פשיזם חברתי

במקור, הפשיזם היה אידאולוגיה לאומית אנטי-קפיטליסטית, שאף דאגה לעובדים ולשכבות החלשות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

תתההשוואה הזו אינה מרפה מארצות הברית – ההשוואה לפשיזם. כמעט בלתי אפשרי (אלא בחלקים מסוימים של הימין הקיצוני עצמו) לנסות להבין את תחייתו של הימין מבלי לשמוע אותו מתואר – או משווה – לפשיזם שבין המלחמות במאה העשרים. כמו הפשיזם, עלייתו המחודשת של הימין אינה רציונלית, והיא מאופיינת בצרות מוח, אלימות וגזענות. כך נטען בהשוואה, ויש בזה מן האמת. אבל הפשיזם לא צבר כוח רק על ידי פנייה לאינסטינקטים האפלים ביותר של האזרחים. הפשיזם, חשוב לציין, דיבר גם על כך שיש להגן על הצרכים החברתיים והפסיכולוגיים של האזרחים בכדי שאלה לא יחרבו על ידי הקפיטליזם, בתקופה שבה שחקנים אחרים בזירה הפוליטית לא בדיוק סייעו להם.

הפשיזם, חשוב לציין, דיבר גם על כך שיש להגן על הצרכים החברתיים והפסיכולוגיים של האזרחים בכדי שאלה לא יחרבו על ידי הקפיטליזם

הפשיזם מקורו בהבטחה להגן על אנשים. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, פרץ של גלובליזציה השמיד קהילות, מקצועות ונורמות חברתיות, ויצר גל הגירה. תנועות ימין לאומניות הבטיחו להגן על אנשים מפני השפעתם המרושעת של זרים והפגיעה במעמדם הכלכלי, ואנשים מבוהלים, מבולבלים ועקורים נענו. התנועות הפשיסטיות המוקדמות הללו אמנם שינו לחלוטין את החיים הפוליטיים במדינות אחדות, אבל הם פעפעו באיטיות, על אש קטנה, עד מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם הראשונה זרעה הרס עצום באירופה. 16 מיליון איש נהרגו ועשרים מיליון נוספים נפצעו, כלכלות התמוטטו ובמדינות רבות התחוללה מהומה. באיטליה, למשל, התקופה שלאחר המלחמה אופיינה באינפלציה דוהרת, אבטלה וכן בשביתות, השתלטות על בתי חרושת, תפיסת קרקעות וצורות אחרות של מחאה אזרחית ואלימות. הממשלות האיטלקיות הליברליות של אחרי המלחמה לא הצליחו לטפל בבעיות אלה כראוי. קהל מצביעי הליברלים – אנשים עסקים, בעלי אדמות, בני המעמד הבינוני – נטש אותם. לשתי מפלגות האופוזיציה הגדולות במדינה – ה-PSI הסוציאליסטית וה-PPI הקתולית – לא היה הרבה מה להציע כדי לטפל ביעילות בבעיות חברתיות בסיסיות אלה.

אם שחקנים פוליטיים אחרים לא יציעו פתרונות ראויים לבעיות הקפיטליזם, הפופולריות של תחיית הימין הקיצוני תמשיך לצמוח

בניטו מוסוליני והמפלגה הלאומית הפשיסטית (PNF) מילאו את החלל שנוצר, וניצלו את הכשילון וחוסר היעילות של המוסדות, המפלגות והאליטות הקיימים. הם הציעו תערובת של מדיניות 'לאומנית' ו'חברתית'. הפשיסטים הבטיחו לקדם אחדות לאומית, לקדם את האינטרסים של האומה מעל אלה של כל קבוצה נבדלת, ולקדם את מעמדה של איטליה בין אומות העולם. הפשיסטים פנו גם לתשוקה של האיטלקים להשיב את הסדר על כנו, להגן על הרכוש הפרטי ולעודד שגשוג ובו בזמן להגן על החברה מפני פגיעה חמורה בכלכלה. הפשיסטים הדגישו כי עושר מחייב אחריות, ולא רק פריבילגיות, ולכן יש לנהל אותו כך שייטיב עם האומה.

האיצטדיון האולימפי הרומא, פורום מוסוליני

פסל באצטדיון האולימפי ברומא, שנבנה ב-1927 כחלק מ"פורום מוסוליני". תצלום: פלורנס

ההכרזות הללו אפשרו לפשיסטים לזכות בתומכים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות. איטליה הייתה מדינה צעירה (שהוקמה בשנת 1860), וסבלה ממחלוקות דתיות וחברתיות עמוקות. הפשיסטים, שטענו כי הם משרתים טוב מכולם את האינטרסים של הקהילה הלאומית כולה, הפכו למעשה ל'מפלגת העם' האמתית הראשונה באיטליה.

