זה לא פשוט להתנהג ״בטבעיות״, במיוחד בעבודה, אבל זה משתלם
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
אם אפשר להסיק משהו מהאמרה היוונית העתיקה "דע את עצמך", לאנשים יש אובססיה להיות עצמם כבר הרבה מאוד זמן. ואין פלא: התנהגות טבעית בדרך כלל קשורה ברווחה נפשית – מחקרים הוכיחו שאנשים שמאמינים שהם מתנהגים "כמו עצמם" הם מתוחים פחות וההערכה העצמית שלהם גבוהה יותר. נראה שהיתרונות שבהתנהגות אותנטית משמעותיים במיוחד במערכות יחסים בין אנשים: המחקר מראה קורלציה בין תחושה של חוסר-אותנטיות בתקשורת עם אנשים אחרים לבין תסמינים של דיכאון. מחקר בקרב מתבגרים מצא שהקשר בין חוסר-אותנטיות ותסמיני דיכאון ניכר בעיקר במערכות של בני נוער עם הוריהם.
ולמרות זאת, לאנשים מסוימים, במצבים מסוימים, קל יותר לדבר על "להיות עצמך" מאשר לעשות זאת. בתחומים מסוימים יש לנשים יתרון. הן מדווחות על תחושות רבות יותר של אותנטיות אישית במערכות היחסים הרומנטיות שלהן מאשר גברים ובני נוער, ויש סבירות גבוהה יותר שהן יאמרו שהן חשות בטבעיות בקרב חבריהן הטובים ביותר. מנגד, בגיל ההתבגרות בנים מדווחים שהם מרגישים "כמו עצמם" כשהם עם אבותיהם יותר מאשר בנות – וגברים צעירים מרגישים שהם מתנהגים בטבעיות עם המרצים שלהם יותר מאשר חברותיהם לכיתה.
אך גברים ונשים מסכימים לפחות על דבר אחד: התחושה שעבודה יוצרת הזרה. כשמבוגרים בארצות הברית, אנגליה ורוסיה נשאלו עד כמה הם מרגישים שהם מתנהגים כמו עצמם בנוכחותם של אנשים שונים, עמיתים לעבודה הגיעו למקום האחרון והלא חביב. הגיוני שאנשים ירגישו נוח יותר בקרב משפחה וחברים מאשר בקרב עמיתים (לא שאי אפשר לאהוב חברים לעבודה). אבל מפתיע יותר לגלות שאצל אמריקאים ואצל בריטים, התחושה של חוסר אותנטיות בעבודה לא השפיעה באופן משמעותי על מידת הרווחה הכללית (את הרוסים זה ביאס קצת יותר).
ועוד דבר: פסיכולוגים מאוניברסיטת וייק פורסט גילו שנבדקים דיווחו לעתים על תחושת אותנטיות גבוהה יותר כשהתנהגו באופן לא טיפוסי בזמן פעילויות במעבדה, למשל תוך כדי משחק או דיון באתיקה רפואית. מופנמים חשו יותר "כמו עצמם" כשהתנהגו כמו מוחצנים; וזה היה תקף גם לגבי אנשים לא נחמדים שהתנהגו בנחמדות ולגבי אנשים רשלנים שגילו אחריות. המחקר קבע שהניסיון המודע לאמץ את התכונות הללו יכול לסייע לאנשים "לשפר את בריאותם הנפשית". באופן מעניין, החוקרים טענו כי הנבדקים שעשו כן – למשל מופנמים שהתנהגו כמו אנשים מוחצנים – לא "זייפו". האם ייתכן שאיש מאתנו אינו מי שהוא חושב שהוא?
המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.
המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-23 בדצמבר 2014
תגובות פייסבוק
8 תגובות על פשוט תהיו עצמכם
לא רק ש"שאיש מאתנו אינו מי שהוא חושב שהוא" - יתרה מזו: איש מאתנו אינו מישהו מסוים הניתן לתיוג והגדרה. איש מאתנו אינו מסוגל לנבא בוודאות איך יתנהג הוא עצמו בעתיד, מפני שהתנהגותנו תלוית-הקשר ואין לנו כל שליטה על הקשרי-העתיד.
התיוג-העצמי שלנו גם הוא אינו "שלנו" - גם הוא תלוי תרבות (שם כללי להקשרים רווחים בסביבה מסוימת). ידוע הניסוי שבו סטודנטים דו-לשוניים ממוצא מזרח-אסיאני באוניברסיטאות אמריקאיות מילאו שאלונים של הערכה עצמית. כשכתבו באנגלית - הייתה הערכתם העצמית גבוהה במידה ניכרת מזו שהביעו ביפנית או בסינית.
