קץ הילדות

על הכמיהה הנוסטלגית לגעת בעבר המשפחתי, ועל מפגש מפתיע עם המציאות
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

בליל הסדר של שנת תש"ן, בעיצומה של העלייה מברית המועצות, הֵסּבה— כבהרבה בתים בישראל—משפחת עולים מרוסיה אל שולחנם של חברינו דליה וצביקה גילדֹוני.

"אני רוצה להפגיש אותך עם זכר שרמן שהתארח אמש על שולחננו",אמר לי למחרת צביקה וסיפר על אורחו — צייר שיצא לו שם בעולם כקולוריסט מעולה המושפע מעבודותיהם של מלביץ', קנדינסקי, שאגאל ופילֹונֹוב. שרמן למד ב"מכון המוסקוואי לאמנות"; הציג תערוכות יחיד במוסקווה, הלסינקי, פריז והמבורג ובאחרונה אף בתל אביב; השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, ומוזיאונים וגלריות חשובות במזרח ובמערב רכשו את ציוריו.

כעבור שבועיים נערכה לו ולמשפחתו קבלת פנים בבית הגילדונים.

"מהיכן אתה?" שאלתי את הגבר בעל חתימת הזקן והלחיים החכליליות, שהזכיר לי משום־מה את חברי הנעורים של אבי שניבטו אליי מתצלומים ישנים שהצליח להביא עימו בעלותו ארצה.

"ממוסקווה".

"נולדת שם?"

זכר חייך."נולדתי בשנת  1950בקֹוקנד שבאוזבקיסטן".

"אינך נראה אוזבקי", אמרתי בידענות, פרי ביקור של שלושה ימים בטשקנט בירת אוזבקיסטן.

"נכון, אבי היה אסור שם במחנות הכפייה של סטלין".

"ומהיכן אביך?"

"מאוקראינה".

"אולי תפרט קצת יותר", התעקשתי.

"מסביבות ז'יטומיר".

"מהיכן בדיוק?"

"מעיר קטנה, שבוודאי לא שמעת עליה מעולם".

"ובכל זאת".

"מאוברוץ'".

פניה של רעייתי, ששוחחה עם רימה, רעייתו של זכר שרמן, קפאו.

אוברוץ' היא עיר הולדתו של אבי. בבואו ארצה, בשלהי שנת 1936, הוא הוריד מסך כבד של שתיקה בינו ובין זיכרונות עברו, סירב בעקשנות לדבר על המקום שהיה בשבילו תמצית הכאב, ורק לעיתים נדירות, ברגעי חסד, היה מזכיר במשפט או שניים את אוברוץ' האבודה, השקועה כמו האטלנטיס מעבר ליערות עד ולערבה המשתרעת לאין־קץ שבלילות הקיץ הבהבו שיירי גחלים לוחשות במרחביה. ואני הייתי מצרף זה לזה את קרעי המראות לתמונה סוריאליסטית, עמומה ובהירה כאחד — בית בקצה העיר, בבקעה, סמוך לנחל; אחו גדול שמרבדים כתומים־צהובים של כובע נזיר, פרחי נסטורציה בפיו של אבא, מכסים אותו, המשתפל עד עצי התות שעל גדות הנחל; קבר מלכים עתיק מימי אֹוֶלג, שהצאר ניקולאי השני ביקר בו; טחנת קמח המּונעת בכוח הקיטור ונדנדהגדולה המושכת אליה את ילדי העיר.

חוץ מחברים של אבי, שגם הם כבר אינם בחיים, לא פגשתי מעולם מישהו שבא משם. מאז מותם של אבא ושל חבריו הייתה אוברוץ' עיר בחלום, מחוז חפץ לא מציאותי שאין לי בו דריסת רגל.

"ספר לי על אוברוץ'", ביקשתי מזכר שרמן.

"מה יש לספר?" אמר,"עיר קטנה, בסך הכול חמישים אלף תושבים. עיר שכוחת אל, ענייה מאוד. הצעירים נמלטים לערים הגדולות. כן, ויש בה שני שדות תעופה  צבאיים גדולים. זה בערך הכול".

"ומה עם הקבר העתיק מימי אולג?"

"כן, נכון, יש שם קבר כזה".

"בסתיו אני נוסע לשם", התפארתי וסיפרתי לו שאגודתהסופרים הסובייטית הזמינה אותי לבקר שם."אל תיסע",אמר זכר,"היא קרובה מאוד לצ'רנוביל. עכשיו, בגלל הקרינה הרדיואקטיבית, שממשיכה להיפלט מהכור שהתבקע, הדשא שם גבוה יותר מקומת אדם, העצים שצמחו פרע, עד לגובה ארבעים מטר, מתמוטטים. הילדים ובעלי החיים שנולדים שם — מעּוותים. רבים חולים במחלות איומות. הירקות והפירות ופטריות היערוכמובן החלב מזוהמים. אל תיסע".

"לא לנסוע?" שאלתי באכזבה, ממאן לקבל את גזר דינו.

"לא במאות השנים הקרובות".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "מסע דילוגים" מאת חיים באר, בהוצאת "עם עובד". הספר ראה אור בסוף קיץ 2019 והוא אוסף רשימות ומאמרים הכולל גם מאמרים שראו אור ב"אלכסון".

תמונה ראשית: "מבט על צ'רנוביל", תצלום: אגור פדלקה, unsplash.com

Photo by Egor Padalka on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק