צוחקים כמו משוגעים, מתאהבים כמו מטורפים

רבים כיום מגיעים לגיל 90 ויותר. לקשישים יש מבט רחב ועמוק על החיים, על חייהם שלהם וגם על שלנו. מה חשוב בחיים? על מה אנו עלולים להתחרט? וגם: על מה אפשר לחלום בגיל כזה?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הדעות הקדומות שלי בנוגע לקשישים החלו להתפורר כשאחת מבנות הקהילה שלי, אישה בשנות השמונים לחייה, הגיעה למשרדי בחיפוש אחר תמיכה רוחנית-דתית. זהו חלק מוזר ונפלא בעבודתי. אני זוכה להיות אשת סוד ויועצת לאנשים בכל שלבי חייהם. היא התאלמנה לפני שנים מספר, אבל סיבת המצוקה שלה לא הייתה אובדנו של בעלה. היא התאהבה בגבר נשוי. כשחלקה איתי את סיפורה על כוס קפה וממחטות נייר, ניסיתי ככל יכולתי לשמור על ארשת מקצועית ותומכת, אם כי בתוכי, נדהמתי מן ההבנה שאפילו אחרי גיל שמונים, אנשים ממשיכים להתאהב באותה עוצמת נעורים, כולל הפרפרים בבטן.

לכולנו יש שמחות, תקוות, פחדים וגעגועים שאינם נעלמים גם כשאנו מזדקנים

נפלה בחלקי הזכות הגדולה לעבוד עם אנשים שגילם כפול, ואפילו משולש, מגילי. זה לא קורה לרבים, משום שהמבנה הכלכלי וכוח העבודה בנויים כך שאנשים בדרך כלל מוקפים במי ששייכים לאותה סביבה דמוגרפית. אבל משום שאני כָּמרה בקהילה פרוטסטנטית שהגרעין העיקרי של חבריה הולך ומתבגר, רוב האנשים שעמם אני באה במגע עברו את גיל השישים. כשהתחלתי לעבוד שם, הנחתי שאני, אישה אמריקנית ממוצא קוריאני, באמצע שנות השלושים לחייה, לא אוכל ליצור קשר עם אנשים אלה, המגיעים מרקע גזעי ותרבותי שונה לחלוטין משלי. תוך זמן קצר, גיליתי עד כמה טעיתי.

לכולנו יש שמחות, תקוות, פחדים וגעגועים שאינם נעלמים גם כשאנו מזדקנים. עד לאחרונה, חשבתי בטעות שכמיהות עמוקות ושאיפות כרוכות באנרגיה ובראיית עולם אידיאליסטית המאפיינות את הנעורים. התת מודע שלי, והנחות שלא נבחנו כראוי, קבעו כי התשוקות האלה פוסקות מלעניין קשישים, משום שעם הגיל, הם נעשים מאופקים יותר ואפילו חכמים יותר. או להפך: שהחיים גורמים להם להתפכח ואט אט הם משילים מעליהם את החיוניות ואת כוח החיים.

זקנה, זקן, קשיש, להיות או לא להיות

"להיות או לא להיות?" - החיים הם תאטרון. תצלום: אוזאן שפאק

ההכרה הראשונית בכך שההנחות שלי היו אולי מוטעות עלתה בי בעודי מנסה לחקור לעומק את החיים הפנימיים של הקשישים. השתמשתי בקהילה שלי כבמקור מידע, וראיינתי מספר חברים בשנות התשעים לחייהם, בעזרת עט, מחברת, אוזן קשובה והבטחה לשמור על אלמוניותם. לא התאפקתי, ומרוב סקרנות שאלתי אותם את כל השאלות שבערו בי, על אודות הפחדים שלהם, ההזדקנות, חיי המין או היעדרם. למרבה המזל, הם שיתפו פעולה ברצון ורבים מהם ראו בעניין שלי בהם מחמאה, משום שהחברה האמריקנית נוטה להתייחס פחות למי שמזדקנים.

רוב החרטות שלהם נסובו סביב משפחתם, והאופן שבו היו רוצים שמערכות היחסים – לרוב עם ילדיהם, או בין הילדים – יתנהלו אחרת

התחלתי כל שיחה בשאלה האם יש להם חרטות. בשלב זה, הם כבר חיו די זמן כדי לבחון את חייהם בפרספקטיבה רחבה מאוד, כך שידעתי שהתשובות שלהם לשאלה יכללו תובנות. רוב החרטות שלהם נסובו סביב משפחתם, והאופן שבו היו רוצים שמערכות היחסים – לרוב עם ילדיהם, או בין הילדים – יתנהלו אחרת. חיכוכים משפחתיים אלה – ראיתי את זה בפניהם – עדיין גרמו להם כאב וצער רב. לאחת המרואיינות שלי יש שני ילדים שלא התראו ולא דיברו זה עם זה במשך יותר מעשרים שנה. היא הביעה על כך צער עמוק, ומבין כל החרטות והטעויות שיכלה להעלות בדעתה, הנושא הזה טרד את שנתה בלילות.

לאחר מכן עברתי לשאול על הזמנים המאושרים ביותר בחייהם. כל אחד מבני התשעים ומשהו הללו, שכולם התאלמנו, נזכר בזמן שבו בן זוגו היה עדיין בחיים, וילדיהם היו צעירים יותר וגרו בבית. כאם צעירה, אשת מקצוע שלעתים קרובות מפנטזת על הנאות הפרישה הרחוקות מאוד, מיהרתי להגיב, "אבל אלה לא היו הזמנים הלחוצים ביותר בחייכם?" כולם הסכימו. אבל לא היססו לומר שאלה היו גם הזמנים המאושרים ביותר.

אישה, ידיים, זקנה

אישה בבוגוטה, קולומביה. תצלום: חורחה לופס

התגובות שלהם סיקרנו אותי, משום שהן סתרו את המאמר המוכר מאוד על האושר, “The U-bend of Life”,  שפורסם ב'אקונומיסט' בשנת 2010 ונפוץ ברשת. המאמר שימש אז נושא שיחה נפוץ בקרב בני משפחתי וחבריי, משום שהיה משהו בניתוח ההגיוני שלו, שנגד כל אינטואיציה ועם זאת היה סביר לגמרי. התיאוריה שהועלתה במאמר נבעה מכך שחוקרים גילו ממצאים עקביים ממחקרים שונים ונפרדים בנושא האושר והרווחה ברחבי תבל. מן הממצאים עלה כי אושר, עונג והנאה נחווים קלושות בלבד באמצע החיים – החל בדיכאון של שנות העשרים ועד לשיא של גיל 46, שאותו כינה מחבר המאמר 'אומללות גיל המעבר'. האושר של גיל הנעורים, לעומת זאת, חזר ונחווה בעוצמות גדולות יותר בשנות השבעים. החוקרים סברו כי אומללות גיל המעבר נגרמת כתוצאה מעוצמת התביעות המשפחתיות, המקצועיות והכלכליות בשנים אלה, וכי אנשים נוטים יותר לקבל את עצמם, להיות שאפתנים פחות וגם מפתחים קשיבוּת המאפשרת להם לחיות את הרגע במקום את העתיד, ככל שהם מתקרבים לשנות השבעים שלהם.

מחשבותיהם הסותרות של מרואייניי על אודות התקופות המאושרות בחייהם גרמו לי להרהר על טבעו המורכב של האושר וגם על האפשרות שככל שאנשים מזדקנים, משתנה ההבנה שלהם את האושר. בגיל צעיר, יתכן שאנו חושבים על האושר כעל תחושה ולא מצב של סיפוק, משמעות או שפע, כפי שנטו לעשות מרואייניי. כך או כך, התגובות שלהם היו עבורי תזכורת מפכחת לכך שעליי להעריך את ימיי אלה במלואם ולהשקיע את עצמי בימים כאוטיים אלה של החלפת חיתולים, בלגן וזמן מועט בלבד לעצמי. יכול מאוד להיות שאלה יתגלו כימים המאושרים בחיי.

ההתמקדות בתא המשפחתי אין פירושה שהתשוקה המינית והרומנטית שלהם נעלמה. הם עדיין כמהו להיות מחוזרים ונחשקים. הם עדיין חוו משיכה עזה לאנשים שלא היו בני זוגם והמשיכו לחוות משיכה לאחרים עד היום

נושא נוסף שבער לי לדעת עליו היה האם בני זוגם במשך שנים רבות היו אהבת חייהם. מתברר שהתשובה חיובית לגבי חלקם ושלילית לגבי אחרים. בשני המקרים, זה לא הפריע להם לנסות לגרום לנישואים שלהם להצליח. ממה שחלקו עמי, הרגשתי שאחרי שנולדו ילדיהם, הנישואים שלהם הפכו פחות חשובים לאושרם לעומת הדינמיקה הכללית של המשפחה הגרעינית. אבל ההתמקדות בתא המשפחתי אין פירושה שהתשוקה המינית והרומנטית שלהם נעלמה. הם עדיין כמהו להיות מחוזרים ונחשקים. הם עדיין חוו משיכה עזה לאנשים שלא היו בני זוגם והמשיכו לחוות משיכה לאחרים עד היום. הסקס הפך, כמובן, למייגע יותר, וכמוהו האוננות, אבל התשוקה שלהם לזוגיות נותרה בעינה, ממש כמו שהייתה בשיא עלומיהם.