על כן עצם הרעיון שקיימת התנהגות "טבעית" לנו - אינו עומד במבחן המציאות. להתנהג באופן בלתי-אופייני הוא דבר טבעי לגמרי.
כמופנמת בעצמי, וכמי שרוב חבריה הם גם כאלה, אני לא חושבת שזה מפתיע בכלל. להיות "מופנם" זה לא תכונה שמגדירה את האישיות של האדם המופנם. היא אולי מגדירה אותו כלפי חוץ אבל לא ביחס לעצמו. לאדם מופנם יש מחשבות, דעות, ואישיות שהוא פשוט מסתיר מהעולם. אנחנו מרגישים "לא עצמנו" כל הזמן. בדיוק בגלל זה התנהגות מוחצנת היא משחררת ומאפשרת לאדם "מופנם" להרגיש כמו עצמו.
מעניין מה שאת אומרת. למעשה המופנמות מקבלת כאן מעמד מיוחד. אני לא חושב שאפשר לבטל אותה כמשהו שאינו חלק מהאישיות, אבל מצד שני היא עולה אל "מעל" לאישיות ומושלת באופן ההתגלמות של התכונות האחרות. נוצרת ההפרדה שאת מתארת, ואז אפשר לדבר על פגיעה באותנטיות. אבל לאו דווקא כי הביטוי החיצוני הוא לא אותנטי, אלא כי הוא במתח עם עולם אחר לגמרי שנמצא בפנים, במקרים רבים עולם עשיר וסוער יותר... מתסכל. לא בטוח שהקריאה השטחית משהו "פשוט תהיו עצמכם" תעזור כאן: אם "עצמי" הוא מופנם, מה בעצם השגתי?
ככל שאנו בונים אופי שהוא ה"אנחנו האותנטי", אותו אופי הופך בעצמו למעטפת. גם במצב הטבעי שלנו אנחנו מלאים בהרגלים, דרכי חשיבה, פרפורמטיביות מסוימת, וכל אלה הם דברים שצברנו לאורך השנים ונועדו להתאים את ה"אני הפנימי" לעולם שבו הוא חי. אבל ההתאמה הזאת היא מאוד כללית וגסה, הרי אנחנו עוברים חוויות מגוונות ונתקלים בסוגים שונים ומשונים של אנשים. והאותנטיות הנקייה היא דבר מה שמתרחש בהווה, ולכן מוצא את עצמו במתח עם "האופי האותנטי" שמלא כולו בעבר. הסבר מסוים ללמה כשאנחנו משחקים או מאמצים במודע אופי זר, אנחנו מרגישים אותנטיים – גם אם למתבונן מן החוץ נראה כמו זיוף מוחלט.
אולי התפיסה המקובלת של אותנטיות היא דיכוטומית מדי. אנחנו כמו בצל. או אולי אפילו פרקטל של אותנטיות וחוסר אותנטיות.
הנקודה שאמיר מעלה בסוף הדברים מעניינת ונכונה: לא רק שאנו פרקטל של אותנטיות וחוסר אותנטיות, אלא נכון יהיה לומר שכל תכונה שנייחס לעצמנו נמצא כי היא קיימת בנו בצורה פרקטלית. אנו יכולים למצוא בעצמנו אינסוף סדירויות אבל ברגע שתנוח דעתנו שמצאנו והגדרנו חוקיות מסויימת, תפער המציאות את פיה ותבלע אותה באופן בלתי סדיר ולכן בלתי צפוי. לזה הייתה כוונתי כאשר כתבתי לעיל שאיש מאתנו אינו מסוגל לנבא בוודאות איך יתנהג הוא עצמו בעתיד.
לנבא בוודאות לא אבל להעריך בסבירות גבוהה אפשר במקרים רבים.
יש לנו אופי שונה, העדפות שונות, הרגלים מסוימים, מוחות מסוימים, רשתות שונות. שינוי הרגלים יכול להיות קשה.
אין אני
אז מי אתה?
אח שלי ואבא'לה
הבחור ששוחח איתי בטלפון נשא ונתן על השירות שהוא היה אמור לתת לי. הוא רצה סכום מסוים, אני הייתי מוכן לשלם פחות, המרחק להסכמה לא היה גדול, והדברים התנהלו באורח חיובי. ובכל זאת, משהו צרם ולאחר משפטים בודדים צרם שוב: הוא כינה אותי "אח שלי". על פי קולו היה לי ברור שהוא צעיר ממני בשנות דור, מה גם שאין בינינו קרבת משפחה או יחסים קרובים. בשלב ההוא טרם נפגשנו. אבל הוא שב ופנה אלי ב"אח שלי".
