קצת כחול מדי פעם

הלחץ והציפייה להיות שמחים ללא הפסקה מזיק לנו. מעט עצב מדי פעם בונה אותנו ומעמיק את יחסינו עם אנשים אחרים: הכול במידה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בחשבון טוויטר המתנהל תחת השם So Sad Today, הכותבת האמריקנית מליסה ברודר (Broder) מפרסמת מאז 2012 הגיגים יומיים קצרים על חייה הפנימיים. ברודר כותרת על עצבות שגרתית –  "התעוררתי היום בתחושת אכזבה", או "למה שאתם קוראים התמוטטות עצבים, אני קוראת 'אופס, בטעות יצא לי לראות את הדברים כמות שהם'" –  והיא כנה להחריד בכל הקשור למגרעותיה ('אופס, הכאבתי לעצמי כשנכנעתי לתקני היופי המקובלים בחברה. אני יודעת שהם שקריים ובכל זאת חשתי צורך להתאים להם' או 'לרגע הרגשתי תחושת ערך עצמית ותהיתי מה זה היה, לכל הרוחות'). החשבון שלה הפך ללהיט, עם לא פחות מ-675 אלף עוקבים, ובשנת 2006 ראה אור ספר מאמרים אישיים של ברודר, על התמודדותה עם בעיותיה הנפשיות, שגם הוא נקרה So Sad Today.

שיעורי הדיכאון בעולם גדלים, ולכן ברור שאנחנו מתקשים להיות מאושרים. במה אנחנו טועים?

מדהים להיווכח שהאופן הגלוי והנועז שבו ברודר מבטאת את העצב שלה –  ואת כל הרגשות הדפוקים –  מצא הד בעולם שבו הפרופילים של אנשים ברשתות חברתיות נבנים בקפידה כך שיציגו רק את הפן המאושר ביותר שלהם. אבל שיעורי הדיכאון בעולם גדלים, ולכן ברור שאנחנו מתקשים להיות מאושרים. במה אנחנו טועים? הפופולריות של ברודר אמורה לדחוף אותנו לבחון מחדש את העצב ואת בני דודיו. אולי כדאי לנו להצטרף לרומנטיקנים, שמצאו, כקבוצה, נחמה בהבעה חופשית של רגשותיהם בשירה. למשל, ב"אודה למלנכוליה" שלו (משנת 1820) כתב ג'ון קיטס: "איי, באותו מקדש להתענגות/ מלנכוליה חבויה מושלת בכיפה". כאב ושמחה הם שני צדדים של אותו מטבע, שניהם נחוצים כדי לחיות חיים מלאים.

ג'ון קיטס, צ'יצ'סטר

פסל של המשורר ג'ון קיטס (וינסנט גריי), צ'יצ'סטר, אנגליה. תצלום: sidpickle, ויקיפדיה

יכול להיות שקיטס הרהר אז ברוברט ברטון, כומר ומלומד מן המאה ה-17, שספרו עב הכרס The Anatomy of Melancholy (משנת 1621) מתאר את האופן שבו עצב עשוי להתעצם מאוד (מצב שאנו מכנים בשם דיכאון קליני) ומייעץ כיצד להתמודד איתו, או בספרי עזרה עצמית אחרים, מן המאה ה-16, שעל פי החוקרת טיפני ווט סמית' מן המרכז להיסטוריה של הרגשות באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, "מנסים לעודד את קוראיהם לחוש עצב, באמצעות רשימת סיבות לאכזבה". האם יתכן שהדרך המובילה לאושר אמיתי עוברת דרך העצב?

מחקרים עכשוויים מעלים את האפשרות כי חוויית רגשות שאינם שמחים לגמרי, תורמת לבריאות הנפש. מחקר שפורסם בכתב העת Emotion בשנת 2016, עקב אחר 365 משתתפים בני 14-88. במשך שלושה שבועות, הם נתבקשו לענות על שאלונים ששוגרו מדי יום לטלפונים שלהם, בנוגע לבריאותם הנפשית. החוקרים בחנו את רגשותיהם –  מצבי רוח שליליים או חיוביים –  וגם את האופן שבו הם ראו את מצבם הגופני באותה עת.

