ראשית, הייתי מתקן את השמות

אמר מנג דזה: "אם המלך אמנם חובב מאוד את הנגינה, כי אז מדינת צ'י קרובה (לממשל תקין)"
אמר מנג דה: "אנשים לא מוסריים שקיבלו לידיהם מדינות, כבר היו כאלה; איש לא מוסרי שקיבל לידיו את העולם, כזה עוד לא היה" 1

 

באנו לדבר כאן על 4 משוררים מתים, אבל לא באנו לדבר על מותם, כלומר, לא על רגע מותם, לא על אופן מותם ולא על משמעות מותם. כבר למדנו מזלדה  שאת שמו של האדם נותן לו גם מותו, ועל כן, אני מבקש לדבר כאן על מותו של אחד מהארבעה, על מותו של דן דאור. דאור, שמת ב-30 בדצמבר 2009, לא היה משורר ממש, אבל נדמה כי הוא היה ראוי לתואר הזה כמתרגם וכאיש רוח וכאדם שניסה, ונדמה שלעתים גם הצליח, להפוך את חייו לשיר. איזה שיר? שיר שחיוך מתוח בין שורותיו; שיר שיש בו לא מעט מן האירוניה, אבל לא פחות מכנות ההבעה; שיש בו מעליצות השיכור אבל גם מתוגת הקיום; מן ההומניזם הרציונלי וממשהו שכדי לתאר אותו אשתמש בביטוי שדאור השתמש בו לא אחת: מטאפיזיקה שאינה מעליבה את השכל. במלים אחרות, דאור גילם בדמותו, הפיזית וגם הרוחנית, את רוח הדאו.

 

אמר מנג דזה: "מילים של מוסר אינן חודרות כה עמוק כמו צלילי המוסר."

 

כשאנחנו חושבים על דן דאור, אנחנו חושבים על דאואיזם. אבל הנה, את מותו מצא דאור ועל שפתיו פסוקים שמקורם בזרם הגותי אחר במסורת הסינית, זרם הנחשב לעתים, גם אם לא תמיד בצדק, לבן פלוגתא של הדאואיזם. דאור התמוטט, כך נמסר, מיד לאחר שנשא הרצאה שבמרכזה סוגיה הלקוחה ממסורת קונפוציוס. מבין ארבעת הכתבים המרכזיים במסורת זו, העומדת עד היום ביסוד החשיבה והחיים והממשל הסיניים, דאור תירגם אחד, מנג דזה, אבל את הרצאתו פתח בקטע מתוך "מאמרות קונפוציוס" בתרגום אמירה כץ. בקטע זה נשאל החכם קונפוציוס, מה היה עושה אילו נבחר לשליט, ותשובתו המפורסמת היא "ראשית, הייתי מתקן את השמות".

בתיקון השמות, טען דאור, אין הכוונה לפעולה בשפה בלבד, לחתירה לדיוק לוגי ולתואם בין הדברים שבשפה בין השפה שבדברים, אלא לפעולה פוליטית שעיקרה הסרת המסיכה מעל פניהם של העושים שימוש לרעה במלים, ובמיוחד, מעל פניהם בעלי השררה והכוח: הצבעה על מכבסות המלים המשמשות מנהיגים כדי לכסות על מחדליהם, על האינטרסים שלהם, על פשעיהם; חשיפה של אותו מנגון אורווליאני של "שקר הוא אמת" או אותו מוכר מימינו, הגורס כי "אם אתה חוזר על שקר שוב ושוב, סופו שייתפש כאמת".

 

אמר מנג דזה: "מי שנחשב כיום לשר מוצלח הוא מי שהיה נקרא בימי קדם שודד העם".

 

ולא סתם פתח דאור את הרצאתו בסוגיה הזאת. הוא הצמיד אותה לביטוי "בגידת האינטלקטואלים", ביטוי שז'וליאן בנדה הצרפתי טבע בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ומשמש היום - בניגוד למשמעותו המקורית, אגב - להוכחת האינטלקטואל על שוויון הנפש שלו לנוכח המציאות הפוליטית, או על מעורבות שאינה מספקת בה, או על התקרנפות ממש. אפשר לומר שדאור ביקש מהאינטלקטואלים לשאת את קולם בחוצות בתביעה חד-משמעית ממנהיגים להיות, פשוטו כמשמעו, ישרים. יושר - המובן מאליו שלעולם אינו מובן מאליו.

