאה השניה לפני הספירה. התיעוד הכי קרוב לתקופה זו הוא ספר מקבים א, שנכתב כעשרים שנה אחרי יהודה המכבי. זהו ספר שבהשראתו נוצר הנרטיב שמזין את הזיכרון המודרני של היהודים. אך מה שעניין אותי הוא, שבנוסף למרד היהודים על חירותם, הספר מתאר שתי מהפיכות שנותרו מחוץ לנרטיב שאנחנו מכירים. אלה מהפכות תפיסתיות שהתרחשו בחוגים פוליטיים מרכזיים ביהדות של אותה תקופה.

המהפכה הראשונה קשורה לעצם נוכחותו של אלוהים. אם נבחן את הנרטיב ההיסטורי המתגבש בסיפורי המקרא הקשורים במלוכה, נשים לב לדפוס מעניין. מתחילת המלוכה ועד סופה, אנחנו רואים איך אלוהים "מטרטר" כל מלך שהיה לישראל. מלכתחילה מסופּר שאלוהים הסתייג מהאפשרות להמליך מלך ואישר זאת בחוסר שביעות רצון, ולכן לאורך כל הדרך הוא ממרר את חייהם של המלכים, תאב לעימותים עמם, ומתערב ברוב ההחלטות והמהלכים שהם מבצעים, בין אם אלה מהלכים אסטרטגיים או מוסריים. מתחת לפני השטח, זה נראה כאילו אלוהים פשוט אינו סובל מתחרים. לכן, סופה של המלוכה לאחר חורבן הבית, היא מצד אחד ניצחונו של אלוהים, אך מצד שני, היא גם מסמנת את שחרור המנהיגים משליטתו. ספר מקבים א' מציג גלריה של דמויות מושלים המשוחררות מנוכחותו של אלוהים. כולם עדיין יהודים מאמינים אך אלוהים נעלם מהשטח וקבלת ההחלטות נעשית עצמאית ומשוחררת.

היעלמות נוכחותו של אלוהים מובילה למעשה למהפכה התפיסתית השניה. הואיל ומנהיגי העם משוחררים מהכְתבה והתערבות אלוהית, הם מקבלים את התחושה שהתקופה בה הם חיים היא מצב ביניים, כלומר, היוצא מן הכלל שמצביע על הכלל. למשל, שלוש פעמים בספר מקבים א', בהקשר של אירועים דתיים-פוליטיים מרכזיים, המנהיגים מצהירים שכל מה שנעשה הוא עד שיבוא נביא לישראל. כאן טמונה אירוניה מעניינת. הוגה הדעות הנאצי קרל שמיט, טען כי זה שמכריז על מצב החירום הוא הריבון. מי שרואה את היוצא מן הכלל ומשכנע את השאר בקיומו, הוא זה שגם מצליח לתבוע לעצמו את הסמכות כלפי המציאות החדשה שנוצרת. במובן הזה יש הרבה היגיון בסמכות ובלגיטימציה האוטומטיים שמקבלים מנהיגים ישראלים המעלים על נס את מצב החירום הביטחוני (בין אם הוא בעל תוקף ובין לאו). אבל בספר מקבים, ליוצא מן הכלל, כלומר למצב הביניים הזמני-תמידי, יש השלכות אחרות.

כיוון שאלוהים לא בסביבה, כל העימותים והמחלוקות נתפשים כמתקיימים בין בני אדם, ללא תיווכו של אל, ומקבלים צביון מעין חילוני ופרגמטי. כיוון שהכובד הרליגיוזי מוסר מכתפיהם של המנהיגים, היהדות של אותה תקופה נעשית הרבה יותר פלורליסטית וסובלנית מכפי שהיא נתפסת כיום. שטחים, למשל, היו חשובים פחות מרווחתם של אנשים. בפרק ה' בספר מקבים, בעקבות קונפליקט עם גויים מסביב, יהודה ואחיו שמעון מפנים ישובים יהודיים בצפון הארץ, פשוט משום שחיי היהודים ורווחתם חשובים יותר מהטריטוריה של ארץ ישראל במקרה דנן.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

להיסטוריונים יש מגוון כלים לעבוד איתם. לפעמים אנחנו מסתמכים על ממצאים ארכיאולוגיים אך לרוב אנחנו מתבססים על טקסטים: אנחנו מסיקים ומצליבים ויוצרים נרטיבים מתוך קריאה במקורות טקסטואליים שונים. עבור היסטוריונים של העת העתיקה, כלי נוסף, חשוב מאין כמוהו, הוא פילולוגיה. כיוון שהלשון משתנה כל הזמן, בדיקת התגלגלותם של מונחים וביטויים היא הכרחית לצורך פרשנות של אותם הטקסטים. אבל כל אלה מקדמים אותנו טיפין טיפין ומידת החידוש הטמונה בהם לא יכולה להיות גדולה. פריצות הדרך שתיארתי קודם בהחלט מסייעות להרחיב ולהעשיר את התמונה ההיסטורית אך בכל זאת, אנחנו זקוקים לכלים חדשים כדי ליצור ולקרוא את התמונה הזו אחרת.

טקסט, מעצם היותו לינארי, מכתיב תבנית מחשבה לינארית. אנחנו קוראים טקסטים ומנקזים את ההבנה שלנו לכדי עמוד שדרה נרטיבי מרכזי, הנבנה עקב בצד אגודל באופן לינארי. אותי מעניין האם תיתכן קריאה אחרת, פוליפונית. חוקר הספרות מיכאיל בחטין הציע שברומנים הגדולים מתרחש תהליך פוליפוני של נרטיבים אבל אני חושש שבחטין לא קלע למונח פוליפוניה, במובן המוזיקולוגי. הקולות השונים העולים ברומן של דוסטוייבסקי, למשל, אינם מייצרים פוליפוניה כיוון שהקורא מקבל אותם באופן נפרד. כאשר תמות מוזיקאליות עצמאיות חוברות יחד באופן סימולטאני, נוצרת פוליפוניה. בפרטיטורה אפשר לקבל ייצוג טקסטואלי של הסימולטאניות הזו. אותי מעניין כיצד ניתן לייצר פרטיטורה עבור נרטיבים.

זה די מתבקש, כשחושבים על זה, משום שהיסטוריה איננה נרטיב מגובש אחד, אלא אינספור אירועים מקבילים. אני חושב שישתלם למצוא דרך לקרוא פוליפונית, כדי להגיע לתפיסות חדשות ומעניינות של ההיסטוריה. ברור שטקסט, כל טקסט, תמיד יכתיב קריאה לינארית, אבל מה אם נצליח ליצור אשליה של סימולטאניות, כמו צ'לן או פסנתרן המנגן ארפג'יו – אקורד שבור שצליליו נשמעים בנפרד אך המוח תופס אותם כמכלול. אני חושב שזה יוביל לתפיסה היסטורית מסוג שונה ממה שראינו עד היום.

מהו ההסבר האלגנטי או העמוק או היפה בעיניך לתופעה כלשהי?

ספרות חז"ל, כמו המשנה והתלמוד, היתה מהפיכה ביהדות. אך התזה הרווחת, לפיה ספרות זו היתה אוטוריטה הלכתית בכל עולם היהדות, איננה נכונה, כפי שהראינו עמיתי, אריה אדרעי, ואני. במאות הראשונות לספירה היהודים במערב, בניגוד לאחיהם במזרח, לא יכלו להבין את חז"ל משום שהיו דוברי יוונית ולטינית ולא ידעו עברית וארמית. הספר שפרסמנו עורר סערה די גדולה בעולם המחקר, משום שהפער הלשוני הזה הוביל למסקנה שנוצרו שתי דתות יהדות מפוצלות: זו שבמזרח היתה יהדות חז"ל וזו שבמערב התבססה רק על תרגום התנ"ך ליוונית ומאוחר יותר ללטינית. רק במאה התשיעית מתחילים סימנים לכניסת ספרות חז"ל למערב, כאשר יהודים מהמזרח הגיעו למערב ולימדו את היהודים המערביים עברית. אגב, גם אז ספרות חז"ל לא תורגמה.

ישנו מדרש (תנחומא) שטוען שהגויים "גנבו" מאיתנו את התנ"ך (כלומר תרגמו אותו לשפתם) ולכן את ספרות חז"ל יש להשאיר ספרות סתרים כדי למנוע התבוללות. במובן מסוים, הם צדקו: כאשר הנצרות אמצה את התנ"ך כברית הישנה, נוצרה קרבה תמטית שגרמה ליהודים רבים במערב להתנצר. אז אני חושב שההסבר לשינויים התרבותיים והדתיים הללו (פיצול הדת היהודית, איחויה מחדש וההתנצרות של רבים בדרך) הוא הסבר אלגנטי משום שהוא כביכול מסמן תופעה שולית – פערים לשוניים – אבל אלה הפערים שהובילו לשינויים מרחיקי לכת בעולם היהדות במשך מאות שנים.

לגבי מה אתה אופטימי?

ב- 1992 פרסמתי ספר על עלייתה ונפילתה של הלאומיות היהודית בבית שני. זו אומנם לא הלאומיות של המדינות המודרניות אך בהחלט כזו שכוללת מאפייני לאום רבים. זהו ספר שעורר התנגדויות ואמוציות מסוגים שונים. בתחילת הדרך "הלינו עלי" שאני שמאלני, כי טענתי שהיהודים העתיקו מאפייני לאום מהממלכות השכנות, והרי איך ייתכן שעם סגולה ייקח משהו מהגויים. תוך פחות מעשור, תייגו אותי בתור ימני, כי במרוצת השנים, כשהפלסטינים טענו כי הלאומיות היהודית היא המצאה של הציונים, אנשי ימין אימצו את המחקר שלי כדי להראות שמאז ומתמיד היא היתה קיימת.

כך או כך, אני חושב שאני בסך הכל די אופטימי לגבי המושג של לאומיות. לאומיות עשויה להביא הרבה דברים בלתי רצויים, כמו אלימות, בדלנות קיצונית וכולי. אבל את כל אלה אפשר לרסן מבלי לוותר על לאומיות, שהיא באופן כללי מקור לחיוניות בלתי רגילה. יצר התחרותיות וההישרדות הוא מתכון להרבה יצירתיות ותושייה וזהו יצר שטופח והגיע לשיאים מתוך רעיון הלאומיות. אז לצד הפסימיות, כשאני רואה אילו אגרסיות הלאומיות מעוררת בנו, אני גם אופטימי שבטווח הרחוק הוא מוציא מאתנו גם דברים חיוביים רבים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על פרופ' דורון מנדלס