לפני תחילת המחקר, הנבדקים רואיינו בנוגע לבריאותם הרגשית (עד כמה הם עצבניים או מתוחים; איך הם רואים את מצבי הרוח השליליים שלהם), בריאותם הגופנית והרגליהם החברתיים (האם יש להם קשרים עמוקים עם אנשים בחייהם?). אחרי שסיימו לענות על השאלונים בטלפון, הם נשאלו על מידת הסיפוק שלהם מחייהם.

החוקרים גילו כי אצל מי שחשבו שישנה תכלית שימושית למצבי רוח גרועים, הקשר בין מצבי נפש שליליים ובין בריאות רגשית וגופנית לקויה היה קלוש יותר. ואכן, מצבי רוח שליליים התאימו למידה נמוכה בלבד של סיפוק מהחיים אצל אנשים שלא ראו פן שימושי או נעים בתחושות שליליות.

התוצאות האלה מתאימות לניסיונם של מטפלים. "לעתים קרובות התגובה הראשונית של אדם למצב (הרגש הבסיסי) היא בעייתית, אבל התגובה שלהם לתגובה הזו (הרגש המשני) היא שגוררת בעיות קשות יותר", אומרת סופי לאזרוס (Lazarus), פסיכולוגית מן המרכז הרפואי ווקסנר באוניברסיטת אוהיו סטייט. "משום שלעתים קרובות אנחנו מקבלים מסרים שלפיהם אסור לנו לחוש רגשות שליליים, ולכן אנשים מותנים לרצות לשנות את רגשותיהם או להיפטר מהם. הדבר מוביל להדחקה, למחשבות טורדניות ו/או להימנעות".

בסין וביפן, רגשות שליליים וחיובים כאחד נחשבים חלק מהותי מן החיים. עצב אינו מכשול לחוויית רגשות חיוביים, ולהבדיל מן המקובל בתרבויות המערב, אין לחץ בלתי פוסק לחוש שמחה

על פי ברוק בסטיאן (Bastian), מחבר הספרThe Other Side of Happiness: Embracing a More Fearless Approach to Living (משנת 2018) ופסיכולוג מאוניברסיטת מלבורן האוסטרלית, הבעיה היא בחלקה תרבותית: לאדם החי במדינה מערבית יש סיכוי גדול פי עשרה לחוות בחייו דיכאון קליני או חרדה, לעומת מי שחיים בתרבות מזרחית. בסין וביפן, רגשות שליליים וחיובים כאחד נחשבים חלק מהותי מן החיים. עצב אינו מכשול לחוויית רגשות חיוביים, ולהבדיל מן המקובל בתרבויות המערב, אין לחץ בלתי פוסק לחוש שמחה.

יתכן כי סוג המחשבה הזה מקורו בחינוך הדתי. למשל, הפילוסופיה הבודהיסטית ההודית-טיבטית, שנחקרה לעומק על ידי פסיכולוגים במערב כמו פול אקמן (Ekman), קוראת להכיר ברגשות ולקבל את הכאב כחלק מן המצב האנושי. היא מדגישה את הבנת טבעו של הכאב ואת הסיבות המולידות אותו. זרמים רבים בפסיכולוגיה המודרנית, כמו הטיפול הביהביוריסטי הדיאלקטי, מאמצים כעת גישה כזו, שבה מכירים ומזהים רגשות, כדי לטפל בדיכאון ובחרדה.

