צוהריים של עברית

קבלו בבקשה: אונייה, תוכנית, יוזמה, צוהריים, אמיתי, לעיתים, מגינים, פירות, שמיים, עינב, מייד. מה נגיד על הכתיב החדש?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

האקדמיה ללשון עברית פרסמה לאחרונה כללים חדשים לכתיב המלא, והרשת כמרקחה. טוב, כנראה לא כל הרשת, אבל בהחלט אותן פינות של הרשת שבהן מסתובבים עורכי לשון וחוקרי שפה. באופן לא מפתיע, יש רבים שאינם מרוצים מהכללים החדשים, שכן שינויים תמיד מתקבלים בחשדנות, ויהיה גם מי שיגיד "למה בכלל צריך שהאקדמיה תתערב?"

רצף האותיות העברי "חתול" אינו מבהיר כיצד יש לקרוא אותו. חמור מכך: קוראי עברית קוראים בוודאות רק מלים שהם מכיריםובכן, באמת לא בהכרח צריך. אבל אם היא מתערבת, ראוי שתעשה זאת באופן מושכל ומועיל, ולכן אני דווקא מאוד מרוצה מהכללים החדשים, שהם בעיני שיפור מהותי על פני השיטה הקודמת. חשוב להבחין כאן בין השפה הדבוּרה לבין זו הכתובה. השפה הדבורה משתנה כל הזמן ומתעצבת באופן דינמי על ידי דובריה, ואין שום סיבה לנסות להכתיב לדוברים כיצד לדבר. לעומת זאת, הכתב הוא מעצם יסודו מערכת מומצאת שנועדה לשרת מטרה מסוימת – ובשל כך, יש יתרון למערכת שהיא פשוטה ללימוד ועקבית, ואין לחשוש מלנסות לשפר ולפשט אותה.

אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, כיצד תיראה מערכת כתב אידאלית? לו נתבקשתי לתכנן מערכת כזו, הייתי רוצה שבהינתן מילה כתובה, אדע בוודאות כיצד לבטא אותה, גם אם איני מכיר את המילה. כך זה עובד, למשל, בספרדית. אחרי שלומד הספרדית מפנים את החוקים המקשרים בין אות (או צירוף אותיות) לבין צליל, הוא יידע לקרוא כל מילה שאינה מוכרת לו. גם בצרפתית, למרות השם הרע שיצא לה בנושא, יש התאמה עקבית כמעט לגמרי בין רצף של אותיות לבין ההגייה. החוקים המנחים את ההגייה אמנם אינם אינטואיטיביים במיוחד לדובר העברית, ומי שלא למד צרפתית עשוי שלא לנחש ש-Versailles היא ורסאי, אבל מי שלמד את חוקי הכתיב הצרפתי לא יתבלבל, גם אם מעולם לא שמע על המקום. באנגלית, לעומת זאת, אין חוקים קבועים להגיית רצפי אותיות, ואין דרך לדעת כיצד יש להגות את התנועה במילים  love, move, stove אם אין מכירים אותן (ואכן, בכל אחת מהן התנועה היא שונה). גם דוברים ילידיים של אנגלית אינם יודעים תמיד כיצד להגות מילה שטרם נתקלו בה. מערכת הכתב האנגלית, אם כך, בשונה מזו הספרדית או הצרפתית, אינה מספקת מפתח עקבי המתאים בין רצפי אותיות לצלילים – אלא רק "מספיק רמזים" על מנת לזהות את המילה – וכשדובר  מכיר מילה, הוא ידע גם להגות אותה. מובן שמערכת כזו קשה הרבה יותר ללימוד וליישום (אם כי זה אפשרי – שהרי יש לא מעט קוראי אנגלית בעולם…).

מי שלא למד צרפתית עשוי שלא לנחש ש-Versailles היא ורסאי, אבל מי שלמד את חוקי הכתיב הצרפתי לא יתבלבל, גם אם מעולם לא שמע על המקום

אם נחזור לעברית, ברור שמערכת הכתב העברית דומה יותר לאנגלית. מבחינה זאת רצף האותיות "חתול" אינו מבהיר כיצד יש לקרוא אותו, אך הוא נותן מספיק מידע עבור דובר עברית שכבר מכיר את המילה "חתול" לזהות את המילה שמדובר בה. למעשה, המערכת העברית קיצונית אף יותר מזו האנגלית. המידע העיקרי החסר בעברית הכתובה הוא כמובן התנועות, שאינן תמיד נכתבות. ניתן היה לפתור זאת באמצעות הניקוד, אך זו אינה הדרך שבה בחרה העברית המודרנית, שכמעט אינה משתמשת בכתיב מנוקד. כאן נכנסות לפעולה אמות הקריאה. מובן ששימוש באִמות קריאה אינו הופך את ההגייה העברית לחד משמעית לחלוטין – "בגד" עשוי להיות הן beged והן bagad, ודוברי העברית מסתדרים עם זה. אבל הוספת אמות קריאה הופכת את ריבוי המשמעות לנדיר יותר.

במטרה לקבוע אחידות מה, האקדמיה החליטה לנסח את כללי הכתיב המלא – ולקבוע מתי יש להשתמש באמות קריאה. הכללים נועדו לשמש פשרה סבירה, שתקל על קריאת העברית מחד גיסא, אך לא תשנה יותר מדי סדרי עולם מאידך גיסא. אך הכללים גם יצרו בעיה – היות שהם מסובכים למדי, דוברי העברית לא אימצו אותם כמות שהם. כולנו כותבים באופן שקרוב (פחות או יותר) לכללים, אבל גם נוטים לתבל את הכתיבה באמות קריאה, על פי התחושה. ויש לכך סיבה מצוינת – זה לא מפני שכותבי העברית הם עצלנים, אלא מפני שהתקן הישן היה קשה מאוד ללימוד (וגם איש לא השקיע מאמץ בללמד אותו, אבל זה כבר סיפור אחר).

למעשה, האיות של רוב המילים על פי הכללים החדשים שפרסמה האקדמיה השבוע, אינו שונה ממה שנקבע בכללי הכתיב המלא הקודמים, שפורסמו כבר לפני שנים. אך הכללים החדשים נבדלים מהם מבחינה עקרונית. הקושי המרכזי בתקן הישן הוא שנקודת המוצא שלו לא הייתה האופן שבו המילה נהגית, אלא האופן שבו היא מנוקדת. מערכת הניקוד של העברית משמרת הבחנות עתיקות רבות שאין להן השלכות על ההגייה בעברית: למשל, המילה תָּכְנִית נכתבת בקמץ קטן ואילו המילה תּוֹמֵךְ נכתבת בחולם – אבל ברור שדוברי העברית הוגים את ההברה הראשונה בשתי המילים הללו בדיוק באותו האופן – באמצעות  תנועה המסומנת באותיות לטיניות ב-o. זו הסיבה שבגללה קשה ללמוד לנקד – אין לדובר העברית שלא למד זאת במפורש דרך לדעת מתי יש לנקד בקמץ קטן ומתי בחולם. השיטה הישנה ייבאה את הקושי הזה לתוך הכתיב המלא, שכן היא קבעה ש-o הנכתב בחולם יסומן ב-ו', ואילו o שנכתב בקמץ קטן לא. ולכן, נקבע שיש לכתוב "תכנית" לעומת "תומך". כך יוצא שעל מנת להשתמש בתקן הישן, צריך היה גוף ידע שאין לרוב דוברי השפה (שכן רוב דוברי העברית אינם יודעים לנקד).

בפועל, כותבים רבים הסתמכו על תחושתם (המוצדקת!) שמדובר באותה תנועה, וכתבו תוכנית, תוכנה, חוכמה, ומה לא. בעיה נוספת במערכת הישנה היא שהאקדמיה קבעה שמילה הנגזרת ממילה אחרת משמרת את אמות הקריאה (או העדרן) על פי איות המילה המקורית. לכן "אמתי" שנגזרת מ-"אמת" נכתבה ללא י' אחרי ה-א', וכך גם "אתי" שהיא הטיה של "את". אך כלל זה לא ניתן ליישום עקבי – באותה המידה ניתן לטעון שהמילה "שביעי" נגזר מהמילה "שבע" ויש להשמיט ממנה את ה-י', אך היא הוגדרה משום מה כמילה בסיסית כבר בתקן הישן, ונכתבה ב-י'. שוב, קשה להאשים את הציבור שלא הפנים את ההבדל, והרבה לכתוב "אמיתי" ו-"איתי".

