שקרים מהחיים קינת קיץ

קו ההגנה האחרון קרס.
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

זה החום, זה החום שמעצים את הבדידות. הבדידות של החורף היא אחד השקרים הגדולים בתולדות האנושות, הרי בקור אני יכול להתכסות באלף שכבות שבתוכן אני מארח לעצמי חברה. בקור אני לא זקוק לאף אחד: נועל את הדלת, סוגר את החלונות ומרשה לעצמי לשכוח איך מתנהגים בחברת בני אדם.

באפריל ומאי עדיין טוב לי לבדי, למרות התנודות בטמפרטורה. הז'קטים הקלים עודם בשימוש תדיר ואני עוטה אותם כשריון. שום דבר לא יכול להזיק לי, שום דבר ואף אחד. אפריל ומאי הם חודשי טרום-יקיצה: העיניים עדיין עצומות אך התודעה כבר נמצאת בראשיתו של מהלך בלתי נמנע. אחריהם מגיע יוני, החודש הראשון בשנה שאת פרצופו איני אוהב. במהלך היום, פניו של יוני מבריקות מזיעה, אם כי, למזלי, בערבים עדיין נושבת ברחובות רוח קרירה מהים, וההליכה בחוץ רכה ונעימה כמו הדקות האחרונות שאני מושך במיטה אחרי פקיחת העיניים. תחושת הגב כנגד המזרן מתוקה, אך שברי חלום מתפוגגים אט אט ומתחלפים במחשבות מכבידות ורצונות מעיקים. בערבי יוני אני מסתובב בחוץ בטישירט ישנה המלווה אותי מספר שנים שאיני מעוניין לנקוב בו. הברים והמסעדות ובתי הקפה מלאים. ולמרות שאני מתעקש להתכחש, יוני מעורר בי, בעל כורחי, כמיהה קלושה. שרידי תרדמת החורף עדיין אופפים אותי, ואני לא זוכר מה בדיוק עושים, ואיך מדברים, איך ניגשים ופונים ומישירים מבט, ובטח לא איך נוגעים. אל מול מקום הומה אדם אני עוצם את העיניים: זיכרון החורף המנחם עוד שם, והוא מחלץ ממני אנחת רווחה.

אבל יום אחד, אלוהים שיעזור, מגיע יולי. זה לא דבר שידעתי שיקרה, לא דבר שהתכוננתי אליו. כמו לקום בבוקר ולגלות שהסדין ספוג זיעה, שאי אפשר להמשיך ככה. צריך לקום ולהדליק את המזגן (או לפחות להציב ליד המיטה מאוורר קטן ולהעמיד פנים שהוא עוזר). כן, יולי מגיע בבת אחת ומכה אותי בתדהמה. זה קורה כשאני חומק מהבית בתואנה כלשהי, שאיש לא דרש ממני, כי אני משער שהרחוב יעשה לי טוב. אבל המהלך הזה מעיד על חוסר הבנה מוחלט של המצב האקלימי, על התעלמות בוטה מלוח השנה. רק חציתי את הכביש ולפתע מחייכת אליי מישהי. חיוך זר. יותר מדי אור בחום הזה. בחורף החיוכים עמומים וקהי פינות. העננים משייפים אותם טוב טוב. אבל ב-34 מעלות החיוכים משתקפים מהשמיים, מסנוורים, מלחיצים. אני אוטם עיניים בבהלה אך לשווא. קו ההגנה האחרון קרס. הבוהק שמאחורי העפעפיים צורב אותי, כמעט נורא יותר מהאור שמפיצה השמש עצמה. גופי בגד בי.
החייכנית מתקרבת אליי, נדמה לי שנדמה לה שהיא מכירה אותי. אבל בצעדיה הבטוחים ניכר שהיא כבר מזמן קיבלה את יולי בברכה, אולי אפילו המתינה לו בציפייה. כל החורף התאמנה. פערי הביצועים יהיו ללא ספק גדולים מדי וכל הפרשה עלולה להסתיים במבוכה. איזו פתיחה נוראית לקיץ! לא, את השיחה הזאת אסור לי לנהל. זה ייגמר רע.
"תומר? מה נשמע! יו, כמה זמן…"

סיבוב חד ואני פותח במנוסה. בהתחלה אני לא בטוח לאן, ואז נזכר שהדירה שלי ממש פה, אם רק אצליח להגיע. הרמזור ירוק, ואני מודה לאל על רגע אחד של חסד. השמש קופחת ומעבר החצייה נפרש ומתארך כמו מדבר. עוד מאמץ קטן ואגיע הביתה. שם אוכל להתקרר ולטכס עצה.

***

אחרי חצי שעה על הספה בטמפרטורה של 21 מעלות מופלאות, אני נשבע שלא אצא עוד השבוע. אבל בקרירות שממלאת את הדירה מחשבות מציקות לובשות צורה מוצקה, ותוך כמה דקות מתגבשת בי הבנה: המזגן הוא ממזר קר רוח. הוא זימן אותי אליו בלחישה מפתה אך למעשה זומם לכלוא אותי לבד בבית. לשמור אותי לעצמו. מה הוא הולך לעשות איתי?
אני שואל: "מה אתה הולך לעשות איתי?"
אין תשובה, רק נהמה מתאמצת. הוא זקן, ואולי גם בודד. אני מזנק לרגליי.