לאחר שעלו לשלטון, הפשיסטים האיטלקים הקימו חוגי פנאי, קבוצות של צעירים וסטודנטים, פעילויות נופש וספורט. כל הארגונים הללו קידמו את המטרה הפשיסטית – הקמת קהילה לאומית אמתית. התשוקה להעצמת זהות לאומית (פשיסטית) הכריחה את הממשל לנקוט בצעדים תרבותיים יוצרי דופן. הם עודדו הקמת מבני ציבור מרשימים במיוחד, תערוכות אמנות, והפקות קולנוע ורדיו. הממשל התערב עמוקות בכלכלה. במילותיו של אחד מחברי המפלגה הפשיסטית: "שום אינטרס כלכלי לא יכול היה לעמוד מעל לאינטרס הכלכלי של המדינה, ושום אדם יחיד או יוזמה כלכלית לא היו חופשיים מפיקוח ומשטור על ידי המדינה, שום מערכת יחסים של המעמדות השונים במדינה לא תהיה משוחררת מפיקוח". המדיניות הזו שמרה על הפופולריות הפשיזם עד שלהי שנות השלושים, אז החליט מוסוליני להמר על היטלר. המעורבות של איטליה במלחמת העולם השנייה והעובדה שהמשטר בחר לפרש את הפשיזם באורח 'גזעי' יותר, הן בלבד שהחלו לכרסם בפופולריות של הפשיזם האיטלקי.

הפשיזם האיטלקי נבדל מזה הגרמני בצורה משמעותית. ההבדל המרכזי היה, כנראה, העובדה שאנטישמיות וגזענות עמדו בבסיס הגרסה הגרמנית. אבל לפשיזם האיטלקי והגרמני היו גם מספר מאפיינים חשובים דומים. כמו איטליה, גם גרמניה הייתה אומה 'חדשה' (שהוקמה בשנת 1871) וסבלה משסעים עמוקים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, גרמניה כרעה תחת נטל חוזה השלום המעניש שנכפה עליה. במהלך שנות העשרים היו חוותה התקוממויות אלימות, התנקשויות פוליטיות, פלישות לתחומה ואינפלציה מטורפת. ואז הגיע השפל הכלכלי הגדול, שהסב לגרמניה סבל עצום. ואסור לשכוח גם את תגובת הממשלה, והמפלגות האחרות בזירה. מסיבות שונות, הממשלות השמרניות של אותה עת וגם יריביהן הסוציאליסטים העדיפו לנקוט צעדי קיצוץ וקיצוב בתגובה למשבר. ואלה סיפקו הזדמנות פז לפשיזם.

מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית של היטלר (המפלגה הנאצית) הבטיחה לשרת את העם הגרמני כולו, אבל חזון 'העם' הפשיסטי לא כלל את היהודים וה'בלתי רצויים' האחרים. הם הבטיחו ליצור 'קהילה עממית' (Volksgemeinschaft) שתתגבר על המחלוקות במדינה. הפשיסטים נשבעו גם להילחם במשבר הכלכלי, והדגישו עד כמה פועלם למען רווחת העם מנוגד לנרפות ולצעדי הקיצוב של הממשלה והסוציאליסטים. בבחירות בשנת 1932, ההבטחות הללו להגן על העם הגרמני, סייעו לנאצים להפוך למפלגה הפוליטית הגדולה בגרמניה, שנשענה על הבסיס הסוציו-אקונומי הרחב ביותר.

כשבינואר 1933 היטלר מונה לתפקיד הקנצלר, הנאצים מיהרו ליישם את התכניות ליצירת מקומות עבודה ובניית תשתית. הם תבעו מעסקים לשכור עובדים והקציבו אשראי. הכלכלה של גרמניה שבה והתחזקה ושיעורי התעסוקה השתפרו פלאים: מספר המובטלים בגרמניה צנח משישה מיליון בראשית 1933, ל-2.4 מיליון בסוף 1934. בשנת 1938 גרמניה נהנתה, למעשה, מהיעדר אבטלה. בסוף שנות השלושים, הממשלה שלטה בכל החלטה הקשורה ליצור, השקעות, שכר ומחירים. ההוצאה הציבורית עלתה בצורה מסחררת.

גרמניה הנאצית נותרה קפיטליסטית. אבל ההתערבות הממשלתית בכלכלה הייתה גדולה ועמוקה מבכל חברה קפיטליסטית אחרת. הנאצים תמכו גם במדיניות רווחה נרחבת (עבור גרמנים 'טהורי גזע', כמובן). זו כללה את ההשכלה הגבוה, קצבאות ילדים ומשפחה, פנסיה, ביטוח בריאות ומגוון של אפשרויות בילוי וחופשה בתמיכה ציבורית. כל תחומי החיים, כולל הכלכלה, נכפפו ל'אינטרס הלאומי' (Gemeinnutz geht vor Eigennutz), ולהתחייבות הפשיסטית ליצירת שוויון ומוביליות חברתית. לא מקובל לחשוב על רפורמות מריטוקרטיות קיצוניות כעל צעדים שאפיינו את הנאצים, אבל כפי שהיטלר ציין פעם, הרייך השלישי 'פתח בפני כל יחיד מוכשר – ללא קשר למוצאו [המעמדי] – את הדרך לפסגה, בתנאי שהוא בעל כישורים, דינמי, חרוץ ונחוש".

