חקר המחאה חושף טקטיקות מוצלחות וחולשות נפוצות. המעוניינים בשינוי צריכים לקחת זאת בחשבון
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
כתב העת "טיים" בחר בשנת 2011 את "המחאה" כאישיות השנה, לאור מחאות "לכבוש את וול סטריט", האביב הערבי והמחאות נגד צעדי הצמצום הכלכלי באירופה. זה היה לפני ההפגנות בפארק גֶזי בתורכיה, תנועת המטריות בהונג קונג, צעדת הנשים בוושינגטון, מחאת האפודים הצהובים בצרפת, מחאות החקלאים בהודו ותנועת "חיים שחורים חשובים" – ואלה רק אחדות מן ההתמרדויות ההיסטוריות שהתרחשו מאז. ברחבי העולם, מספר ההפגנות גדל ביותר מפי שלושה בין 2006 ל-2020. על פי הסערה הנוכחית סביב המלחמה בעזה, "עידן ההפגנות ההמוניות", כפי שכונה, אינו צפוי להסתיים בקרוב.
שיעור ההצלחה של ההפגנות בהשגת מטרותיהן צנח, מ-2 מתוך 3 בתחילת שנות האלפיים, ל-1 מתוך 6 בלבד בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21
אך כדי לשנות את ההיסטוריה באמת, לא די שההמון יתקומם; המוחים חייבים להשיג ויתורים כמו הפסקת אש, בחירות הוגנות, צעדי הגנה על הסביבה או מדיניות חדשה המקדמת צדק גזעי. אף על פי שההפגנות ממשיכות להתפרץ בתדירות מרשימה, הן גם נכשלות, בשיעורים היסטוריים, בהשגת מטרות המפגינים. בזמן ש"טיים" הילל את כוחם של המפגינים, שיעור ההצלחה של ההפגנות בהשגת מטרותיהן צנח, מ-2 מתוך 3 בתחילת שנות האלפיים, ל-1 מתוך 6 בלבד בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21.
כיום, הפעילים רואים פחות ברכה בעמלם, בעוד שפעילים פוטנציאליים רבים אינם יוצאים לדרך כלל משום שהם מטילים ספק, ובצדק רב, באפשרות שההשתתפות שלהם תשפיע. למה המפגינים אינם מצליחים כמו בעבר, ומה עשוי להפוך את ההפגנות ליעילות יותר?

פניה של המחאה? גבר ובובה במחאת "לכבוש את וול סטריט", אוקטובר 2011. תצלום: טימותי קראוזה
חלק מהחוקרים מצביעים על הירידה בשיעור ההצלחה של ההפגנות בגלל הרשתות החברתיות, אשר מאפשרות לקהלים גדולים להתאגד בלי להקים את המבנים הארגוניים והרשתות החזקות הנדרשים כדי להביא לשינוי משמעותי. אחרים מאשימים את השלטונות הדיקטטוריים בשימוש בטכניקות של "דיכוי חכם" ובכלל זה צנזורה, תעמולה ומידע מטעה. כפי שמציין חוקר מדעי המדינה קורט ויילנד, לכוחות המתנגדים למהפכה היה לאורך רוב ההיסטוריה יתרון על פני המהפכנים, מכיוון שהם מוכנים להמתין, להקשיב ליועצים ולבחון אילו שיטות דיכוי הצליחו בעבר. המהפכנים, לעומת זאת, נוטים לזנק לפעולה, לעיתים תוך חישוב מוטעה של סיכויי הצלחתם ובחירה בטקטיקות שגויות.
מפגינים הפועלים בהתאם לאינסטינקטים שלהם, מסתכנים באימוץ טקטיקות, כמו קריאת הסיסמאות המהפכניות ביותר העולות בדעתם או זריקת אבנים על שוטרים, שלא רק שאינן עוזרות להם להשיג את מטרותיהם, הן אף עשויות להזיק להם
מפגינים הפועלים בהתאם לאינסטינקטים שלהם, מסתכנים באימוץ טקטיקות, כמו קריאת הסיסמאות המהפכניות ביותר העולות בדעתם או זריקת אבנים על שוטרים, שלא רק שאינן עוזרות להם להשיג את מטרותיהם, הן אף עשויות להזיק להם. לדוגמה, ישנן עדויות לכך שבניגוד למחאות בלתי אלימות למען זכויות האזרח מאותה תקופה, מחאות אלימות ב-1968 הביאו לתמיכה גדולה יותר במועמדי הרפובליקנים שתמכו בהשלטת סדר ציבורי ואכיפת חוק – ובכך הובילו להטיית הבחירות לנשיאות ארצות הברית לטובת ריצ'רד ניקסון ולהפסד של מועמד הדמוקרטים יוברט המפרי, שקידם מאוד את חוק זכויות האזרח משנת 1964.
למפגינים של היום יש הזדמנות. הם יכולים להשיג יותר ניצחונות אם ינצלו בצורה טובה יותר את מה שאני מכנה, בספרי האחרון, "המדע החדש של שינוי חברתי" – הראיות המדעיות האחרונות לגבי טקטיקות מחאה הנוטות להניב את התוצאות הטובות ביותר. במונחים של תוצאות חיוביות כמו בניית תמיכה ציבורית למען מטרה, הפעלת לחצים על בעלי תפקידים ליישום מדיניות מיטיבה, או קידום רפורמות מוסדיות רצויות, הוכח כי גישות מסוימות מצליחות יותר מאחרות.

בטווח הקצר, לפחות,, ההצלחה הייתה מוגבלת מאוד: פריס, מאי 1968. תצלום: Xavier Miserachs
הראיות שגילו המדענים עשויות לאמת את תחושותיהם הקודמות של פעילים מנוסים ולאתגר את ההנחות של אחרים. בין התובנות המרכזיות על מה שנמצא כ(לא) יעיל, גילו החוקרים כי:
אלימות כמעט לעולם אינה משתלמת. בין השנים 1900 ל-2006, קמפיינים של התנגדות בלתי אלימה היו יעילים יותר פי שניים מקמפיינים אלימים (אף שגם קמפיינים בלתי אלימים התקשו להשיג את מטרותיהם בשנים האחרונות). אחת הסיבות לכך היא שתגובה אלימה נכשלת היא שהיא מונעת ממפגינים חדשים להצטרף לתנועה או לתמוך בה. ערכתי ניסוי שבו תנועות חברתיות תוארו באופן אקראי כאלימות או לא אלימות, והנבדקים נשאלו עד כמה הם מוכנים להצטרף ולהתנדב. הנבדקים הראו פחות רצון להצטרף לתנועות אלימות בהשוואה לתנועות שלוות, והם תרמו בממוצע בין 15 ל-20 דולר פחות לתנועות אלימות. אחת מהנשאלות הדגישה: "איני רוצה להיות חלק מכל תנועה שמסכימה לאלימות". מובן שמחאות בלתי אלימות עדיין עלולות להיות מובנות באופן מוטעה. ממספר ניסויים עולה כי מפגינים מקבוצות מיעוט אתני נתפשים כאלימים יותר וראויים לדיכוי יותר ממפגינים מקבוצות רוב אתני.
דרישות מגובשות משכנעות יותר מדרישות מעורבות. זו עשויה להיות אחת הסיבות לכך שצעדת הנשים בארה"ב בשנת 2017, שהציגה תערובת של מיני דרישות פרוגרסיביות – מזכויות פריון ורווחה חברתית ועד הגנה על הסביבה וצדק גזעי – זכתה למעט הישגים פוליטיים קונקרטיים, בעוד שהמצעד למען החיים, שהיה לו מסר אחד וברור בנוגע לאיסור על הפלות, סייע בהפיכת פסק הדין של רו נגד וייד בשנת 2022.
קואליציות מגוונות מצביעות על כך שתנועה היא יותר מקבוצת שוליים רדיקלית. כאשר סטודנטים באוניברסיטאות מפגינים נגד המלחמה בעזה, קל לחלק מן הצופים לסווג אותם כ"החשודים הרגילים"; סטודנטים תמיד הפגינו נגד מלחמות. אבל כאשר המרצים או בעלי ברית אחרים מצטרפים אליהם, הציבור שם לב – וייתכן גם שיתייחס למחאות ברצינות רבה יותר.
אף שדיכוי אינו רצוי, אם הוא קורה, אקטיביסטים מסוגלים להתאושש ממנו על ידי כך שהם חושפים אותו וזוכים לאהדת הציבור
מפגינים מקבוצות שוליים משפיעים על המחוקקים יותר מאשר מפגינים פריווילגיים. מפגינים בעלי הכנסה נמוכה ומפגינים שחורים, היספאניים ואחרים שאינם לבנים משלמים מחירים גבוהים יותר – במונחים של דיכוי, אובדן הכנסה ומצוקה נפשית – מאשר מפגינים שהסטטוס שלהם גבוה יותר. מאחר שהמחוקקים יודעים זאת, הדבר עשוי לעורר אותם להגיב יותר, בהנחה שכוונות המפגינים הללו רציניות יותר אם הם מוכנים לשאת בתוצאות כאלה כדי לבטא את מצוקותיהם. עבור מפגינים פריווילגיים, הדיבור אינו גובה מחיר גבוה כל כך.
