קולות במגפה

מחאות נגד עוול, אי-צדק ופערים חברתיים מאפיינות תקופות של מגפה, ומבשרות על שינויים גדולים והכרחיים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מחלה קטלנית ומדבקת מתפשטת במדינה ומיד מוטל סגר חמור. מספר המתים עולה אבל דיווחי הממשלה אינם אמינים. הבידוד החברתי גובה את מחירו והמתחים הפוליטיים הולכים וגוברים. האזרחים ממרים את פיו של השלטון ותובעים את זכותם לעבודה. שכנים תוקפים אלה את אלה. בתגובה לחוסר צדק חברתי מתמשך, פורצות מהומות ומפגינים תובעים שינוי כולל.

נשמע מוכר?

המקבילות אמנם מדהימות למדי, אבל זה אינו תיאור של שנת 2020. זהו תיאור מראשיתה של אנגליה המודרנית. החל במוות השחור בשנת 1349 ועל פני יותר משלוש מאות שנה, אירופה הוכתה בגלים בלתי פוסקים של מגפות. באנגליה המצב היה חמור במיוחד בין השנים 1563 ו-1666, כאשר מגוון של מגפות היכו את לונדון והתגובה החברתית שעוררו התפרצויות אלה של מחלות שונות, הייתה דומה למה שאנו חווים כיום. בקיצור, מגפות ומחאות מתעוררות במקביל.

המוות השחור הרג למעלה ממחצית מאוכלוסיית אנגליה. מחסור חמור בכוח אדם העניק יתרון לאיכרים, והם ראו בכך הזדמנות לתבוע את סיום הפאודליזם

חוקרים כמו פיליפ ציגלר ומרק סן (Senn) טענו כי המוות השחור של שנת 1348 הניח את היסודות למרד האיכרים של שנת 1381, ההתמרדות רחבת ההיקף הראשונה באנגליה. לטענתם, המוות השחור הרג למעלה ממחצית מאוכלוסיית אנגליה. מחסור חמור בכוח אדם העניק יתרון לאיכרים, והם ראו בכך הזדמנות לתבוע את סיום הפאודליזם.

מרד האיכרים, ג'ון בול, אנגליה

איש הכנסייה ג'ון בול מעודד את האיכרים המורדים בשנת 1381. מתוך הכרוניקה של Froissart, כתב היד Royal 18 E. I f.165v, מסביבות 1470. תצלום: ויקיפדיה

במהלך מרד האיכרים, האיכרים הוציאו להורג חברים בממשלת הוד מלכותו, פרצו לבתי כלא ושחררו אסירים וגם שרפו מבני ציבור. אף שהמגפה והמחאות לא התרחשו במקביל — המרד עצמו התרחש שלושים שנה לאחר שהמוות השחור היכה בכל אירופה — סן טוען כי המגפה החריפה את הדיכוי של שכבות אוכלוסייה שונות שכבר התקיים בלונדון, והובילה למרידה. בעיקרון, מצוקה כלכלית שהוחרפה על ידי קנסות ומסים, שכר דירה גבוה ומשכורות שלא עלו, היוותה את בסיסו של המרד.

המלכה אליזבת הראשונה פרסמה את צווי המגפות הרשמיים שלה בסביבות שנת 1578, וציוותה כי גם בריאים וגם חולים יוכנסו לבידוד ביחד למשך שישה שבועות או ארבעים יום

בואו נקפוץ משם אל המאה ה-16. הממשלה האנגלית, שלא הצליחה לשכוח את מאורעות המוות השחור, מיהרה להילחם במחלה כשזו חזרה והופיעה. המלכה אליזבת הראשונה פרסמה את צווי המגפות הרשמיים שלה בסביבות שנת 1578, וציוותה כי גם בריאים וגם חולים יוכנסו לבידוד ביחד למשך שישה שבועות או ארבעים יום (המונח הסגר, quarantine, מקורו במונח הוונציאני quarantena, שמשמעו "תקופה של ארבעים"). אבל ממש כמו בשנת 2020, בשעה שהמחאה נגד הצו הממשלתי שהורה ״לא לצאת מהבית״ הובילה מפגינים חמושים להסתער על בית הממשל במישיגן, רבים סירבו לציית לפקודות.

במדריך הרפואי שלו משנת 1596, הרופא פרקלסוס מתלונן:

״איזו טיפשות אכזרית ומטורפת היא זו, שבימים של מגפה גדולה, מי שחולים נסגרים בבתים, מסומנים, נכלאים, נחנקים בבדידות ונרצחים ברעב. האם כך תרפא המגפה?״

המשורר ג׳ורג׳ וית׳ר (Wither) השמיע תלונה דומה במהלך ההתפרצות של שנת 1625:

״אז כשהמחלה שלנו, העוני שלנו,
תובעים יותר מכפי שאנו יכולים לספק
פקודות ברורות החריפו את צערנו בלבד
ולא צלחו להביא מזור״.

