קצת שעמום לא יזיק

מרוב שאנחנו מחוברים, האם ייתכן שהתנתקנו? מה עם האפשרות לנוח מהגירויים? קצת להשתעמם ולפגוש את עצמנו?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

שעמום לרוב אינו נעים. ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה השתעממתי כהלכה, ולא הצלחתי להיזכר, ואני לא בטוחה שהסיבה לכך היא שכל הזמן לא-משעמם לי. הלוואי שזה היה המצב. איך נראה שעמום בשנת 2017? האם יכול להיות שהשעמום מת? ואם כן, האם זה טוב?

אם שעמום הוא פשוט "להיות" (being) ללא גירוי חיצוני, אולי הגיע הזמן להכריז על הכחדתו. התרבות הדיגיטלית שלנו דאגה לכך, עם הפיכתנו משועבדים ל"חיבור" דרך הסמרטפונים והלפטופים שלנו. בשירותים, בזמן שחותכים סלט, ולפני השינה – חלילה שנישאר לרגע ללא עוד הזרקה של מנת מידע מפייסבוק, מאינסטגרם או מאתר החדשות החביב עלינו. אם אנחנו ערים או בהכרה, אנחנו חייבים להיות מחוברים, למשהו.

המחשבה מציקה: הרי לא באמת משעמם בעולם, אז אם משעמם לי – אולי כשלתי במציאת העניין?חרדת ההחמצה (FOMO) לבטח אינה משפרת את המצב. מדובר בפחד שמא קיבלנו החלטה שגויה ביחס לאופן שבו אנחנו מעבירים את הזמן. הידיעה שיש כל הזמן התרחשות, ברשת החברתית או בעולם (אם אלו בכלל דברים נבדלים כיום) עומדת בסתירה לאפשרות קיומו של שעמום, או לכל הפחות מאתגרת את האופן בו תפשנו אותו בעבר. יכול להיות שאני עצמי כשלתי באיתור ההתרחשות ומוקד העניין, אבל לא באמת משעמם בעולם, ולכן עליי להקדיש מאמץ רב יותר לחיפוש ולחיבור, אם אני מעוניינת להימנע מרגשות אשם ואף מבדידות או מניכור. כך אנו לכודים במרוץ אינסופי אחרי "המעניין". מעניין בעיני מי?

בקטע המכונה "לואי סי. קיי. שונא טלפונים ניידים", הלקוּח מתכנית הטלוויזיה של קונן אובריין, מסביר הקומיקאי מדוע אינו רוצה שלילדיו יהיו סמרטפונים. לואי סי. קיי. סבור שעל אנשים לבנות את היכולת להיות הם עצמם גם כשאינם עושים משהו, כלומר את היכולת להרגיש נח גם עם "להיות" (being) ולא רק עם "לעשות" (doing). "זו המשמעות של להיות אדם (person)", ולטענתו את היכולת הזו הסמרטפונים שוללים מאתנו. הקומיקאי מסביר שכדי להצליח להתמודד עם הבדידות האינהרנטית של הקיום, צריך לדעת לקבל את הרגעים שבהם היא מתגנבת, שבהם יורדת עלינו עצבות, ולחוות אותם. הדבר הכרחי על מנת להצליח גם לשמוח באמת, אחרת לעולם נחווה רגשות רק באופן חלקי.

בהרצאת TED "מחוברים, אבל לבד?" (פרפרזה על ספרה "לבד, ביחד") המזהירה מפני כיוונים בלתי רצויים שהטכנולוגיה לוקחת אתנו אליהם, מתייחסת גם פרופ' שרי טרקל (Turkle), פסיכולוגית מהרווארד, לחוסר היכולת שלנו להישאר לבד בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים. טרקל, בהסתמך על מחקריה, טוענת שהטלפונים הניידים לא רק משנים את מה שאנחנו עושים, אלא משנים ממש את מי שאנחנו. אחת האשליות שהטכנולוגיה מוכרת לנו לדבריה, היא שלעולם לא נהיה לבד, ולכן כשאנו מוצאים את עצמנו לבד ולו לרגע, אנו נעשים עצבניים ושולחים את היד לכיס בחיפוש אחר הטלפון הנייד. "להיות לבד" נעשה לבעיה שדורשת פתרון, והפתרון הוא "החיבור" ההופך את היוצרות: אם פעם, כשהרגשנו משהו רצינו לשתף אותו, הרי שהיום אנחנו משתפים כדי להרגיש משהו, כדי לחוות גירוי. טרקל סבורה שעלינו לדעת כיצד להיות לבד כדי שלא נחוש בודדים. היכולת להיות לבד היא שמאפשרת לנו להכיר ולזהות את עצמנו. עוד היא מציינת, שהבריחה שלנו משיחה אמיתית עם אחרים, המתאפשרת על ידי המסכים, שוחקת את היכולת שלנו לדבר עם עצמנו, ולבצע התבוננות עצמית (רפלקציה).