אמרתי לו: "אם אני אח שלך, אתה מוריד לי במחיר עכשיו..." ונקבתי בהנחה. הוא צחק ונכנע, ומיד לאחר מכן הוא התקשה מאוד לא לפנות אלי שוב ב"אח שלי". לא נהיינו אחים בשום מובן, אבל הוא לפחות הזכיר לי את התופעה שנעשתה נפוצה כל כך: דוברי עברית, ממין זכר, פונים זה אל זה בצורת הפנייה "אח שלי".
צורות הפנייה לזולת הן נושא בפני עצמו עבור בלשנים, פרק בתיאור הלשון כפי שהיא באמת. לצד "אח שלי" מתגלה לנו גם "אחי", ולהם אפשר להוסיף את "אבא" ו"אבא'לה" המשמשים בפנייה למי שבעליל אינו אביו של הדובר. הרשימה בוודאי ארוכה יותר ולצידה אפשר לבנות רשימה של צורות פנייה בין דוברות ובין דובר ודוברת ולהיפך. הנושא עשיר מאוד כיוון שהפרמטרים הנוטים ליטול בו חלק רבים וגם נטועים בתחומים שונים: בדורות השונים של הדוברים המעורבים, בקטגוריות של חלוקה פנימית בחברה המורכבת של דוברי העברית ודוברותיה – עדה, גאוגרפיה, דתיים וחילוניים ומי יודע מה עוד - וכן ביחסי הכוחות בין הדוברים, בנסיבות השיחה, במי שמאזינים לה, בסוג השיחה ועוד.
בכל אופן, אם להסתמך על הזיכרון בן עשרות השנים, אני יכול להעיד שבעבר לא היו פונים אליי ב"אח שלי" וגם לא ב"אחי" ובסביבה שבה גדלתי בשנות השבעים והשמונים, בחיפה החילונית והאשכנזית, הצורות הללו לא היו קיימות כלל. ההיכרות שהתרחבה והלכה עם יוצאי צפון אפריקה, בצבא, בלימודים, בתנועה החופשית יותר ברחבי החברה הישראלית, לימדה אותי ש"אחי" ו"אח שלי" נפוצו מאוד בקרב יוצאי אלג'יריה, תוניס ומרוקו. יתכן שמשם החלה התופעה, וגם זה עניין שיש לבדוק אותו באורח שיטתי כדי לקבל תוצאות אמפיריות.
מפי דוברים ממשפחות שבאו מאלג'יריה ומרוקו שמעתי לראשונה את "ח'וּיָה" ו"בּוּיָה" (khuya ו-buya), צורות פנייה שמשמעותן המילולית היא "אחי" ו"אבי", אך הן משמשות כפניות של קירבה וחיבה בין גברים. סביר להניח, לפחות כהנחת עבודה ראשונית, שהצורה "ח'ויה" היא המקור ל"אח שלי" כפנייה של קירבה. אמנם קורה לא פעם שהקִרבה מוטלת על השומע, או כטקטיקה או כברירת מחדל, אך מה שמעניין הוא שהיא משמשת לא כלפי אח, ואפשר לומר בחיוך שהיא משמשת בין מי שהם "אחוכּים" (אם הצורה "אחוכי" עוד קיימת בעברית של ימינו), שגם פונים זה לזה ב"אחי", לרוב במלעיל, סימן נוסף לאינטימיות. באשר ל"בויה", נדמה לי שהיא "הולידה" את הפנייה "אבא" למי שאינו אביו של הדובר, שוב – באינטימיות, מתוך קירבה, בין אם על רקע יחסים של קירבה אמיתית, או כהבעה, נחמדה או פחות נחמדה, של קירבה מוצעת או כפויה.
ועל רקע זה, בדרך לא ברורה, באה לעולם גם "אבא'לה", שבנויה ככל הנראה מהמקבילה לצורה "בויה" הצפון אפריקנית, בתוספת הסיומת המביעה חיבה או הקטנה, שמקורה ביידיש והיא מזמן רכיב מקובל בעברית: -'לֶה.
מעניינת וראויה לדיון בפני עצמו צורת הפנייה "אחותי", המשמשת לא פעם גברים בפנייה מזלזלת אל נשים, מתוך עליונות יודעת-כל וללא הקשר של קירבה, חיבה או אינטימיות. הפנייה הזאת, מפיהם של גברים לנשים ממוצא מזרחי בסביבתם, נלקחה כדגל, בהיפוך של מחאה, על ידי הנשים המזרחיות שהקימו את הארגון הפמיניסטי "אחותי".