ה״פקודות הברורות״ הללו נתפשו כעול, ורבים חשבו שהתרופה גרועה מן המחלה.

תושבי לונדון, שהיו נחושים להפר את צווי המגפה, חשבו שההסבר כי מדובר בתועלת לבריאות הציבור אינו משכנע. כפי שמציינת קירה ניומן:

״בניגוד לנרטיב הממשלתי הזה של מניעת מחלה, היה נרטיב עממי שתיאר את הסגר והבידוד כענישה אישית ולא כמדיניות נבונה״.

המחזאי תומאס דקר (Dekker) מתאר את ההתנגדות ל״ריחוק החברתי״ המוקדם בלעג:

״אם תביטו בשדות, ברחובות, במסעדות, בבתי המרזח. כולם שמחים, כולם עולצים. אין חשש ממגפות, אין תפילות הטורדות אותם, אין הם נכונים לציית. בשדות הם... הולכים, מדברים, צוחקים, משחקים ומבלים ביחד. ברחובות הם מחללים קודש, מוכרים, קונים, מקללים. בטברנות ובבתי המרזח הם שותים, שואגים וסובאים״.

הוא מתפעל מהיעדר הזהירות, ממש כפי שהתקשורת בארצות הברית התפעלה מכך באביב של 2020.

לתושבי לונדון פשוט נמאס לציית לחוקים. כפי שמוסבר במכתב אישי משנת 1665:

״המוות הפך כעת למוכר כל כך, ואנשים כבר אינם חוששים מן הסכנה, עד שהם רואים במי שדואגים לבטחון הציבור עריצים ומדכאים״.

כפי שניומן מציינת, אזרחים ראו במדיניות של בריאות הציבור עריצות, והפרו את צווי המגפה, בגלוי ובחשאי כאחד. למשל, סטיבן סמייט (Smyth), מוכר דגים, נעצר לאחר שמכר דגים בעת שהיה בסגר. ג׳רמי רייטינג, ג׳נטלמן, תקף שוטר ואת עוזרו כשניסו לסגור אותו בביתו. זמני מצוקה אלה הובילו רבים לפעול בחשאיות, לעשות מעשים פליליים ולנהוג באלימות.

כל מי שנמצא בציבור ונראו עליו פצעי המגפה, עלול היה להיתלות, ומי שברח מן הסגר הביתי בחשאי, עלול היה להיענש בהצלפות שוט

חוסר שיתוף פעולה היווה בעיה מתמשכת. המועצה המייעצת למלכה גינתה את ״ההזנחה וחוסר תשומת הלב החמורים מצד אזרחים״ שסירבו למלא את פקודות בריאות הציבור. רוברט ססיל, יועצה של המלכה אליזבת הראשונה, התלונן על ״נדבקים סוררים״. פקודות מגפה נוספות הוסיפו עונשים גופניים כדי לאכוף ציות. החל משנת 1604, כל מי שנמצא בציבור ונראו עליו פצעי המגפה, עלול היה להיתלות, ומי שברח מן הסגר הביתי בחשאי, עלול היה להיענש בהצלפות שוט.

אליזבת הראשונה, סגר, ריחוק חברתי, ענישה, מגפה

הטילה סגר, כפתה ריחוק חברתי והענישה בחומרה: אליזבת הראשונה, דיוקן של ניקולס הילארד, מסביבות 1575. תצלום: ויקיפדיה

הממשלה טענה כי צעדים חמורים אלה נדרשים לטובת הציבור, כדי למנוע מגפת דבר נוספת. אולם כפי שניומן מראה, צעדים חמורים אלה הובילו ל״תחושה של חוסר שוויון והענשה״ בקרב בני המעמד הבינוני. מדובר בעיקר בבעלי עסקים בינוניים כמו בוני מרכבות, מוכרי ירקות, מוכרי דגים, חייטים ובעלי פונדקים שחסרו משאבים לעמוד בתקופות ארוכות של הוצאות ללא הכנסה. מעמד הביניים ניצב מול איום יוצא דופן למעמדו ולמקור פרנסתו. מאחר שאנשים אלה לא היו עניים מספיק כדי לקבל תמיכה כלכלית מן הממשלה, וגם לא היו עשירים דיים כדי לברוח מן העיר — הם חיו במצוקה שמרבית עשירי לונדון לא חשו בה. אנשים עשירים שבחרו להישאר בעיר הושפעו פחות. הם יכלו להרשות לעצמם להתבודד בלי עבודה במשך ארבעים יום, וגם יכלו להסתיר ראיות למחלה בבתיהם המרווחים וכך להימנע כליל מבידוד.