דיכוי גלוי מעורר הזדהות עם המפגינים. לדוגמה, בשנת השישים, כשמשטרת ארה"ב השתמשה באלימות נגד מי שהפגינו ללא אלימות למען זכויות האזרח, התקשורת נטתה יותר לתאר את המחאות בהקשר של "זכויות" ולא כ"מהומות". אף שדיכוי אינו רצוי, אם הוא קורה, אקטיביסטים מסוגלים להתאושש ממנו על ידי כך שהם חושפים אותו וזוכים לאהדת הציבור.
מחקרים רבים מראים כי ישנם היבטים נוספים הראויים להתייחסות בנוגע לאופן שבו אנשים מגיבים למחאות. למשל, הציבור נכון יותר לשאת מחאת מצד נשים מסוימות ולא מצד אחרות: פמיניסטיות היוצאות נגד הפטריארכיה נשפטות בחומר רבה יותר מנשים ״המשתפות פעולה״ עם הפטריארכיה ומדגישות את תפקידיהן כאימהות ורעיות. קהלים גדולים אינם בהכרח מוצלחים ממחאות קטנות יותר, אם אלה אינם מספקים מידע חדש לבעלי השררה באשר למה שמטריד את האנשים. ומה שמכונה ״סלקטיביזם״, אקטיביזם מקוון בסיכון נמוך, עשוי בסופו של דבר לעודד השתתפות בקמפיין, כי הוא מספק דרך כניסה לאקטיביזם עמוק יותר וגורם לרעיונות שהיו בעבר שוליים (כמו ביטוח בריאות כללי או נשואים חד מיניים, בארצות הברית) להיראות מקובלים יותר.
מחאות מעצבות את החיים ואת פרנסתם של מיליונים, בתנאי שהן יכולות להתמודד באופן יעיל עם נושאים חשובים כמו עבדות, עוני, עריצות ומשבר האקלים. אז למה אקטיביסטים רבים אינם מאמצים את הראיות המדעיות שיכולות לקדם את התנועות שלהם ולהטות את כף המאזניים לטובתם?
אנו חיים בתור הזהב של המחקר הנמרץ בתחום השפעת האקטיביזם, הודות לזמינותם של נתונים משופרים, חדשנות סטטיסטית ושימוש גובר בניסויים אקראיים במדעי החברה. בו בזמן, ״מהפכת הראיות״ שינתה את קבלת ההחלטות בתחומים הנעים מרפואה ועד ספורט. רבים נסמכים יותר ויותר על ראיות אמפיריות במקום על תחושות הבטן שלהם במצבים שיש בהם סיכון רב: מטופלים מבקשים ניסוים רפואיים שיוכיחו את בטיחותם ויעילותם של חיסונים, מועמדים פוליטיים שוכרים צבאות של דוגמים כדי להנחות אותם במערכה, מנהלים של קבוצות ספורט נעזרים בנתונים כדי לגייס את השחקנים המבטיחים ביותר. מהפכת הראיות מבוססת על העקרון שלפיו השפעה של ממש חשובה לא פחות, ואולי יותר, מכוונות טובות.
אבל מהפכת הראיות טרם הכתה שורש במהפכות הממשיות. המחאה נותרת ברובה חוויה רגשית ולא חוויה מחושבת. אין אמנם רע במחאה שנועדה לבטא רגשות, אבל למחאות יש פוטנציאל להשיג הרבה יותר מקתרזיס. הפילוסוף ויליאם מקאסקיל מדגיש כי סביר שהעבדות החוקית לא הייתה נעלמת מעצמה, וכי ביטול העבדות נחשב בתחילה לתביעה של אנשי מוסר ״מוזרים״ שיזמו תנועה בינלאומית ובסופו של דבר ניצחו. מחאות מעצבות את החיים ואת פרנסתם של מיליונים, בתנאי שהן יכולות להתמודד באופן יעיל עם נושאים חשובים כמו עבדות, עוני, עריצות ומשבר האקלים. אז למה אקטיביסטים רבים אינם מאמצים את הראיות המדעיות שיכולות לקדם את התנועות שלהם ולהטות את כף המאזניים לטובתם?

המוזר חבר לרעיון המוזר שהושמע מפי מוחים הזויים: ביטול העבדות, אבל הצליח לעשות זאת כשסיכן את הכול, מתוך הממסד.: אברהם לינקולן, כאן בדיוקן מפברואר 1865, חודשים לפי הירצחו. תצלום: אלכסנדר גרדנר, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה
התשובה נמצאת בפער ההולך וגדל בין אקטיביסטים למדענים. האקדמיה במאה ה-21 מתגמלת שעות מעבדה או משרד ממושכות ולא צעידה ברחובות. שיטת התמריצים הזו גורמת לניכור בין חוקרי מחאה לבין המוחים בשטח ויכולה לגרום להמלצות החוקרים להישמע מנותקות, מתנשאות ובלתי אותנטיות. שיר מחאה נפוץ אומר: ״כוח לאנשים, לא למגדל השן!״.
למרבה השמחה, יש דרכים לגשר על הפער בין אקטיביסטים למדענים. למשל, אם האוניברסיטאות ישכרו מרצים שיש להם רקע בתנועות חברתיות, שהיו יותר מנפוצות בשנות השישים והשבעים, אבל כיום עשויות להיות רגישות מבחינה פוליטית. שיטה נוספת היא שארגונים אקדמיים ופילנטרופיים יעודדו חוקרים לשתף פעולה עם מחוללי שינוי בקהילה. ישנם מוסדות אקדמיים, כולל זה שלי, שלאחרונה שינו או שוקלים לשנות את תנאי הקביעות והקידום שלהם כדי להכיר בפעילות חברתית.
מחקר מראה כי למחאה שגובה מחיר גבוה יותר ישנו מסר חזק יותר מלמחאה שאינה גובה מחיר כזה. מכאן נובע כי יתכן שלסטודנטים המארגנים כדאי לארגן את המחאה בלי לבקש שהשיעורים שלהם יבוטלו – או אפילו לצאת באמצע הבחינות כדי להראות שכוונותיהם רציניות וכי הם מסכנים את הציונים שלהם לטובת המטרה
חוקרים במדעי החברה יכולים להאזין לטענות המוחים ולהתאים את עבודתם ללא ויתור על הלהט ואקטיביסטים יכולים לשקול שיתופי פעולה אפשריים עם מומחים מן החוץ במאבקיהם לטובת עולם טוב יותר. הנה דוגמה אישית מן הזמן האחרון: התלמידים שלי תכננו מצעד מחאה נגד המלחמה בעזה, ורצו פידבק. כחלק מהתכנון שלהם, התלמידים המוחים ביקשו מצוות ההוראה לבטל שיעורים במהלך המצעד כדי שהם לא יחמיצו חומר לימוד. כשחלק מהתלמידים שאלו מה אני חושב על כך, הפניתי אותם למחקר שמראה כי למחאה שגובה מחיר גבוה יותר ישנו מסר חזק יותר מלמחאה שאינה גובה מחיר כזה. מכאן נובע כי יתכן שלמארגנים כדי לארגן את המחאה בלי לבקש שהשיעורים שלהם יבוטלו – או אפילו לצאת באמצע הבחינות כדי להראות שכוונותיהם רציניות וכי הם מסכנים את הציונים שלהם לטובת המטרה.
המחקר העדכני על אקטיביזם יעיל אמנם נותר טכני ברובו, חוקרים אחרים במדעי החברה וגם אני עושים כמיטב יכולתנו כדי לתרגם את הממצאים שלנו כדי שאקטיביסטים יוכלו להשתמש בהם בשטח. כדי שאפשר יהיה למנוע משיעורי ההצלחה של מחאות להמשיך לצנוח, נדרשים חידושים ופתיחות מחשבתית מצד חוקרים ואקטיביסטים גם יחד.
ליסה מולר (Mueller) מלמדת מדעי המדינה במקאלסטר קולג׳, מיניסוטה. בין ספריה: Political Protest in Contemporary Africa (משנת 2018) ו- The New Science of Social Change: A Modern Handbook for Activists (משנת 2014).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: למשוך תשומת לב זה לא הכול, בוודאי לא ערובה להצלחה של מחאה: מחאה ומסכה בימי המגפה העולמית. תצלום: טים דנל
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על פרצוף של מחאה מוצלחת
זה כל כך פרוגרסיבי, קואליציות מעורבות ומפגינים לא פריווילגים.. האם לטענת החוקרת לא היתה אי פעם מחאה אפקטיבית אחת מימין?
להאזין למגע, להתבונן במצלול
טליה פקר בריופרקי יומן על פני ארבע עונות ושנה של מגפה. | באביב – פרח...
X רבע שעה
ארבע מחשבות על לב שבור
איימן סיכסקהבוקר שוב חשבתי עליך. אחרי שמספיק זמן חולף מהיום שהאהבה מתה, וגם...
X 4 דקות
למה אין אצלנו גשם של דגים?
יורם מלצראנחנו רגילים לומר שהמציאות עולה על כל דמיון. במקומותינו התחרות בין מציאות...
X רבע שעה