פרידה הקדושה

לאחרונה, קטע וידאו נדיר של פרידה קאלו ודייגו ריברה נעשה ויראלי. קאלו ורִיבֶרָה ידועים בזכות סיפור האהבה הסוער ביניהם ובזכות המורשות האמנותיות שכל אחד מהם הותיר אחריו, אך קאלו הפכה גם לסמל בתרבות החומרית. פניה המוכרות ניבטות מתיקים, פרטי לבוש, דברי מאפה, מחזיקי מפתחות, אריחים ומזכרות שונות.

ליס פַּנְקְל (Lis Pankl) וקווין בלייק (Kevin Blake) בוחנים את הריבוי והמורכבות של ההיסטוריוגרפיה של קאלו, ומנתחים את תפקיד התרבות החומרית שפרידה קאלו עושה בה שימוש ביצירתה וכן את התרבות החומרית שסובבת את עלייתה של דמותה של קאלו עצמה כאייקון בינלאומי מוכר. הם טוענים ש"הניכוס של תרבות חומרית מצדה של פרידה קאלו וייצור של תרבות חומרית על ידה החלו עוד בחייה והם ממשיכים להתרבות בקצב מדהים בסביבה העכשווית".

פולחן קאלו (המכונה גם "Fridamania", "Fridolatry" ו-"Kahloism") הפכו את פניה למפורסמות כמו האמנות שלה עצמה.

פנקל ובלייק מציינים:

"לקאלו יש כעת סטטוס בתרבות הפופ הגלובלית שמזכיר את הסטטוס של דמויות כמו אלביס ומרילין מונרו, ועם זאת תשומת הלב שהיא מקבלת במרחב האקדמי, בעולם האמנות הבינלאומי וכסמל לאומי עולה במקסיקו, הוא שגורם לה להיות ייחודית כאייקון של תרבות חומרית".

המחברים מדגישים את מה שהם מכנים "העניין הגובר המסתמן במקסיקו כלפי קאלו – עניין הדוחף אותה במהירות לסטטוס של גיבורה לאומית". פרט לבחינה של הדרכים שבהן תרבות הפופ ניכסה את עולם הדימויים של קאלו, פנקל ובלייק גם מצביעים על האופן שבו קאלו עצמה ניכסה את התרבות החומרית סביבה.

לעתים קרובות האמנית לבשה בגדים מסוימים וציירה את עצמה בהם כדי לעשות מניפולציה ולהציג באורח חזותי את התרבות החומרית שסבבה אותה. קאלו עשתה שימוש באופנה כדי להבנות הן את זהותה כדמות ציבורית והן את הביוגרפיה שלה עצמה. למשל, החוקרים מציינים שבשנת 1929 לרגל חתונתה, קאלו לבשה חולצה וחצאית של משרתת ביתית, במקום שמלת כלה לבנה בסגנון האירופי המסורתי. בנוסף לבחירה בלבוש פחות מקובל לחתונה, קאלו גם בחרה לייצג את ההחלטה הזאת ואת "הבניית החתונה" בציור שהיא השלימה שלוש שנים לאחר מכן: "פרידה ודייגו ריברה".

קאלו הדגישה את המורשת המקסיקנית שלה ואפילו בנתה את ה"מקסיקניות" שלה באמצעות האמנות שהיא יצרה, תוך שהיא נוטלת מן התרבות החומרית של ארצה. היא ציירה את עצמה כ-Tehuana, כלומר כאישה בתלבושת מסורתית של Tehuantepec (כמו בציור שלה מ-1943, "דיוקן עצמי כ-Tehuana") או בדמות האֶלָה Tlazolteotl בציור שלה מ-1932, "הולדתי". קאלו הרחיקה לכת עד כדי כך שהיא תיקנה את ההיסטוריה הביוגרפית שלה כשהיא שינתה את שנת הולדתה, 1907, לשנת 1910, כדי שתתאים למהפכה המקסיקנית של 1910.

ההיסטוריוגרפיה של קאלו מורכבת ומלאת סתירות, ולא רק בגלל שטף העבודה המחקרית הפגומה שנעשתה מאז מותה, אבל גם בגלל מה שפנקל ובלייק מכנים "המניפולציה שהיא עשתה [בהיסטוריוגרפיה שלה] במהלך חייה". החוקרים טוענים שאנשי אקדמיה העוסקים בקאלו "ניצבים בפני המטלה העצומה של מתן הסבר מתקבל על הדעת לדמותה הגדולה מן החיים החקוקה בדמיון הציבור וגם משוכפלת פעם אחר פעם בחפצי תרבות שונים".

מחקר יסודי של התרבות החומרית שהקיפה את פרידה קאלו יכול לאפשר לצופים, להיסטוריונים, לחוקרים ול"סוגדים לפרידה" (ה-Fridolatrists) לראות כיצד "אדם אחד לא רק מייצג את התרבות החומרית אלא גם מייצר תרבות חומרית, וכיצד הצירוף בין שני התהליכים האלה מעצים את מעמדו האיקוני".

 

מקור:

Made in Her Image: Frida Kahlo as Material Culture, Lis Pankl and Kevin Blake, Material Culture , Vol. 44, No. 2, Special Issue: Art as Material Culture (Fall 2012), pp. 1-20, International Society for Landscape, Place & Material Culture

By special agreement with JSTOR Daily

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלן סי. קולדוול, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על פרידה הקדושה

05
כרמל

מבינה ללבם של אנשי הרגישות הלשונית. בפעם הבאה אקפיד להבהיר ולכתוב כך:
*הם* הסירו את הסרטון מהקישור וגו'...
(כמה אלכסוני מצידנו להתפלמס על כתיב)