צלקות שאפשר למנוע

מסיבות טובות ומסיבות רעות, מתוך דאגה לילדים ולאחרונה גם כדי למנוע הגירה ולהתעמר במהגרים: ילדים מופרדים מהוריהם. ריבוי המקרים מאפשר לנו לדעת מהו המחיר
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

השאלה מה קורה לילדים המופרדים מהוריהם אינה שאלה פוליטית. היא שאלה מדעית.

והתשובות הן טרגיות.

ב-1937, ג'ון בולבי (John Bowlby) החל לעבוד במרפאה להנחיית ילדים (The Child Guidance Clinic), בבית חולים פסיכיאטרי לבני נוער בצפון לונדון. אחד הילדים שהיו באחריותו של בולבי היה ילד בן שש בשם דרק, שנשלח למרפאה בגלל "דפוס חוזר של גניבות, היעדרויות מבית הספר שיטוט ברחובות עד שעה מאוחרת". במבט ראשון, ילדותו של דרק נראתה נורמלית ומאושרת. הוריו הפגינו אהבה והיו נורמטיביים. אך התיק הרפואי של דרק כלל אירוע בולט: כשהוא היה בן שנה וחצי, דרק אושפז למשך תשעה חודשים בשל מחלת הדיפטריה. הוא היה מבודד לחלוטין ממשפחתו. לפי אמו של דרק, ההפרדה הזאת חוללה שינוי בבנה. כשהוא שב הביתה, הוא קרא לה "אחות", וסירב לאכול. "כאילו שטיפלתי בתינוק של מישהי אחרת", היא אמרה.

מאחורי מסכת האדישות שוכנת אומללות ללא סוף

הסיפור של דרק עודד את בולבי לבחון את סיפורי החיים של חולים אחרים שהיו בהשגחתו ושהיה להם רקע של גניבות. מה שהוא גילה היה עתיד להגדיר את יתר הקריירה שלו. לפי הרישום בתיקים, כ-85 אחוזים מהילדים "שאינם מביעים רגש", שנטו לגניבות, סבלו גם הם, כמו דרק, מניתוק ארוך בילדותם המוקדמת. וזה הפך לטראומה המגדירה בחייהם. בולבי טען שהילדים הללו גונבים ממתקים, צעצועים ובגדים כדי למלא חלל רגשי. "מאחורי מסכת האדישות [של היעדר הבעה רגשית]", כך הוא כתב, "שוכנת אומללות ללא סוף".

בולבי חש רדוף על ידי הקורלציה הזאת בין הפרדה מדמויות אהובות ובין נזק רגשי. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא עקב אחר דיווחים מבתי יתומים. הוא שוחח לא פעם עם אנה פרויד, בתו הצעירה של זיגמונד, שעמדה בראש ה-Hampstead Wartime Nursery, מרכז לטיפול בילדים בגיל הרך. אנה פרויד תיארה בפניו את "ההידרדרות החמורה" של הילדים שתחת השגחתה. במקרים רבים, הפעוטות פשוט לא היו מסוגלים להתמודד עם ההיעדרות הפתאומית של המשפחה. פטריק, למשל, היה ילד בן שלוש שאמו הייתה חייבת לעבוד במפעל מרוחק שייצר תחמושת. הילד היה במצוקה, אך הוא סירב לבכות, כיוון שהוריו אמרו לו שאם הוא יבכה, הם לא יבקרו אצלו. וכך פטריק יצר שגרה מורכבת, חלופית, שבה הוא אמר לעצמו שוב ושוב ש"אמו תבוא לקחת אותו בקרוב, היא תלביש אותו במעיל שלו ותחזיר אותו איתה הביתה". ימים הפכו לחודשים, והמונולוג של פטריק הלך ונעשה מפורט ונואש. "היא תלביש אותי במעיל ובחותלות, היא תסגור את הרוכסן, היא תחבוש לי את הכובע". כשהמטפלות ביקשו מפטריק להפסיק לדבר, הוא החל לומר לעצמו את המלים בלחש, בפינת החדר.

הסיפורים הללו גרמו לבולבי לערוך מחקר על "ההשפעה על התפתחות האישיות" שיש לפרידה ארוכה בין הורים וילדים. מושאי המחקר שלו היו חולים במחלקות ילדים בבתי חולים. בשעתו, הרופאים הבריטיים החילו מדיניות ביקורים קפדנית, שכן הדעה הרווחת הייתה שמגע תדיר עם המשפחה גורם לזיהום ולהזדקקות רגשית מופרזת. רוב בתי החולים הגבילו את ביקורי ההורים לשעה אחת בלבד בימי ראשון, ולא הרשו שום ביקורים אצל מאושפזים מתחת לגיל שלוש.