***

חוץ. רחוב. יום. הפעם אני מוכן ומזומן להיטמע בקהל. במכנסיים קצרים וכפכפים יצאתי. מתי קצצתי את הציפורניים האלה בפעם האחרונה? אני מכופף ומיישר את כפות הרגליים הלבנות. אט אט הן ילכו ויאדימו עד שאראה כמו ליצן. אדוות של חום מעוותות את האוויר, אבל אני מצמצם את העיניים ומצליח ללקט מעט נתונים: גופיות. זרועות. החכמים מרכיבים משקפי שמש. החכמים בשמש התמרחו בקרם הגנה והריח הכבד מאיים לחנוק אותי. אנשים נוגעים ומתחבקים בלי לפחד מהלחות, והכול בקלות אדירה, כאילו זו אומנות שעוברת אצלם מדור לדור כבר מאות שנים, כאילו לא היו להם לבטים לפני שנטשו את המרחב המוגן.

הם אוהבים להיות רטובים, מכוסים בשכבה מבריקה ודביקה, בשבילם זה פרומון, הסנפה אחת והם בעננים. אני, רק התחלתי להריח וכבר אני מסוחרר ומותש. ובעוד שעיניי שלי מצטמצמות עוד ועוד כנגד השמש, עד כדי עיוורון, עיניהם מתרחבות וגדלות כמו דבורים, ובזמזום הורמונלי נחוש הם מקיפים אותי במעגל. לאן שלא אפנה אתקל במישהו, אאלץ לבוא במגע מול כל האחרים, ואני מוכן לנסות, באמת שכן, אבל אולי אפשר להתחיל בקטן, שלום-שלום באיזה חדר מדרגות טחוב וקריר? הם חגים סביבי עכשיו, ותנועתם הופכת למחול סוחף, סוחף - אבל מים מתוקים אין, כי למרות שכל המחזה נראה כמו ריקוד של גשם, גשם שהייתי מקבל בברכה, פותח את הגרון, גומע בשקיקה, השמים צחיחים וצהובים והאנשים צוחקים וצועקים וצורמים את אוזניי במזמור של קיץ, ואני מבין שמשהו אצלם לא בסדר כי בכלל לא הגיוני לנהוג ככה בחום הזה, להשתולל ולהתרוצץ ממקום למקום כאילו יציאת השמש מאחורי העננים היא הזמנה להילולה.

המעגל הולך ומצטמק סביבי. כמעט כל מי שאני מכיר נמצא שם, כל מי שהייתי רוצה להכיר. בתנועת יד גסה אני מוחה את הנוזל המלוח מן המצח והעיניים ומזהה את החייכנית. כן, גם היא שם. ולמה שלא תהיה? הרי לכך הגוף שואף. אני שואב מתוכי כמה שיותר רצון טוב, מעוות את פניי בחריקה ומחייך חיוך גדול וחייזרי. "הנה, זה דווקא נחמד", אני אומר, והיא רק ממשיכה לרקוד, וכל המעמד הזה נעים וכואב, ואני לא בטוח כמה זמן אהיה מסוגל לשאת נעים וכואב בעת ובעונה אחת. הם סוגרים עליי עוד ועוד ואני עומד שם לבדי, לח לח לח כמו עין עצובה, ונשבע שאם רק יתנו לי ללכת עכשיו אני אנסה שוב מחר, אמשיך לנסות שוב ושוב לאורך כל הקיץ, אין לחץ, הרי אסור לשכוח שיולי עוד ארוך, ואחריו, רחמנא ליצלן, יבוא אוגוסט, אוגוסט האיום והנורא בעל השם הרודני שנדמה כאילו לעולם לא יגיע לקצו.
"אתה בא, או מה?" מטיחה בי החייכנית ומושיטה לי יד, ואני עונה לעצמי, כי עם עצמי קל כל כך לשוחח, כן, בסדר, בסדר, אבל עוד רגע, תני לי רק עוד רגע אחד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על קינת קיץ

07
רע לה עם הקיץ

בקיץ אני צריכה ללכת חשוף, כי חם, ואין ברירה. ואז כולם רואים את הקוצים, או חלילה, השערות שלי. ואני חייבת להיות הבחורה הכי בחורתית בעולם, כי בחורף אפשר לעשות הנחות, אבל בקיץ, בקיץ חייבים.
בקיץ כשאני ממלצרת, הכי קשה לחייך חיוכים מזויפים, כי אני תמיד חייבת למחות את הזיעה מעל השפה.
אם קיץ, וישן לידי מישהו, אני אעשה הכל כדי שהוא יהיה רחוק כי פתאום החום גוף שלו זה זוועה שאין דברים כאלה, וההמחשה הכי טובה היא לנסות להזיז את היד שחיבקה אותו רגע לפני שנרדמתי...

09
משה מאור

תמיד היה לי חלום: להוריד 10 מעלות ליולי אוגוסט, ולהוסיף אותן לדצמבר-ינואר. זו תהיה המצאת המילניום. לא נראה אפשרי? שיחה בין 2 אנשים בטלפון , ללא חוטים, כשהם במרחק 10000 ק"מ זה אפשרי? עד היום זה נראה לי כבלתי אפשרי...
ועוד לא דיברנו על זה שהם גם יכולים לראות האחד את השני. איינשטיין אמר שיש דבר יותר חשוב מידע- וזה הדמיון. בזמן האחרון אני מתחיל להבין משפט זה.

10
שושי

פרופ' משה אידל, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל, אמר בקורס מיסטיקה במכללת צפת, שטכנולוגיה היא מאגיה.
נסה לשאוב עידוד מכך שאנחנו כבר מצליחים להשפיע על טמפרטורות הקיץ, אם כי, אופס... בכיוון ההפוך.