מחשבותיהם של מרואייני על יופי ועל גופם המזדקן היו גם הן מגוונות – והשינוי בהופעתם החיצונית היה משמעותי בעיניהם רק אם הייתה לו משמעות כזו בצעירותם. אלה מהם שהעריכו מראה חיצוני או כושר גופני חוו צער רב בנוגע לגוף הנוכחי שלהם, יותר ממי ששאבו את ביטחונם העצמי מתכונות מוערכות שדעכו פחות עם הזמן. דוגמה נפלאה לכך סיפקה מרואיינת שנודעה בקהילתה כסופרת ובעלת טור בעיתונות המקומית. כששאלתי אם היא עצובה בגלל סימני ההזדקנות הניכרים במראה שלה, היא ענתה, "טוב, אף פעם לא חשבתי שאני יפה, אז לא". המרואיינים שחוו רגשות שליליים עזים יותר בנוגע להזדקנות, סיפרו כי את שיא צערם חשו בסביבות גיל שבעים והצער הזה דעך מאז.

אישה, זקנה, קשישה

אישה, ועוד לפניה חיים. תצלום: בוגדאן מוסויאנו

אותה אישה שסיפרה לי שאינה מוטרדת מהזדקנותה החיצונית, אמרה גם כי אינה חוששת מן המוות אבל היא פוחדת למות. האבחנה הזו נראתה לי עמוקה מאוד. היא האמינה בחיים שלאחר המוות, כצפוי מחברה בכנסייה. היא הייתה משוכנעת שכך או אחרת יטפלו בה כשזמנה יסתיים. היא עדיין בריאה מאוד גופנית ונפשית, כך שחלקו האחרון של המסע הוא שמדאיג אותה. האם היא תהיה מרותקת למיטת בית חולים, מכוסה כולה בצינורות ומחטים? האם תזהה את בני משפחתה וחבריה? האם תסבול מכאב בלתי פוסק? הזִקנה אינה מטרידה אותה אלא אם היא תשפיע על איכות חייה באורח דרמטי. למעשה, להזדקנות, כך סיפרה לי, היו יתרונות מרובים: יותר זמן, פרספקטיבה רחבה יותר, פחות מאמצים להצטיין ותחושת בהילות שדוחפת אותה לחזק את מערכות היחסים החשובות בחייה.

השמחות והחרטות שלהם לא היו קשורות כלל לקריירות שלהם, אלא לבני הזוג, לילדים ולחברים

הנטייה הרציונלית הקיצונית הזו של כל בני שיחי הפתיעה אותי. כמישהי שנכנסת לשלב החשוב ביותר בקריירה, אני משקיעה יותר אנרגיה בעבודה מאשר במערכות היחסים שלי, כשאני מדמיינת את העתיד, אני חושבת על הישגיי המקצועיים ולא על מערכות היחסים שלי. בני התשעים ומשהו הללו, הדגישו את ההפך כשהביטו לאחור על חייהם. השמחות והחרטות שלהם לא היו קשורות כלל לקריירות שלהם, אלא לבני הזוג, לילדים ולחברים. במילים פשוטות, כששאלתי את אחד מהם, "האם היית רוצה להצליח יותר?" הוא ענה, "לא, הייתי רוצה לאהוב יותר".

השיחות הללו אתגרו אותי. אין לי כוונה לעזוב את עבודתי כדי לבלות יותר עם בני משפחתי, כי אני חושבת שגם קריירה מספקת ויציבות כלכלית הן מקור לסיפוק רב, וזה בתורו משפיע על רווחת המשפחה. אבל נקודות המבט השונות הללו עזרו לי להתמקד במה שבאמת חשוב מול סוגים שונים אל אחריות וסדרי עדיפויות. להבין שהדרשה שאני נושאת אינה חייבת להיות הדרשה הכי טובה בעולם, כשבני כמהָ לתשומת ליבי. ובעלי באמת לא מוכרח לקבל את המשרה הרווחית ביותר, אם פירושו שאני יכולה לבלות בחברתו יותר זמן.

עם זאת, ההשפעה הגדולה ביותר שלהם עליי לא הביאה אותי לשנות את סדרי העדיפויות שלי, אלא להשלים עם ההזדקנות. אני מודה שלפני השיחות, פחדתי מאוד להזדקן. ואני מבינה שזה מה שדחף אותי מלכתחילה לערוך את המחקר הזה. חשבתי שהקשישים מאבדים את החיוניות ואת הצמא לחיים. זה לא יכול היה להיות רחוק יותר מן האמת. הם עדיין צוחקים כמו משוגעים, מתאהבים כמו מטורפים וממשיכים לתור בנחישות אחר האושר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לידיה זון (Lydia Sohn) היא כָּמְרה, סופרת וחברה בצוות הכנסייתי בכנסייה המתודיסטית סנט מרק בסן דייגו, קליפורניה. האתר האישי שלה זמין כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: זוג מבוגר מהרהר מול הים. תצלום: Caiaimage/Great Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לידיה זון, Medium.


תגובות פייסבוק