מדען אורח פרופ' קובי רוזנבלום

האני הוא סכום כל תהליכי הלמידה והזיכרון בחיים עד נקודת ההווה. פענוח מנגנון הלמידה של חוש הטעם, מאיר את שאר סוגי הזיכרון של המוח ומציע פתרונות מפתיעים לבעיות אחרות לגמרי
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

פריצת דרך משמעותית קונספטואלית שהתרחשה בשנים האחרונות בחקר המוח, היא ההבנה שכל ההתנהגות שלנו, על שלל גווניה, מושתתת על תהליכי למידה ויצירת זיכרונות, שמנגנוניהם ועקרונות פעולתם דומים.

בדרך כלל ההתייחסות ללימוד וזיכרון קשורה ללמידה התלויה בשפה, "למידה דקלרטיבית", שיוצרת זיכרון של אירועים ביוגרפיים או זיכרון של ידע נלמד שאפשר לשלוף אתו באמצעות השפה (מה קרה לי במסיבת סיום התיכון? מה היא עיר הבירה של אנגליה?).

אבל למעשה, רוב סוגי הזיכרונות אינם זקוקים כלל לשפה כדי להיווצר ולהדריך את התנהגותנו בהמשך חיינו. אפשר לומר שעיסוק המוח בלמידה הדקלרטיבית התלויה בשפה, הוא מצומצם מאוד יחסית לשאר סוגי הלמידה, אותם אנחנו חולקים עם שאר עולם החי. אנחנו יוצרים זיכרונות רגשיים (ממה אנחנו מפחדים, מה אנו מחבבים), זיכרונות מוטוריים (נהיגה באוטו, משחק כדורסל), זיכרונות סנסוריים (ריחות, תחושות מגע ועוד). אנחנו אמנם יכולים להעלות זיכרונות בדרך מכוונת באמצעות השפה, אבל הזיכרונות הלא דקלרטיביים קובעים את התנהגותנו לא פחות וגם הם, לאחר שנוצרו, יכולים להיחלש ולהעלם או לחילופין, להתגבש ולהישאר אתנו כל חיינו.
מתוך פריצת הדרך הזו עולות שתי תובנות מלהיבות: האחת, מופשטת ופילוסופית יותר, היא מעין תשובה מכלילה לשאלה הנצחית, מי אנחנו. כי אפשר לומר שמעבר למה שמכתיב הבסיס הגנטי איתו נולדנו, האני הוא סכום כל תהליכי הלמידה בחיים עד להווה. התובנה השניה, המעשית יותר, היא שניתן לגשת לבעיות רבות – תחושתיות, רגשיות, מוטוריות ועוד – כבעיות של זיכרון ולמידה. כך ניתן, לדוגמה, להתייחס להתמכרות כתהליך למידה בו זיכרון התגמולים החיוביים נחרט עמוק מדי. או להתייחס להפרעת הדחק הפוסט-טראומטית (PTSD) כאל תהליך למידה רגשי שהשתבש. היציאה הנורמלית מחוויה קשה כרוכה בתהליכי שכחה: אדם שהתגבר בהצלחה על אירוע טראומטי לא חווה פגיעה בזיכרון הדקלרטיבי (לכן הוא יכול לספר בדיוק מה קרה), אך כן מתרחשת הכחדה של עוצמת הזיכרון הרגשי.

זו הסיבה שעוצמת החוויה הולכת ומתעמעמת עם הזמן. עד היום לא היה ממש טיפול אפקטיבי ב- PTSD אך ההבנה כי זהו שיבוש בתהליך הכחדת הזיכרון, מאפשרת לנו לחשוב על אפשרות טיפול: פגיעה בתהליכי התגבשות זיכרונות רגשיים. מחקר שפורסם לפני שלושה שבועות ניסה והצליח לעשות בדיוק את זה: באמצעות תרופה שהחוקרים פיתחו, הם פגעו בתהליכי התגבשות זיכרונות רגשיים במוחם של עכברי מעבדי פגועי חרדה.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?

שאלה מרכזית שעומדת בבסיס המחקר שלנו היא: מהו זיכרון? כלומר, כיצד נוצר ונשמר זיכרון ואיך הוא נפגע או נכחד? אחד מסוגי הזיכרון שאנחנו מתמקדים בו לשם כך, הוא זיכרון חוש הטעם. קבוצת המחקר שלנו עוסקת שנים רבות במחקר קידוד זיכרונות של טעמים ויש כמה סיבות להתמקדות דווקא בזיכרון החושי הזה. ראשית, קל יותר לפענחו. המנגנון המוחי של הטעם הוא יחסית פשוט לבחינה ואפשר בקלות להצליבו עם ריכוז וכמות הגירויים הנטעמים (זאת בניגוד לגירויים בחוש הראייה, למשל, המורכבים מעוצמה, כיווניות, צבע, רקע ועוד). הפּשטות נובעת גם בשל העובדה שיש בסך הכל חמישה טעמים. כמובן שקיימים המון שילובים וגם מדדים נוספים להתחשב בהם כמו טמפרטורה, מרקם ושילוב של הריח, ולכן הגיוון הוא אינסופי (אחרת לא היו לנו כל כך הרבה תכניות בישול) אבל עדיין, זו למידה חושית פשוטה למדי.

הסיבה השניה והחשובה יותר להתמקדות בחוש הטעם, היא חשיבותו מבחינת המוח. תוך כדי התנהלות בעולם, חושינו מעבירים למוח אינספור רשמים. רובם לא הופכים לזיכרון, או שהופכים לזיכרון קצר טווח ונעלמים. נשאלת השאלה מתי נוצר זיכרון חזק שניתן לשלוף בעתיד? יש באפשרותנו כמובן להפנות קשב לגירויים מסוימים ולשננם אבל רוב הזיכרונות נוצרים משום שתהליכים אבולוציוניים יחד עם מבנה האישיות שלנו גרמו למוח להחליט שהם חשובים מספיק. כיוון שחוש הטעם הוא שומר הסף החשוב ביותר – מה שנכנס לבטן מאפשר לנו לחיות או לחילופין, עלול להרוג אותנו – זיכרון הטעמים הינו זיכרון חשוב ביותר. אולי זו הסיבה שהמילה "טעם" בעברית, לצד משמעות התחושה הפיסית הנוצרת בפה (מר, מלוח...), כוללת מספר משמעויות נוספות, שהן מדדים שמחקר הזיכרון שלנו לוקח אותם בחשבון: החוויה הערכית (טעם טוב/רע, חדש/מוכר), מציאת הסיבה/התכלית (כמו בשימוש, "האם יש טעם להמשיך?"), ויכולת ההבחנה/העדפה (כמו במשפט, "יש לו טעם באמנות מודרנית").

פענוח קידוד זיכרון הטעם מאפשר לנו להסיק מסקנות גם על סוגים אחרים של זיכרון. למשל, גילינו שכשאנחנו מעכבים את מנגנון ייצור החלבונים בתאי העצב, לא מצליח להתגבש זיכרון טעם לטווח רחוק בעוד שאין פגיעה יצירת הזיכרון לטווח קצר. תהליך זה של וויסות יצירת חלבונים פועל גם בגיבוש סוגים נוספים של זיכרון. לכן פיתחנו תרופה המשמשת כעמעם (דימֶר) שיווסת את ייצור החלבונים במוחם של אנשים מבוגרים או חולי דמנציה, כמו אלצהיימר, ואנחנו מקווים שיאט את קצב ההידרדרות הקוגניטיבית.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

ציינתי קודם פריצת דרך שאפשרה לנו להתייחס לבעיות רבות במוח כאל בעיות של זיכרון. ההשלמה לתובנה זו היא פריצת דרך טכנולוגית הכוללת כמה שיטות המחוללות מהפיכה בתחום, בכך שהן מאפשרות לנו לבצע מדידות והתערבות מדויקות מאוד.
באחת הטכניקות – אופטוגנטיקה, עליה סיפרו גם חוקרים אחרים במדורכם – אנחנו מחדירים וירוס לתאים ספציפיים שגורמים לתא-העצב לבטא גן מסוים. ביטוי הגן החדש גורם לתא לגדל חלבון המגיב לאור, מה שמאפשר לנו לשלוט בפעולת התא באמצעות סיבים אופטיים. באמצעות טכניקה אחרת, DREADS, הווירוס המוחדר גורם לביטוי גֶן אחר והתא מגדל קולטן מלאכותי. אז השליטה בתא מתבצעת באמצעות תרופה שמרכיביה חודרים למוח, מתחברים לקולטנים המלאכותיים בתאים הספציפיים, ומפעילים או מעכבים את פעולתם. הווירוסים שנדע להחדיר בעתיד, הנקראים "וקטורים ויראליים", יהיו בטוחים לשימוש גם על בני אדם ונוכל באמצעותם להביא לידי ביטוי מגוון של גנים.