ההבדל בין החוק לבין החובה הדתית עורר ויכוח על האמצעים שעל המדינה לנקוט כדי לשמר ולהגן על קיומה של האוכלוסייה

בעוד שאחדים מחו נגד צווי המגפה כדי להגן על מקורות הפרנסה שלהם או לשמר את חירותם, אחרים מחו והתעקשו לטעון כי זוהי חובה נוצרית להושיט יד נדיבה לשכנים במצוקה. אף שחוקי הסגר הוטלו לטובת הציבור, החוקים סתרו את אמות המידה המוסריות של הכנסייה. על פי גראהם האמיל (Hammil) ההבדל הזה בין החוק לבין החובה הדתית ״עורר ויכוח על האמצעים שעל המדינה לנקוט כדי לשמר ולהגן על קיומה של האוכלוסייה״.

בעוד שצווי המגפה של אליזבת הראשונה הוצגו כמעשה של צדקה, הם שיגרו מסר שלפיו ״צדקה כבר אינה פשוט טיפול בחולים. היא כוללת גם הגנה מפני החולים״. חוקי הסגר קראו לנטוש שכונות מוכות חולי — דבר שעורר פחדים מענישה דתית והתדרדרות מוסרית. הפחדים הללו הפכו בסופו של דבר למרי אזרחי, בזמן שהמוחים נגד צווי המגפה טענו כי ״היעדר אכפתיות כלפי שכנים״ הוא גרוע יותר מ״סכנת ההידבקות״.

המגפה בלונדון, עגלת מתים

רחוב ובו עגלת מתים, לונדון בזמן המגפה. תצלום: Wellcome Collection, Wikipedia Commons

אותו כלל מוסרי של דאגה לשכנים ניצב פתאום במרכז הדיון הציבורי ב-25 במאי שנת 2020, כאשר ג׳ורג׳ פלויד נרצח במניאפוליס. המפגינים התאספו בהמוניהם ביותר מאלפיים ערים, בכל חמישים מדינות ארה״ב, וביותר מ-60 ארצות. המתח שנבע מהתפרצות מגפת ה-COVID 19 — בידוד חברתי, אין אונים, תסכול — סייע להתעוררות תנועת Black Lives Matter שנוסדה כבר בשנת 2013, וכעת חזרה למרכז הבמה העולמית.

על אף החששות מהתפרצות הנגיף, מפגיני התנועה החליטו כי הערבות ההדדית חשובה יותר משיקולי בריאות

כפי שנכתב במאמר בוושינגטון פוסט: ״הנגיף היה המצית ואלימות המשטרה ליבתה את האש״. בעוד מפגינים רבים תובעים שוויון, לא כל המפגינים נוצקו בתבנית זהה. התביעה לשוויון גזעי ולהפסקת אלימות המשטרה וחומרת ההפגנות של התנועה בוודאי מאפילים על התביעה של המתנגדים להוראה להישאר בבית, בטענות טריוויאליות כמו ״רציתי להסתפר״. במילים אחרות, על אף החששות מהתפרצות הנגיף, מפגיני התנועה החליטו כי הערבות ההדדית חשובה יותר משיקולי בריאות.

ההחלטה אם להפר את הסגר כדי להפגין עשויה להיות קשה במיוחד כשהמידע על אודות בריאות הציבור אינו אמין. תושבי לונדון המודרנית הראשונים היו נכונים להפגין נגד הצווים הנוקשים בימי המגפה. ומאחר שצווים אלה היו כרוכים בדיווחים על עלייה בשיעור מקרי המוות, הממשלות המקומיות מיעטו לדווח, בכוונה. סמואל פיפס, פקיד בצי האנגלי וחבר פלרמנט, ציין זאת ביומנו, ב-31 באוגוסט שנת 1665: ״בעיר מתו השבוע 7,496, ומהם 6,102 מן המגפה. אבל ישנו חשש כי המספר האמיתי של המתים השבוע מתקרב לעשרת אלפים״.

האסטרטגיה הזו אמנם סיכנה את בריאות הציבור, אבל היא הקטינה למינימום או המהומות. לא רק שהממשלה האנגלית דיווחה במודע על מספרים נמוכים מדי של מתים מן המגפה, היא גם השתמשה בכך כתירוץ לדיכוי מחאות חברתיות בנושאים שאינם קשורים. ידוע כי אולמות מופעים בלונדון היו נסגרים מפעם לפעם בשל המגפה, אבל זו הייתה גם תקופה של ״פרעות ומחאות אזרחיות״ כפי שנכתב במאמר של מיהוקו סוזוקי בכתב העת Criticism.