לא הייתי שם כשדאור אמר את הדברים הללו, ובעצמי קיבלתי אותם רק מיד שנייה, ועל כן אני מניח שאינני מביא אותם באופן מדויק, ובוודאי אני מחסיר ואולי אף עושה להם איזה עוול. ובכל זאת, מותו של הפתאומי של דאור, דקות ספורות לאחר שירד מדוכן הדרשות, מביא אותי לחשוב שהם יכולים להיחשב לצוואתו הרוחנית. מותו מחזק את התחושה כי הם נאמרו בבהילות, בתחושת דחיפות. אולי אחטא כאן במידה רבה לדמותו שבחייו, אבל אני רוצה לומר שעל ערש דווי, דאור היה קונפוציוסיסט. אחטא בכך לדמותו, שכן דאור אכן היה, אולי, דאואיסט בהלכותיו ובתפישתו, אבל ניכר שהמציאות, המציאות המחמירה והולכת, חייבה אותו לנוע מדרך זו לדרך אחרת, להשמיע קול אחר.

 

מנג דזה פגש את הוי מלך ליאנג.
אמר המלך: "נכבדי, אם לא רחוק לך אלף לי ובאת, בוודאי יש בידך במה להביא רווח למדינתי. האומנם?"
אמר לו מנג דזה: "למה אתה מתעקש לומר 'רווח'; והרי הכל עומד על מוסר וצדק! אם המלך יאמר: במה אביא רוווח למדינתי?' יאמרו השועים: במה נביא רווח לביתנו? והאבירים ופשוטי העם יאמרו, 'במה נביא רווח לעצמנו?'; עליונים ותחתנים יריבו על רווח, והמדינה בסכנה (...) יאמר גם המלך: 'מוסר וצדק'; למה אתה מתעקש לומר 'רווח'?"
אמר מנג דזה: "...המתעמר בעמו, אם הרבה, הוא ייהרג ומדינתו תאבד; ואם מעט, הוא בסכנה ומדינתו תיחלש. אחרי מותו יכנוהו 'האפל' ו'האכזר', ואפילו יכבדו אותו בניו ויאהבו אותו בני בניו, גם אחרי מאה דורות לא יוכלו לשנות את שמו".

 

אם חטאתי לדמותו של דן דאור, חטא גדול לא פחות יהיה ניסיון לעמוד בקצרה על ההבדל בין דרך הדאו לדרך קונפוציוס. אלה שני זרמים שהתפתחו בחשיבה הסינית במקביל ואף צמחו זה מזה במאה השישית לפני הספירה, ורב הדמיון ביניהם כשם שרב השוני ביניהם, והם מורכבים ורבי גוונים ורבדים מכדי שיהיה אפשר לתאר אותם על רגל אחת. ובכל זאת, אולי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה לומר, כי בעוד תורת קונפוציוס היא מנת חלקם של מעטים מאוד במערב, ורובם המכריע מלומדים המתמחים בהיסטוריה ובפילוסופיה הסיניות, הרי הדאו נישא בפי רבים: החל במורים רוחניים רציניים יותר או פחות, עבור בפילוסופים ובמשוררים ובציירים ובמעצבים ובפרסומאים, וכלה במחברי ספרי עזרה עצמית, רציניים ופחות.

אין פלא שכך הוא הדבר. המערב שלאחר מות האלוהים מבקש, במקרה הטוב, מטאפיזיקה שאינה מעליבה את השכל, ואותה יכול הדאו לספק לו בקלות יחסית. יתרה מזה, הדאו נדמה, לפעמים בצדק ולרוב לא, כזרם המקדש את ההתפתחות האישית, את תיקון היחיד ורווחתו הרוחנית, את המרד בסמכות ובדוגמה ריכוזית, וכן את הפעולה הפאסיבית, את הזרימה. והרי לזרום – נדמה שזאת סיסמת ההווה. לזרום. ואם כך הם פני הדברים, הרי לתפישת העולם הליברלית השלטת, אולי אף הניאו-ליברלית, קל לאמץ את הדאו. הוא עונה על הצורך במטאפיזיקה בלי לתבוע, כביכול, מחויבות עמוקה לעקרונות מוסר חד-משמעיים.

כמובן, זו הצגה שטחית מאוד של הדברים, אבל קל להבין ממנה מדוע הדאו ולא קונפוציוס - החמור, ההייררכי, מקדש המסורת, ערכי המדינה והמשפחה וכללי ההתנהגות המחייבים - מדוע הדאו ולא קונפוציוס תואם את הרוח הנושבת במערב של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

 

אמר מנג דזה: "להתבוננות במים יש שיטה: צריך להתבונן באדווה. השמש והירח מאירים (תמיד), צריך רק לתת לאור להיכנס. תכונתם של המים שהם אינם זורמים אלא משהם ממלאים את כל הבורות. איש המעלה המכוון דעתו אל הדרך לא יגיע אלא אם ילך צעד צעד".

 

קונפציוס הוא אכן חמור, תובעני, מסורתי, אבל אין הוא בהכרח נוקשה, ובוודאי לא דוגמטי. התבוננות זהירה בדבריו תגלה עולם שהזרימה מתאפשרת בו דווקא מתוך הכרה בצורך בגדות מוצקים לנהר, או בדפנות מוצקות לכלי המכיל את המים. חשוב יותר, קונפוציוס ייסד תורה ובה הפעולה המוסרית והפעולה הפוליטית והמדינית אחת הן. הכוח המוסרי שבעולם זורם, כמו הדאו, מלמעלה למטה ומלטה למעלה: מהשליט אל שריו, מהשרים לפקידים, מהפקידים לראשי המשפחות, מראשי המשפחות לילדים וכל הדרך בחזרה, בכיוון ההפוך. תורתו של קונפוציוס היא מערך מסועף של נאותות, של כללי התנהגות, גינונים, משלי מוסר, איסורים והוראות, שתכליתם הסופית לטפח מושגים כצדק, אנושיות, אמינות ומוסר, ולחייב את השליטים לנהל את המדינה בהגינות ובשום שכל – לטובת נתיניה, אשר בתורם, יחויבו בנאותות דומה לטובת הכלל: הוריהם, ילדיהם, כל הסובבים אותם.

 

אמר מנג דזה: "אם השליט מוסרי, אין מי שלא יהיה מוסרי; אם השליט נוהג בצדק, אין מי שלא ינהג בצדק; אם השליט ישר, אין מי שלא יהיה ישר. די ליישר את השליט, והמדינה כולה תתעשת..." אמר... "ממשל מוסרי צריך להתחיל בסימון הגבולות. אם סימון הגבולות אינו מתוקן, כי אז חלוקת האדמות אינה צודקת והיבולים אינם שווים. מסיבה זו שליטים עריצים ופקידים מושחתים מזניחים תמיד את סימון הגבולות".

 

במערכת מסועפת זו לאינטלקטואל, או לחכם, יש תפקיד מרכזי. תפקידו של האינטלקטואל הוא להצביע לשליט על דרך המעלה הטובה, ואם המנהיג אינו הולך בה, עליו לחתור להחליפו. מנג דזה, האהוב על דאור, אמר זאת באופן חד משמעי, חתרני מאוד, ביחס לזמנו, ואקטואלי מאוד, תמיד, ועכשיו יותר מתמיד.

חלקכם בוודאי קראו את ספר הדאו, או ספר הדרך והסגולה, בתרגום של דאור או של אחרים. אם אהבתם אותו, מומלץ מקרב לב לקרוא גם את כתבי היסוד של החשיבה הקונפוציסטית, שראו אור לפני כעשור במהדורה עברית נהדרת בהוצאת מוסד ביאליק, ובמיוחד את "מאמרות קונפציוס" ו"מנג דזה". זהו גן של חוכמה ויופי נדירים. נדמה לי גם שזאת, בין השאר, צוואתו של דן דאור, אף אם לא הייתה רצונית - ללמוד את דרכו של קונפוציוס. אולי הוא רצה להגיד לנו - ואם היה אומר זאת, היה אומר זאת בחיוך חתולי על שפתיו - "יהודים, שריפה". כלומר, טוב לעסוק בשפת הדאו, שמהותו אינה מונהרת לעולם ושאי אפשר לאחוז בה. טוב להתקרב לעולמות עליונים בדרך הפרדוקס ובדרך שתיית האלכוהול ועישון החשיש, וטוב ובוודאי טוב להתפלמס ולשורר ולהתפלסף ולחדד את השכל, אבל כרגע, כרגע האדמה בוערת מתחת לרגלינו. כרגע יש לתקן את השמות. כרגע יש לפעול בעולם, ואם איננו עושים זאת, אנחנו מועלים בתפקידם. אנחנו, אני, כאן, ברגעים אלה ממש, אולי מועלים בתפקידנו.

ודארין טאטור, משוררת פלסטינית, ילידת כפר ריינה שליד נצרת, עצורה כבר שבעה חודשים בשל פרסום שיר בפייסבוק. נחזור על זה: דארין טאטור, משוררת, עצורה כבר שבעה חודשים, שלושה חודשים בבת מעצר וארבעה במעצר בית, בשל פרסום שיר.

 

אמר מנג דזה: "הבושה חשובה לאדם! בעלי המזימות והנכלוליים, להם אין צורך בבושה!"

 

הדברים נישאו לראשונה בערב "4 משוררים מתים", שהתקיים בבניין עיריית תל אביב בעריכת חגי ליניק ב-22 ביוני 2016, במסגרת אירועי "רגע אחד". עוד דובר בו במשוררים מירי בן שמחון, אריה זקס וט' כרמי.

ארז שוייצר הוא מחבר רב המכר האירוטי "צוף".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארז שוייצר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ראשית, הייתי מתקן את השמות