לכן, אפשר לומר שהתפתחות תחום המחקר תלויה בהתפתחות ושכלול הטכנולוגיות הללו. היכולת להחדיר מקטעי DNAאו RNA באוכלוסיית תאים מסוימת ברמה ספציפית, תאפשר לנו להתגבר על תפקודים לקויים שונים במוח, בין אם הם נגרמו בגלל רקע גנטי, ובין אם בשל תנאי סביבה בעייתיים.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

ישנם שני סוגי הסברים מדעיים שלטעמי הם האלגנטיים, העמוקים והיפים ביותר.
האחד, הוא מסוג ההסברים שכרוכים בשינוי נקודת המבט האינטואיטיבית. ההסבר האבולוציוני להתפתחות המינים, למשל, היה לכאורה מונח לנו מתחת לאף שנים רבות לפני דרווין. לא היתה כל סיבה קונקרטית שמנעה מאתנו להגיע למסקנות שהוא הגיע אליהן. ועדיין, לפני דרווין ההבדל בין אדם לקוף היה הבדל של שמים וארץ, ללא שום אפשרות לגשר ביניהם. אחרי דרווין, כל אחד יכול היה בקלות לתפוס איך אפילו כלב או חולדה דומים לאדם. המהלך של דרווין היה פשוט באותה מידה שהוא היה גאוני: הוא שינה את נקודת המבט ובמקום להסתכל על השוני בין המינים, הוא התמקד בדמיון, באופי השינוי וקצבו. התובנה כה אלגנטית, עד שגם תחומים אחרים החלו להשתמש בה וכיום ניתן לדבר על אבולוציה של ידע, אבולוציה חברתית ותרבותית.

אינני מצליח לחשוב על תגליות משפיעות כל כך מהשנים האחרונות שנובעות משינוי פשוט כזה של נקודת המבט. אולי זה קשור לכך שרוב התגליות כיום מתווכות על ידי הטכנולוגיה שדוחפת אותנו להתבונן בעולם דרכה. הטכנולוגיה העכשווית, על כל מורכבותה, דורשת מאמצים גדולים ובלתי פוסקים, בהיבטי הפיתוח והתפעול, ולכן אולי לצד הצלחתה לשכלל ולהעצים את התצפיות שלנו, היא גם מכבידה עליהן בהיבט האינטואיטיבי. ייתכן שאתבדה ומחר מישהו יתבונן אחרת על המובן מאיליו, ובאמצעות הסבר אלגנטי ועמוק יהפוך שוב את נקודת המבט שלנו על העולם, אבל בכל מקרה, אין ספק שהסברים מהסוג הזה נדירים ביותר.

סוג ההסבר השני, נדיר אף הוא, הוא הוכחות מתמטיות שמצליחות להסביר פן מסוים ביקום. חוקי התרמודינמיקה, למשל, מצליחים לתאר את היקום כמערכת סגורה של סדר, אנרגיה וטמפרטורה, באופן בו אנחנו מסוגלים לתפוס ולהכיל. גם במקרה הזה, מדובר בחוקים כה אלגנטיים ועמוקים, עד שעקרונותיהם "הושאלו" גם לתחומים נפרדים מפיסיקה, כמו פסיכולוגיה וביולוגיה.

במידה רבה, אפשר לומר כי שני סוגי ההסברים הללו הפוכים זה מזה במהותם, ולכן גם משלימים. האחד הוא מעין רגע של התגלות מחשבתית, "יוּריקה", שמאפשרת לצאת מהדפוסים התפיסתיים שאנחנו כלואים בהם; השני נעזר בכלי מופשט המאפשר תיאור כמותי (מתמטיקה כשפה), כדי להתקדם עקב בצד אגודל עד ההוכחה הניצחת. ובשיאם, כמו בשתי הדוגמאות שנתתי, אלה הם הסברים שמצליחים להסביר עולם שלם.

לגבי מה אתה אופטימי?