עצב, בחורה עצובה

לפעמים עצוב. תצלום: אנתוני טראן

אנשים שחשבו שהחברה מצפה מהם להיות שמחים תמיד ולעולם לא להיות עצובים חוו מצבים רגשיים שליליים כמו מתח, חרדה, ודיכאון לעתים קרובות יותר

במחקר שפורסם ב-2017, בסטיאן ועמיתיו ביצעו שני ניסויים שבחנו כיצד הציפיות החברתיות התובעות מאיתנו לחפש את האושר, משפיעות על בני אדם, ובעיקר בעת שהם מתמודדים עם כישלון. בניסוי הראשון, 116 תלמידי קולג' חולקו לשלוש קבוצות ונתבקשו לפענח מילים שהאותיות שלהן עורבבו (אנגרמות). ברבים מן המקרים אי אפשר היה לפתור את החידה. המבחן נבנה כך שכולם ייכשלו בו, אבל רק לאחת משלוש הקבוצות נאמר לצפות לכישלון. קבוצה אחרת הושמה ב"חדר השמח", שקירותיו כוסו כרזות מעודדות ופתקי עידוד, ולחבריה ניתנו ספרות המעודדת רווחה. הקבוצה האחרונה נבחנה בחדר ניטרלי.

אחרי שהשלימו את המטלה, כל המשתתפים עברו בוחן דאגה שמדד את תגובותיהם לכישלון במטלה, וענו על שאלון שנועד להעריך האם הציפייה החברתית שיהיו מאושרים משפיעה על האופן שבו הם מעבדים רגשות שליליים. הם גם ענו על שאלון שהעריך את מצבם הרגשי באותו זמן. בסטיאן וצוותו גילו כי בקרב אנשים ב"חדר השמח" הכישלון עורר דאגה גדולה בהרבה, לעומת אנשים בשני החדרים האחרים. "הרעיון הוא שאנשים מוצאים את עצמם בהקשר (במקרה זה, בחדר, אבל בדרך כלל, בהקשר תרבותי) שבו אושר מוערך במיוחד, הם חשים לחץ להרגיש מאושרים", אמר לי בסטיאן. ואז, כשהם חווים כישלון, הם "אינם מפסיקים לתהות למה הם לא מרגישים כפי שהם חושבים שהם אמורים להרגיש". המחשבות הטורדניות הללו, כך גילו החוקרים, החמירו את מצבם הרגשי של הנבדקים.

בניסוי שני, 202 אנשים ענו על שאלונים מקוונים. בשאלון הראשון הם נשאלו באיזו תכיפות ובאיזו עוצמה הם חווים עצב, חרדה, דיכאון ולחץ. השאלון השני –  שבו אנשים נתבקשו לדרג משפטים כמו 'אני חושב שהחברה מקבלת אנשים החשים מדוכאים או חרדים' –  אמד את המידה שבה הציפייה לחוש רגשות חיוביים ולהימנע מרגשות שליליים השפיעה על מצבם הרגשי. מתברר כי אנשים שחשבו שהחברה מצפה מהם להיות שמחים תמיד ולעולם לא להיות עצובים חוו מצבים רגשיים שליליים כמו מתח, חרדה, ודיכאון לעתים קרובות יותר.

בזמנים הכואבים ישנם יתרונות שמאפשרים לנו להיות מאושרים יותר לאורך זמן. בעת שאנו מתמודדים עם מצוקה אנחנו יוצרים קשרים עמוקים עם אנשים אחרים, מציין בסטיאן. מצוקה גם הופכת אותנו לעמידים. "מבחינה נפשית, לא ניתן להתקשח אם לא מתמודדים עם קשיים בחיים", אומר בסטיאן. יחד עם זאת, הוא מזהיר מפני הבנה מוטעית של הממצאים. "אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות עצובים ככל האפשר בחיינו", הוא אומר. "חשוב להבין כי כשאנחנו מנסים להימנע מעצב, רואים בו בעיה ושואפים לאושר אינסופי, אנחנו בעצם לא מאוד מאושרים ולכן איננו מסוגלים ליהנות מן היתרונות של אושר אמיתי".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דינסה סצ'אן (Dinsa Sachan) היא עיתונאית הכותבת על מדע ותרבות. היא מתגוררת בניו דלהי. מאמריה הופיעו בכתבי עת שונים ובהם: Discover, Lancet ו-Playboy.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "המרק" (1902-1903), פבלו פיקאסו, The Art Gallery of Ontario, טורונטו. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דינסה סצ'אן, AEON.


תגובות פייסבוק