הכללים החדשים פותרים חלק מהבעיות הללו – מילים כמו "אמיתי" נכתבות כעת על פי הגייתן, ותנועת o מסומנת ב-ו' גם כאשר היא נובעת מקמץ קטן – מה שהופך את המערכת לעקבית הרבה יותר וקלה ללימוד. יתרון נוסף בשינויים אלה הוא שלדוברים רבים הם ייראו שקופים, שכן מדובר באימוץ של צורות הרווחות בלאו הכי. ואין בכך שום פסול – להיפך. אם כותבי העברית כבר דאגו "ליישר" את המערכת בעצמם, אין סיבה להתעקש על מערכת מסובכת יותר ועקבית פחות. מערכת הכללים החדשה אינה מושלמת – יש בה פינות שונות שעדיין דורשות היכרות עם הצורה המנוקדת, ומידת מה של חוסר עקביות. אבל זהו בהחלט שיפור מהותי בכיוון רצוי – המערכת פשוטה יותר, וגם ניכר שהציבור כבר הצביע ברגליים (או בקצות האצבעות) בעדה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ד"ר רועי גפטר מרצה במחלקה ללשון עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תמונה ראשית: "אורנג'דה", תצלום: Gal

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רועי גפטר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על צוהריים של עברית

01
tnhr

איך נבדיל בשיטה החדשה בין "ביתי" הבית שלי לבין "ביתי" הבת שלי (בשטה הישנה "בתי")?
אולי אנחנו לא מנקדים כי כשנקבעו כללי הכתיב חסר הניקוד, לא היתה אפשרות טכנית קלה לנקד טקסט מודפס. אבל היום קל יותר - מבחינה טכנית - לנקד. אולי כדאי להוסיף ניקוד חלקי.
אבל אז נצטרך גם להמציא שיטת ניקוד חדשה, שתואמת את המבטא המודרני. למשל a תמיד בפתח חוץ מלפני ה' בסוף מלה, בלי קשר לכללי הניקוד המסורתיים.

04
ב. יהודה

כתיב מלא היה, ויהיה, סימן לעלגות, או לחברות בכת מדבר יהודה, שגם בה נהוג כתיב מלא אובססיבי (כנראה התלהבו מזה שיש פפירוסים בזול).
יש הצדקה לכתיב מלא בכל מקום בו זה היה נהוג כך, או במקומות בהם רוצים לבדל מילה אחת מרעותה, במקרה שהכתיב זהה. כל השאר מגלגל את הפקק הסמנטי מהמחלף אל הצומת הבא, כפי שכתב המגיב הראשון. יתכן שהאקדמיה מנסה לעשות כאן שירות לכּהלשונית רק תתגבר, ונפח הטקסטים בודאי יגדל לחינם. העברית אינה שפה לטינית, והבה לא נמכור את אמות-הקריאה שלנו בעבור חופן עדשים. אין תחליף לקורא נבון, והשפה העברית לא צריכה להתאים עצמה מראש לקוראים עלגים.

05
אפרת

עברית שפה קשה :)
"כיצד תראה מערכת כתב אידאלית?" או אולי "כיצד תיראה ..."
"הקושי המרכזי בתקן הישן היה שנקודת המוצא שלו לא היה האופן שבו ..." או אולי ... לא הייתה האופן ..."

07
יבנאי

מי החליט שהחיים חיבים להיות קלים, שטחיים, רדודים?
השפה והאינטלקט שזורים זה בזה, ועדיין קימים תמהונים מיושנים הסבורים שהחומר האפור בגולגולת
חיב - - לפחות במקצת, להתאמץ,
השלבים הבאים יהיו מתן הכשר לשפת התחתיות של הווטסאפ, ומיד אח''כ - המרה לאותיות הלטיניות,
ומלאה הארץ יצורים שטוחים, חפשים מכל בדל חשיבה.

09
נירית סיון

כמורה לעברית כשפה שניה נראה לי שהיתרונות בשינויים הללו עולים על החסרונות. אותי מדאיגה במיוחד הרמה של השפה המדוברת. השמוש הבלתי פוסק בסלנג, השגיאות המדוברות הנפוצות במספרים (זכר ונקבה) והשמוש , כמו כן, ביחיד למלים כמו מכנסיים, גרביונים ( מכנס, גרביון...). שמעתי פעם שהצורה הזאת מקובלת בשפה הערבית ואודה למי שיאיר את עיניי בעניין הזה.