מדוע אנשים שאין להם רקע אלים או דעות קיצוניות מצטרפים לארגוני טרור?
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
עריפות ראשים ברבריות. מחבלים מתאבדים. רציחות עם מזעזעות. כנופיות אלימות. קנאים פונדמנטליסטים. תיאוריות קונספירציה. הקצנה פוליטית. נדמה שהעולמנו נגוע בקיצוניות שרוב האנשים נרתעים ממנה. סקר של מכון הסקרים Pew מצא ב-2014 ש-62% מהאמריקאים "מודאגים מאוד" מ"האסלאם הקיצוני ברחבי העולם" – ב-2011 חשו כך רק 37%. אילו נסיבות ונטיות מולידות שוליים שהם כה רדיקליים וריאקציונריים?
בשנים שלאחר הפשיזם הנאצי, חקרו פסיכולוגים, ובראשם תיאודור אדורנו (1950), את מקורות האנטישמיות הקיצונית. הם הסיקו שחוסר ביטחון ופחדים אצל סמכותניים מהימין פיתחו אצלם נטייה לחוסר סובלנות כלפי עמימות, כמו גם לדרך חשיבה קשיחה של נכון או לא נכון. לפי הניתוח שלהם, בעלי אישיות סמכותנית הם צייתנים כלפי בעלי כוח ואלימים כלפי אחרים ממעמד נמוך יותר. עבודתם של פסיכולוגים אחרים עוסקת בדוגמטיות רחב יותר, המתקיים הן בשמאל הקיצוני והן בימין הקיצוני, ובמכוונות לשליטה חברתית דורסנית המתאפיינת בהיררכיות חברתיות, שמתלוות אליהן אתנוצנטריות, לאומנות והומופוביה.
פסיכולוגים חברתיים שעסקו בחקר שורשיהן של העוינות והקיצוניות זיהו כוחות פועלים נוספים הראויים לחקירה בהם נטייתנו להתמקד בהבדלים בינינו לבין האחרים, ולא במשותף. וויליאם מקגוויר ועמיתיו הבחינו ב-1978 שאנו נוטים להיות מודעים לאופן שבו אנו שונים מאחרים סביבנו – בין אם בצבע השער, במוצא, בגזע, בנטייה המינית או בגובה. ב-1966, מוצפר שריף הראה כי אויב משותף מגביר את הסולידריות הפנים-קבוצתית ומפתח "תחושת אנחנו", פטריוטיות ואפילו נכונות למלחמה.
בשונה מסולדריות שנבנית על ידי סימון של אחר, דיון בקרב אנשים בעלי דעות דומות יכול להוביל לעתים קרובות להקצנה. ניתוח של ארגוני טרור העלה כי המנטליות הטרוריסטית מתפתחת מאנשים שמתקוממים כלפי אותו עניין, והשקפותיהם הופכות קיצוניות יותר ויותר ככל שהם משוחחים בינם לבין עצמם, בין אם פנים אל פנים או בפורומים סגורים באינטרנט.
מייקל א. הוג, עמית באגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, מתאר במאמר חדש ב-Current Directions in Psychological Science תיאוריה שמסבירה מדוע אנשים שאין להם רקע אלים או דעות קיצוניות מצטרפים לקבוצות כאלה. הוג מניח ש"תיאוריית זהות של חוסר ביטחון" – התפקיד שיש לחוסר ביטחון בתור מניע להצטרפות לקבוצה חברתית במטרה לחוש מקובלים – יכולה להשפיע על אנשים להצטרף לקבוצות שוליים – בין אם הן אידאולוגיות, דתיות או פוליטיות. בנוסף לכך, ככל שחוסר הביטחון שאנשים חשים כלפי המרכיבים הבולטים בזהותם גדול יותר, כך גדל הסיכוי שיזדהו עם קבוצה – במיוחד אם הקבוצה מגובשת מאוד או מובחנת במיוחד. קבוצות כאלה מעודדות התקשרות באמצעות דעות, רגשות וצורות התנהגות משותפות, ומספקות אישור מצד החברים בקבוצת הפנים. בכך הן מפחיתות את חוסר הביטחון לגבי שאלות כמו מי אנחנו, איך עלינו להתנהג, מה הקשר שלנו לעולם שסביבנו. הוג מציין, בהתבסס על מחקרים בתחום, כי "חוסר ביטחון עצמי מעניק יתרון למערכות אמונה מגדירות זהות שהן מובחנות, לא עמומות, חובקות-כול, מסבירות ופסקניות מבחינה התנהגותית. הניתוח הזה שימש כדי להסביר את שכיחותה של הקנאות ואת המשיכה לאידאולוגיות פונדמנטליסטיות בזמנים של תהפוכות ושינוי חברתיים".
הוג אומר שגורם נוסף שתורם למשיכה לקבוצות קיצוניות הוא שעל פי רוב יש להן מנהיג סמכותני וחזק שמגדיר ומתווה באופן ברור את מטרתה של הקבוצה – חשבו על אדולף היטלר או על אוסמה בן לאדן. מחקרים מצאו כי חוסר ביטחון גורם לסטודנטים לתמוך יותר במנהיגים לא אופייניים, שמייצגים פחות את חברי הקבוצה, אך השליטה שלהם בה ברורה. נמצא כי גם בסביבות עבודה, רמות גבוהות יותר של חוסר ביטחון ועמימות גרמו לעובדים להעדיף מנהיגים סמכותניים על פני מנהיגים לא-סמכותניים.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על קיצוניות במקום עמימות
אני ממש ממש אשמח אם תוכלו לתת את השם המלא (באנגלית) של המאמר של מייקל הוג. זה ממש יעזור לי. תודה
From uncertainty to extremism: Social categorization and identity processes / Michael A.Hogg
הגנן בּוּטִילָה
שלומית כהן-אסיףלא כולם שומעים את שירת הציפורים. סיפור לסוף השבוע . | עבדים פשוטים...
X 3 דקות
מגפת הצחוק הגדולה
טאו טאו הולמסמגפת צחוק נשמעת כמו משהו שטוב שיתפרץ בשכונה. אבל צחוק אינו עניין...
X 4 דקות
אצלו בגראז׳
אי אפשר לדבר על זירת הפודקאסטים בלי להזכיר את הראיון של מארק מרון (Maron) עם הנשיא ברק אובמה - כי כמה פעמים שמעתם על נשיא מכהן, שמגיע מלווה במשמר הכבוד שלו, כדי לשבת עם קומיקאי שיש לו רייטינג בינוני ופה ענק, בגראז׳ הביתי שלו, שהוסב לאולפן הקלטות?
אז זה הפרק, ואובמה באמת נשמע בו משוחרר, חביב ולא פורמלי עוד יותר מתמיד. ומבחינת הפודקאסט של מרון WTF - ומבחינת עולם הפודקאסטים בכלל - הוא היה מה שקוראים game changer.
מרון הוא איש מצחיק, אוהב חתולים, שחקן לגמרי לא רע, שאפילו כיכב בסדרה משלו, בהשראת חייו, המתארת איך הפך מסטנדאפיסט שהתמכר למגוון חומרים מעוררים ומנמנמים להומלס שמתגורר במחסן זמני, ואיך זינק בחזרה אל התודעה, המיינסטרים, הרשתות החברתיות והכוכבוּת כשהחל, כבר בשנת 2008, להעלות פעמים בשבוע את הפודקאסט שלו. מרון מקדים לכל פרק של פודקאסט הגיגים על עניינים אקטואליים - אלה מתמשכים לרוב מעל ומעבר ליכולת ההאזנה שלי לפחות - ואפשר לדלג עליהם. מהדקה העשירית והלאה הוא מגיש שיחה עם אורחים שונים, שהיא תמיד מעניינת, אישית ומפתיעה.
ג׳רי סיינפלד, פול מקרטני, בראד פיט, הלן הנט, קוונטין טרנטינו, עזרא פורמן, סלמה היאק, ג׳ודי פוסטר, קייט וינסלט ווינטון מרסליס הם רק אחדים מתוך רשימה ארוכה מאוד של אורחים ב-WTF. אבל כשתיכנסו לאתר שלו, כדאי שתחפשו דווקא את השמות הפחות מוכרים ולא את כוכבי הוליווד. את אובמה תוכלו לפגוש כבר בעמוד הבית של מרון, אבל אם לא תחטטו בין מאות הפרקים, איך תכירו את הקולנוע הניסיוני של הבמאי והתסריטאי עזאזל ג׳ייקובס (Azazel Jacobs)?