החל במהומות בגלל מחסור במזון שהובלו על ידי פועלים רעבים ועד למהומות בראשות עובדים שזכו ליחס משפיל — פקידי ממשל השתמשו במגפה כתירוץ לפזר הפגנות גדולות שנראו להם מאיימות

כפי שציינה ברברה פרידמן ב- English Literary Renaissance, תיאטראות נסגרו למעשה בזמן מהומות אזרחיות ולא בגלל המגפה. החל במהומות בגלל מחסור במזון שהובלו על ידי פועלים רעבים ועד למהומות בראשות עובדים שזכו ליחס משפיל — פקידי ממשל השתמשו במגפה כתירוץ לפזר הפגנות גדולות שנראו להם מאיימות. למשל, בשנת 1580, מכתב מראש העיר מועצה המייעצת למלכה מתאר ״מהומות גדולות״ כסיבה לבקשתו לסגור את התיאטראות. המועצה המייעצת הסכימה, אבל החליפה את הסיבה ותירצה את הסגירה במגפה. כפי שפרידמן מסבירה, ״מגבלות בשם המגפה שימשו לשליטה חברתית״.

מחאה, ארצות הברית, וושיגנטון, Black Lives Matter

מחאת Black Lives Matter בוושינגטון הבירה, 2020. תצלום: קושו קוניי.

ממש כמו המוות השחור, שסלל את הדרך למרד האיכרים במאה ה-14, או התפרצויות הדבר שהובילו בסופו של דבר למרד הפועלים של 1590, המגפה הנוכחית גם היא התגלתה כסיר לחץ. היא מאירה את אי השוויון הגזעי במערכת הבריאות והמשפט שלנו, חושפת את הפגמים הקיימים מזמן במיתולוגיה הקפיטליסטית שלנו והיא גם עוררה צורך עמוק באינטראקציה חברתית משמעותית.

המפגינים החליטו שחייהם של שכניהם השחורים והחומים מוגנים יותר באמצעות מחאות ולא בסגר

המפגינים נגד צווי המגפה בראשית התקופה המודרנית הדגישו ״אחריות כלפי השכנים החורגת מן הדאגה לחולים״, ותחושות אלה של ערבות הדדית עוררו את מה שאיאן מונרו כינה ״המשמעות הסימבולית של לונדון״. ההתפרצות הנוכחית של תמיכה בתנועת Black Lives Matter משקפת את האידיאולוגיה של הערבות ההדדית: המפגינים החליטו שחייהם של שכניהם השחורים והחומים מוגנים יותר באמצעות מחאות ולא בסגר.

בעוד שהמשמעות הסמלית של ארה״ב עשויה להיות ״חירות וצדק לכל״, המציאות אינה תמיד כזו עבור קבוצות המושפעות באורח שאינו מידתי מגזענות מערכתית. אבל גראהם המיל טוען כי, מבחינה היסטורית, המגפה ״מובילה לחזון של קהילה פוליטית חדשה״. בראשית ימיה של אנגליה המודרנית, ימי המגפה שפעו מתח חברתי כאוב, שהוביל לקריאה לשינוי כולל ומחאות אלימות. אין סיבה לצפות ששנת 2020 תהיה שונה.

מקורות:

ENGLISH LIFE AND LAW IN THE TIME OF THE BLACK DEATHReal Property, Probate and Trust Journal, Vol. 38, No. 3 (Fall 2003), pp. 507-588American Bar Association

Shutt Up: Bubonic Plague and Quarantine in Early Modern EnglandJournal of Social History, Vol. 45, No. 3, The Hidden History of Crime, Corruption, and States (Spring 2012), pp. 809-834Oxford University Press

The London Apprentice Riots of the 1590s and the Fiction of Thomas DeloneyCriticism, Vol. 38, No. 2 (spring, 1996), pp. 181-217Wayne State University Press

Elizabethan Protest, Plague, and Plays: Rereading the "Documents of Control"English Literary Renaissance, Vol. 26, No. 1, Culture, Documents, and the Drama (WINTER 1996), pp. 17-45The University of Chicago Press

The City and Its Double: Plague Time in Early Modern LondonEnglish Literary Renaissance, Vol. 30, No. 2, Re-contextualizing Shakespeare (SPRING 2000), pp. 241-261The University of Chicago Press

אמה ק. אטווד (Atwood) היא פרופסור לספרות העת החדשה המוקדמת ומומחית לשייקספיר המלמדת באוניברסיטת אלבמה. שרה ויליאמסון (Williamson) היא סטודנטית לספרות מאלבמה.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דווקא עכשיו. תצלום: אנגין אייקורט, unsplash.com

Photo by engin akyurt on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אמה ק. אטווד ושרה ויליאמסון, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק