צידה לדרך

מה ניקח איתנו למסע החשוב באמת, המסע הגדול פנימה?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בימנו, בתרבות המודרנית המורכבת והמתוחכמת, נראה שבלתי נמנע מלשאול את עצמנו בשלב כלשהו בחיים: מה זה אומר להיות בן אדם?

ברגע כלשהו בחיים, בלי קשר לגיל הביולוגי, עולה השאלה הזאת,  שהיא תנועתו של לב שמתעורר, או מסתקרן, שאומר: חייב להיות עוד משהו בחיים, בטח יש עוד משהו מעבר ללכת לעבודה, להרוויח מספיק כסף כדי להרגיש ביטחון, לגלות אולי שלא משנה כמה כסף מרוויחים – הביטחון כל הזמן מתרחק כמו פאטה מורגנה – לצפות לסופי שבוע ולחופשות המזדמנות, לצפות לילדים ואז לצפות לנכדים ואז לצפות לפנסיה...

לפעמים משהו מנקר בתוכנו ואומר: האם זה כל מה שיש? אולי יש משהו שאני לא יודע/ת עליו?  שלא נגעתי בו עדיין?

האם זה כל מי שאני? החלקים המוכרים, חלקם אהובים יותר חלקם אהובים פחות, אבל האם זה כל מי שאני וכל מי שאהיה בחיים?  או אולי יש משהו שאני לא יודע/ת?

אפשר לדבר על שלושה סוגים של ידע: הראשון הוא מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. רובנו נוכל להצביע בקלות על רשימה ארוכה של דברים שאנחנו יודעים: קרוא וכתוב (מן הסתם מי שקורא/ת מאמר זה ברגע זה), לרכוב על אופניים או לנהוג במכונית, לשיר, לנגן, לשפשף גלעיני משמש ולהפוך אותם למשרוקית.

ישנו ידע שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים: אני יודעת שאיני יודעת סינית או להטיס מטוס קל. גם לנהוג בטרקטור כבר השתכח ממני.

ויש ידע שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

מהו הידע הזה?

אנחנו לא יודעים.

אבל לפעמים משהו בנו, היכנשהו עמוק בתוכנו, אולי מופיע בחלומות בלילה, או איזו תחושה בירכתי הלב או התודעה בשעות הערוּת, שאומרת: אולי יש משהו שאני לא יודעת שאני לא יודעת, אבל עדיין אני כמהה אליו.

איך זה ייתכן? איך אפשר לכמוה אל משהו שאנחנו לא יודעים?

תרגול המדיטציה מזמין אותנו להפנות את המבט פנימה, אל עולמנו הפנימי. התרגול מאפשר למבט להיות צלול. כמו כוס מים שכאשר משקשקים אותה – העכירות מציפה את הכוס וקשה לראות בעדה. אך אם מניחים אותה בשקט לזמן מה – העכירות שוקעת, המים הופכים צלולים ואפשר לראות בעדם.

תרגול המדיטציה הוא מסע פנימה.

לקראת יציאה למסעות יש להצטייד. לקראת מסע במרחב מצטיידים בתרמיל, מימיה ו-Waze , למסע בזמן כל אדם בר-דעת יודע שהפריט החשוב ביותר לקחת זו מגבת (ע"ע מדריך הטרמפיסט לגלקסיה).

במה להצטייד לקראת המסע פנימה?

אני רוצה להציע שלוש איכויות שיכולות לתמוך בנו במפגש עם עולמנו הפנימי. שלוש חברות, שהן כמו שלושת עמודי המקדש, או שלוש הכוהנות הגדולות, שאותן אנחנו לוקחים איתנו לתמיכה במפגש הזה, שלפעמים הוא אינו קל או פשוט, וצריך אומץ ורצון כן לפגוש.

החברה הראשונה, הכוהנת הגדולה הראשונה, היא מיינדפולנס.

מהו מיינדפולנס? בעברית מתרגמים ל'קשיבות', אך מדובר בהרבה יותר מכך. זוהי בהירות לא-שיפוטית לגבי המתרחש. היכולת להבחין, לזהות ולתת שם לתחושות גופניות, לרגשות ולמחשבות, כפי שהם מתרחשים, רגע אחרי רגע. המסורת ממשילה את התודעה לחיית פרא משתוללת שכדי להשקיט אותה יש לקשור אותה לעמוד או ליתד וכך היא אט אט נרגעת, ואט אט היא נשכבת ליד העמוד ומגרגרת. העמוד הזה הוא המשל למיינדפולנס – עוגן של יציבות, שמאפשר לספינת התודעה המיטלטלת לעגון בחוף מבטחים.

החברה השנייה זו יציבות.

יציבות זו היכולת לשבת ולהכיל את הרגשות כמו הר. יציב, שקט, מכיל. בכל רגע נתון אפשר לעצורולנשום עמוק. אפשר למצוא בתוך הכאוס הפנימי את 'עין הסערה' – את המקום השקט והמודע שבתוכנו, שמתבונן בכל ההתרחשות אבל אינו מושפע ממנה. המסורת ממשילה את היציבות למראה – המראה אינה מושפעת מהאובייקט המשתקף בה, כשמשתקף בה אובייקט מכוער היא אינה הופכת למכוערת וכשמשתקפת בה אובייקט יפה היא אינה הופכת ליפה. היא נשארת נקייה, צלולה ובלתי מוטה. היציבות מאפשרת לנו לפתח מיכל פנימי רחב דיו כדי לפגוש ולהכיל את כל מה שעולה.

החברה השלישית זו תבונה.

הגישה הבודהיסטית מגדירה 'תבונה' באופן מעט שונה מהגדרתה בגישה המערבית. אין הכוונה לידע או מידע או השכלה, כשם ש'בורות' בבודהיזם אינה היעדר ידע והשכלה. במסורת הבודהיסטית תבונה היא insight, תובנה, ידיעה עמוקה, חווייתית, העולה ממעמקי הווייתנו ולא משכלנו. זוהי ידיעה משחררת. תובנה מובילה תמיד להבנה עמוקה יותר של החיים, של הדברים ושל עצמנו. היא  מביאה לטרנספורמציה, לשינוי, היא מבעבעת ועולה מתוך מקום עמוק בתוכנו, אחרי שהסכמנו להשיל שכבות של התגוננות, הימנעות ושיפוטיות ופגשנו את עצמנו, מתוך חמלה.

המסע פנימה לעולמנו הפנימי הוא מסע מרגש, מעורר, מלהיב ומאתגר.

שלוש האיכויות הללו – מיינדפולנס, יציבות ותבונה – יכולות לשמש לנו בנות-לוויה נאמנות לאורכו של המסע, הן תומכות בו וגם מתפתחות בו באופן טבעי וספונטני.

במדיטציה התודעה נהיית יותר ויותר צלולה, ויש אפשרות אמיתית ומוחשית לקבל תשובות לדברים שהלב מחפש וכמה אליהם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סנדיה בר-קמה היא מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים.  לאתר הפרטי שלה, לחצו כאן.

תמונה ראשית: כניסה לטירת דרמונד, סקוטלנד. תצלום: ג'ון מק'קאן, unsplash.com

John Mccann

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סנדיה בר-קמה.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על צידה לדרך

01
Robin Radi

מקסים! נהניתי לקרוא, הרבה נקודות למחשבה לגבי הצורך שלנו לדעת להתבונן בחיים ולהשתמש בכלים של התודעה כדי ליצוק אליהם משמעות וקסם