מסיבות אלה, בעיקר, האופן שבו חווה הגרמנים את המפלגה הנאצית עד 1939 היה ברובו חיובי. נדמה היה כי הנאצים התגברו על המשבר הכלכלי והביאו ליציבות כלכלית ופוליטית מחודשת. כל עוד הצליחו להוכיח כי הם 'טהורים' מבחינת אתנית, ונזהרו מלהפגין חוסר נאמנות בגלוי, מרבית הגרמנים לא חוו את הסוציאליזם הלאומני כמשטר אימה רודני, אלא כמשטר של רפורמה חברתית ויחס של חמימות.

איש אינו מפקפק בכך שאלימות וגזענות היו מאפיינים בולטים של הפשיזם. אבל עבור מרבית האיטלקים, הגרמנים ופשיסטים אחרים באירופה, קסמו של הפשיזם לא נבע מהגזענות ועוד פחות מזה מהטיהור האתני, אלא מיכולתו להגיב ביעילות למשברי הקפיטליזם, בניגוד לשחקנים אחרים בזירה הפוליטית. הפשיסטים התעקשו שהמדינה יכולה וחייבת לשלוט בקפיטליזם, שהמדינה חייבת ויכולה לקדם מדיניות רווחה, ושיש לטפח את הקהילות הלאומית. הפתרון הפשיסטי היה כמובן, בסופו של דבר, גרוע בהרבה מהבעיה. התגובה לאימֵי הפשיזם דחפה, בחלקה, את הדמוקרטים תומכי ה'ניו דיל' בארצות הברית ואת המפלגות הסוציאל דמוקרטיות באירופה לדון מחדש באמנה החברתית. הם הבטיחו לאזרחים שירסנו את הקפיטליזם, יספקו מדיניות רווחה חברתית וינקטו בצעדים שיחזקו את הסולידריות הלאומית – אבל ללא אובדן החירות והדמוקרטיה הכרוכים בפשיזם.

השיעור שיש ללמוד מכך ברור: לא ניתן למגר דבר מבלי להציע חלופה. אם שחקנים פוליטיים אחרים לא יציעו פתרונות ראויים לבעיות הקפיטליזם, הפופולריות של תחיית הימין הקיצוני תמשיך לצמוח. ואז ההשוואה עם הפשיזם והתמוטטות הדמוקרטיה בשנים שבין המלחמות תתגלה כרלוונטית עוד יותר מהיום.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

שרי ברמן (Sheri Berman) היא מרצה למדעי המדינה ב'ברנרד קולג' ' בניו יורק. ספרה Democracy and Dictatorship in Europe: From the Ancien Régime to the Present Day יראה אור בקרוב בהוצאת בהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: מתוך ""יום קיץ מול הבית", אמיל ראו (1858-1937), תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שרי ברמן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על פשיזם חברתי

04
נמרוד

מדהים. הכותבת מציגה את הפאשיזם ואת הנאציזם באור חיובי רק כי... אלה אידאולוגיות שהתנגדו לקפיטליזם. כמה צר עולמה הערכי של הכותבת, כאשר הקפיטליזם עבורה הוא שורש כל רע, וכל מי שמתנגד אליו עושה זאת כי אין ברירה אלא להתנגד אליו. רק מנקודת מבט מעוותת כזאת, הפאשיסטים והנאצים נראים כמו חבר'ה טובים בסך הכל, שפשוט הציעו פיתרון לא מספיק טוב לבעיה מאיימת. כתבה איומה.

    05
    סיגלית

    אני לא מסכימה איתך. הכותבת מתרכזת בסיבות לעליית הפשיזם, והן לא נעלמו היום, אפילו להפך. זאת קריאה לתשומת לב והתעוררות. הצדק לא בצד אחד, בטח לא היום.

06
עבדי

כישלון המערכות מאפשר את החזרה של הפשיזם, גם כי מה שהוא מציע מועיל בטווח המיידי לשכבות כמו של מצביעי טרמפ, אם כי גם הם יתאכזבו

07
אביב

אם מכריחים מעסיקים להעסיק עובדים, ברור שהאבטלה תרד, אבל גם שהמעסיקים ירוויחו פחות או יפסידו. אז אם לוקחים לחלק מהמעסיקים את העסק, יהיה אפשר לממן מלא הטבות לאלה לאלה שלא לקחנו את זה מהם, אבל בסופו של דבר, כסף של אחרים נגמר- נהיה קשה למצוא "זהב של יהודים", עדיין צריך לממן מלא הטבות. תראו- פולין!

נ.ב.
עדיין לא הבנתי, מה הבעיה בקפטיליזם?

08
rvc

אם מישהו יוכל להביא מקורות לזה שהבעיות שקדמו לפשיזם בגרמניה נבעו ממדיניות קפיטליסטית כושלת (אינפלציה כמעט תמיד נגרמת מהתערבות ממשלתית) ולא נבעה מההפסד במלחמת העולם הראשונה והסכם הפיצויים שגרמניה הוכרחה לחתום אחריו אחרי ההסכם? ואם אפשר עוד מקורות להצלחה הכלכלית הכבירה של פשיזם באיטליה וגרמניה? תודה רבה