מתי אנחנו לוקחים פסק-זמן מעשייה ומהרהרים באורח החיים, ביחסים, במחשבות וברצונות העמוקים שלנו? מתי אנחנו פשוט נחים?בהנחה ששעמום מזוהה עם "להיות", ונעשים מאמצים כה כבירים להימנע ממנו, מתי בעצם אנו מתבוננים פנימה? כלומר, מתי אנחנו לוקחים פסק-זמן מעשייה ומהרהרים באורח החיים, ביחסים, במחשבות וברצונות העמוקים שלנו? מתי אנחנו פשוט נחים? במאמר "לגעת בשעמום" מציע אנדריאס אלפידורו (Elpidorou) ששעמום הוא מנגנון אזעקה פנימי, המתריע על אי-התאמה בין הצורך בגירוי לזמינותו או בין הרצונות שלנו למה שאנו חווים או עושים בפועל. אם כדבריו "השעמום מדגיש את מאפייני המצב שבו אנו נמצאים. הוא מבהיר לנו עד כמה הסיטואציה הנוכחית אינה מצליחה לספק אותנו", אז כיצד נוכל לשים לב לכך אם לא נאפשר לעצמנו להשתעמם? יש להודות, הרפרוף האינסופי ברשתות החברתיות הוא לא תמיד מעניין, הוא אולי סימפטום של השעמום בתחפושת של "רעש לבן", אבל די בו כדי שנהיה מוּעסקים, מחוברים למשהו אחר, והעיקר – מנותקים מעצמנו.

אולי בכל זאת טוב שאיננו משתעממים?

במאמר "תיאוריה של אגרסיה" העוסק בשאלת מקורה של האגרסיה האנושית, מציג אריך פרום את האופי המשועמם (bored character) כאחד משלושה סוגי אישיות הנוטים לאגרסיה יותר מכל. לדעתו, בעת כתיבת המאמר (1972) האופי המשועמם היה המקור החשוב ביותר לתוקפנות ולהרסנות של ימיו. פרום מתייחס לסוג השעמום הזה כאל פתולוגיה. מדובר בגורם סובייקטיבי הנובע מתוך האדם – חוסר היכולת להתעניין באמת בסביבתו, תחושת ניכור. צורות מעודנות יותר של שעמום הנובע מאופי המשועמם לרוב אינן מודעות, כל עוד ניתן לפצות על השעמום על ידי גירוי המשתנה ללא הרף. פרום מאבחן רבים בחברה המתועשת כסובלים משעמום פתולוגי, ומסיבה זו הם עסוקים כל הזמן בצריכה – של סמים, אלכוהול, רכוש, סקס או יעדים לטיול. הצריכה היא שמונעת התמוטטות עצבים של בני האדם ואת קריסת הכלכלה, ובדיוק מהסיבה הזו, בני האדם, לדבריו, מכורים אליה.

עם זאת, פרום מצביע על כך שקבוצה הולכת וגדלה של צעירים מפצה את עצמה על השעמום בדרך אחרת – על ידי תוקפנות, הבאה לידי ביטוי באלימות (עד כדי רצח) והרס, המספקים הקלה זמינה מהשעמום. פרום סבור שהעלייה בשעמום היא הסיבה לעלייה בתוקפנות. השעמום גובר בגלל אופי העבודה בחברה המתועשת, ובעוד שהפנאי היה אמור להיות התגמול על עבודה משעממת, הוא עצמו נעשה משעמם. ההבדל בין השניים הוא שלשעמום בעבודה אנו מודעים, בעוד שאיננו מכירים בשעמום בעת הפנאי.

פרום כתב בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, כשתרבות הצריכה לא הייתה דיגיטלית ולא התבטאה במרדף אובססיבי אחר מידע ותוכן, כפי שאנו מכירים היום. עתה, כשתרבות הצריכה משתקפת גם בפעילות הדיגיטלית שלנו, נראה שדבריו לא אבדו את הרלוונטיות שלהם. השעמום מעורר בנו רצון להעלים אותו, אך המרדף אחרי הגירוי בשעות וברגעי הפנאי, אינו "תרופה" לשעמום אלא סימפטום שלו, או לכל היותר פיצוי עליו או דחייה של ההתמודדות איתו. אנחנו מחוברים לחיצוני כדי להתנתק מהפנים, כדי לא להניח לרגשות שליליים לקנות אחיזה, ובכך בורחים מהיבטים של עצמנו שמחייבים התבוננות ועיבוד. האמנם בכך אנו מצליחים להכניע אותם? האם אנו מצליחים למגר את השעמום הקיומי? למנוע את הפיצוץ?

כדי שלא נאלץ להתיך את השעמום בפנאי, כדי שהפנאי יהיה ראוי לשמו, ולמען חיבור-מחדש לעצמנו, אולי בכל זאת כדאי להכריז על השעמום כמצוי בסכנת הכחדה ולחשוב איך לייצר הזדמנויות לנוח מהגירוי האינסופי, פשוט "להיות".

תמונה ראשית: יו-יו. תצלום: אנריקה קלבויג

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על קצת שעמום לא יזיק

05
סמדר זאבי

בס"ד
גם כדי להשתעמם צריך טעם טוב, תלוי איך מגדירים את הפנאי. אי עשייה או עשייה בלי לחצים או עשייה חברתית או כל עשייה חווייתית שאדם מעוניין.
ולסיום יש משפט חשוב שבעבר קלטתי ומלווה אותי באופן משמעותי-
"להתנתק כדי להתחבר"