בשנים האחרונות תחומים מדעיים רבים – במיוחד תעשיית התרופות אך לא רק – סופגים ביקורת מוצדקת. אחת הרעות החולות, למשל, היא הטיית הפרסום: מדענים שמבצעים את אותו ניסוי כושל, פעם אחר פעם, עד שבאחד המקרים מתקבלת התוצאה הרצויה והיא זו שמתפרסמת לבסוף. ואף על פי כן, אני סבור שיש סיבה להיות אופטימיים כי ישנה מסה קריטית של פרסומים אמינים ובלתי מוטים המובילים את המדע בכיוון חיובי. עיקרון ההפרכה של קרל פופר – על פיו רעיון מדעי הוא כזה שניתן להעמידו במבחן ההפרכה – הוא עדיין נר לרגלי מספיק מדענים כדי שהזמן, שלוקח לתיאוריות לפנות את הדרך לתיאוריות חדשות ותקפות יותר, הולך ומתקצר.

סיבה נוספת לאופטימיות, אני מוצא ביכולת שלנו ללמוד ענווה וצניעות. זהו הישג לא מבוטל, בהתחשב בעובדה שלאדם אין יכולת לצאת מתוך עצמו. הוא "כלואים" בתוך עצמו מיום לדתו עד יום מותו. זו הסיבה, למשל, שגם אם מבין נקודת מבט של אחר, הוא מתקשה לאמצהּ; הוא יודע על כמה דברים בלתי ידועים שעליו עוד לחקור, אך הוא עיוור לכל מה שהוא כלל אינו יודע שהוא צריך עוד ללמוד. זו דרך כמעט וודאית לפתח יהירות כלפי הזולת והסביבה.

ולמרות כל זאת, אנחנו מצליחים להבין שצניעות תסייע להתפתחות שלנו, וזאת משתי סיבות. ראשית, כמות הידע והסתעפות התחומים הגיעו לרמה כל כך גבוהה, עד שאף אדם לא יעז לטעון כי באפשרותו להתמחות ביותר מתחום אחד. ולכן מה שנותר לנו לעשות הוא בעיקר להשתאות, להצטנע, ולשתף פעולה זה עם זה. שנית, היום יותר מתמיד ובמידה הולכת וגוברת, אנחנו קולטים עד כמה אנחנו חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית סביבנו. ההומניזם הקלאסי, על פיו האדם הוא נשגב וייחודי מכל החי והצומח סביבו, הוא גישה שמאבדת מתוקפה. הצניעות שנובעת מכך, מאפשרת לנו להבין בהדרגה כי טובת האדם אינה בלתי תלויה בטובת סביבתו.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על פרופ' קובי רוזנבלום

01
יובל אלוני

כתבה רגישה ואינטליגנטית על אציל נפש המלא ידע חכמה ותבונה ,המביט בענווה וביראה על העולם והחיים ,דוגמה יוצאת דופן של אדם הגדול מכל תאריו ,אנשים מסוגו מסמלים את כל הטוב והיפה של מרחיבי הדעת והתרבות האמתיים של המין האנושי. תודה שפרח כזה נמצא בערוגתנו.

02
יונתן

יש לי שאלה לפרופ' רוזנבלום - אם האני הוא סכום כל תהליכי הלמידה במהלך החיים איך הוא מלווה כל תהליך למידה חדש באופן שישפיע על תוצאתו? לפי טענתך הוא צריך להיות פועל יוצא של הלמידה ולא פן המשפיע על הלמידה עצמה. האם לא יהיה נכון יותר לטעון שיש להבין את האני ומערך הלמידה הקוגנטיבי כרשת היזון חוזר?

03
קובי רוזנבלום

שלום יונתן, לשאלה מה היא בעצם למידה יש תשובות שונות שתלויות בעיקר בעיניי השואל. אם נניח שתהליך הלמידה הוא הגדלת הידע (רפרזנטציות פנימיות של העולם) וסידורו במוח שלנו או של בעל החיים נראה שהלמידה עצמה משפיעה על הפוטנציאל להגיב בעתיד ולא על התגובה עצמה. במסגרת הפוטנציאל להגיב בעתיד בהחלט נכלל כל סוג למידה (דקלרטבי ולא דקלרטיבי)- מקווה שעניתי על שאלתך, קובי