כל הדברים הנאמרים כאן צריכים להיבדק שיטתית. העברית המדוברת, החיה, העכשווית, על כל תהליכיה, היא יצירה של הדוברים והדוברות. גם כשישראלים פנו זה לזה בפנייה "חבר" היה לדבר רקע חברתי-פוליטי, והוא היה גם יבוא מרוסית, בנסיבות של ברית המועצות הקומוניסטית, שם הכול היו "חברים". לאחר מכן, עם כל גלי השינוי שהתחוללו בארץ, באוכלוסייתה ובלשוננו, השתנה גם המצאי של צורות הפנייה. "אח שלי" ו"אבא'לה" הם רק שני נציגים של המצאי העשיר והמגוון שעומד לרשותנו היום. בחקירתם מעניין לא רק התהליך ההיסטורי אלא גם התהליך החברתי, וללא ספק מרתק גם התחביר של כל צורה בפני עצמה: מהי תת-הקבוצה שמתוכה בוחרים, היכן בטקסט משתמשים באיזו צורה, מה ההבדל בין המופע הראשון של צורה בשיחה או בטקסט ובין המופעים הבאים ועוד. תיאור מלא של צורות הפנייה בעברית המדוברת, סעיף אחד בלבד בדקדוק של לשוננו המשותפת, דורש עבודה רבה על סמך קורפוס שיניב דוגמאות אמתיות. יתכן מאוד שלא נוכל למפות את כל התהליכים ההיסטוריים וגם לא את כל גווני השימוש. התיאור דורש זמן רב, והלשון אינה ממתינה לבלשנים, אלא ממשיכה להשתנות, שהרי היא יצור חי.
קשיים רצויים
מַריקוֹ היוּאֶרללמוד ומיד להיבחן? שינון מסיבי לפני מבחן? ובכלל, איך משפרים את הלמידה...
X 6 דקות
כך ברחתי
״תוך כדי נסיעה, פתחתי בחשאי את חגורת הבטיחות. כשהרגל שלו דרכה על דוושת הבלמים ברמזור אדום, פתחתי את הדלת וברחתי מהמכונית. לא היה לי ארנק, לא היה לי כלום. אבל ידעתי שיהיה בסדר, כי היו לי סיגריות״. כך מתחיל סיפורה של ג׳ניפר היקסון. היא חלקה את חייה עם גבר אלים. אלים מאוד. והיא למדה לתמרן סביב מצבי הרוח שלו. להיות נחמדה. להרגיע אותו. ובסופו של דבר גם לברוח. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה היא ניסתה לברוח. הפעם היא מצאה את עצמה בשכונה נחמדה, עם מדשאות מטופחות ורעש מרגיע של ממטרות, וכל מה שהיא רצתה זה כמה שעות של שקט, בלי אלימות.
ואז היא מנסה לנוח. להדליק סיגריה. והיא מגלה שאין לה מצית, אבל ממול עוברת אישה נסערת, בוכה. זו נותנת לזו סיגריה, זו נותנת לזו גפרורים. כלומר, גפרור אחד, כי החבילה שהייתה בכיס שלה עברה לפחות כביסה אחת ורק אחד מהגפרורים שרד. הן מעשנות ביחד. השיחה מתפתחת ביניהן במהירות, כי הן מיד מזהות את אותם סימנים ומחליפות סיפורים. הלילה הזה לא קל לשתיהן. ״אני יכולה לספר לה גם את הדברים המכוערים״, אומרת היקסון, ״כי היא מבינה איך זה יכול להיות נורא וגם יפה, וכמה מתוק הוא יהיה אלי כשאחזור״.
האישה הזו, הזרה, לוקחת אותה לביתה. ״זה היה ביקור מהעתיד שלי״, היקסון אמרה לעצמה בדרכה הביתה, אל החבר האלים שלה. ״אבל אני... אני יכולה לעזוב מתי שאני רק רוצה״. זה לקח לה הרבה זמן, אבל היא נגמלה: מהסיגריות ומהגבר. והיקסון סיפרה על כך בערב של ארגון The Moth המוקדש למספרי סיפורים. ההופעות החיות מועלות לפודקאסט הנפלא של הארגון, והסיפור המפתיע, המלא חמלה והומור הזה, מסופר בפרק שכותרתו Where There's Smoke.