לא חלף זמן רב בטרם הבין בולבי שההפרדות הללו הן טראומטיות. יתרה מכך, הטראומה התפתחה במסלול שהיה ניתן לחזותו, בדומה למחלה גופנית (מאוחר יותר, בולבי ישווה את נזקי ההפרדה לחסך בוויטמינים, שבו היעדרו של "חומר מזין חיוני" גורם לנזק קבוע). בתחילה, לאחר שהושארו לבדם בבית החולים, הילדים התמוטטו בהתקף של דמעות ויבבות. הם לא נתנו אמון בזרים ההם, שהיו לבושים בחלוקים לבנים. אך המחאה האלימה שלהם הפכה עד מהרה לניתוק מצמרר, במיוחד אם ההפרדה נמשכה יותר משבוע. במקום לבכות, הילדים נראו מרוחקים, כאילו הם מקבלים את הדין, מנותקים. דומה היה שהם שכחו את הוריהם לחלוטין. צוות בית החולים התייחס לשלב הזה במונח "הסתגלות למקום". בולבי כינה זאת ייאוש.

הוא צדק. אחד הנושאים החוזרים ועולים בתאוריית ההיקשרות – התאוריה הפסיכולוגית שבולבי, מרי איינסוורת' ואחרים היו בין חלוציה – הוא הנזק המתמשך שנגרם למי שמופרד מהוריו בשלב מוקדם בחייו (הספר "A Book About Love" עוסק בפירוט בתאוריית ההיקשרות).

אכזריות היא מצב שבו לא אכפת לנו, בדרך כלל כיוון שאנחנו מתמקדים בהבדלים המסורתיים בינינו, במקום להתמקד במשותף לכולנו

ראו למשל את התוצאות של ניסוי שהתרחש באופן טבעי במהלך מלחמת העולם השנייה, כשיותר מ-70,000 ילדים פיניים פונו לבתי אומנה זמניים בשבדיה ובדנמרק. עבור הילדים שנותרו מאחור, בפינלנד, החיים היו מלאים ברגעים של מתח חריף – היו הפצצות תדירות וגם פלישות מצד הרוסים והגרמנים. אך עבור אלו שנשלחו אל מחוץ לפינלנד, המתח שנגרם עקב הפירוד מן ההורים היה בלתי-פוסק. חסר להם מה שהם נזקקו לו יותר מכל.

ההלם המוקדם הזה גרם לתוצאות שניכרו כל ימי חייהם. מחקר שנערך ב-2009 גילה שהסבירות שמבוגרים פיניים שנשלחו הרחק מהוריהם בין 1939 ו-1944 ימותו ממחלות לב הייתה כפולה לעומת אלו שנותרו בבית. על אף שחלפו יותר מ-60 שנה מאז המלחמה, בקרב היתומים הזמניים הללו הייתה סבירות גבוהה באורח משמעותי לתופעות כלחץ דם גבוה, סוכרת מסוג 2, רמות מוגברות של הורמון מתח ותסמינים חמורים של דיכאון.

הפילוסוף הפרגמטיסט ריצ'רד רורטי  טען שמטרתו הסופית של הליברליזם היא חיסול האכזריות. בעיניי רורטי, אכזריות לא הייתה רק גרימת סבל – אלא מצב שבו גורמים לאחרים סבל ומתעלמים ממצוקתם. אכזריות מבחינתו היא מצב שבו לא אכפת לנו, בדרך כלל כיוון שאנחנו מתמקדים ב"הבדלים המסורתיים בינינו (מבחינת השבט, הדת, הגזע, המנהגים וכדומה)", במקום להתמקד ב"מה שדומה בינינו מבחינת כאב והשפלה".

המדע שמאחורי תאוריית ההיקשרות הוא תזכורת רבת-עוצמה בכל הקשור למה שקושר בינינו, מה שעושה אותנו דומים זה לזה. לא חשוב מנין בא הילד: אנחנו יודעים מה יקרה כשנפריד בינו ובין הוריו. מעשה כזה משמעו לגרום לכאב נמשך, לפצעים שעלולים לא להירפא לעולם.

מדובר בעצם הגדרתו של המונח "אכזריות".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורות:

Bowlby, John. "Maternal care and mental health: A report prepared on behalf of the World Health Organization as a contribution to the United Nations programme for the welfare of homeless children." (1952).

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא http://www.jonahlehrer.com

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: ילד חובש קסדה. תצלום: ארון טורס, unsplash.com

Photo by Aaron Torres on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונה לרר.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על צלקות שאפשר למנוע

02
יהודה

כאן עולה שאלת גן הילדים בגיל המוקדם. התופעה שמתוארת במאמר, לפיה בשבוע הראשון ישנו בכי רב ואחר כך השלמה ו״שקט״, מתרחש גם בגני ילדים בגיל הצעיר (שנה עד שלוש). אמנם, זה לא חריף כמו במקרה שבמאמר, שכן ההורים חוזרים אחרי הצהרים, אבל ניתן לשער שמשהו מן האפקט המזיק שנצפה במחקרים ישתרבב גם לכאן.

לכן יש מקום לשקול בכובד ראש את הניתוק שחווה הפעוט שנשלח לגן ואת היאוש שנוצר בליבו בחויית הניתוק שכופה עליו הגן בגיל כל כך צעיר.