רודן קטן שלי

הכמיהה לרודנות שוכנת במרכז התרבות האירופית, באידאלים היקרים לנו ואפילו בעומק לבנו. מה אפשר לעשות נגדה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

עניין מקובל הוא שאזרחים של אומות ליברליות ודמוקרטיות יאמינו שתופעת הרודנות זרה לחוויות שלהם. החוקות הפוליטיות שלהם מבטאות בצורה כזאת או אחרת הפרדה בין הרשויות, שכוונתה המפורשת היא למנוע צבירה של כוח בלתי מפוקח וחסר אחריות בפונקציה בודדת כלשהי של הממשלה שלהם. ובקצה השני של הסולם, רודנות היא צורת ממשל קיצונית שמרכזת כוח בלתי מפוקח, ואשר יכולה להתפשט לכל תחום בחיים. עם מחסומים חוקתיים וחוקיים המונחים במקומות הנכונים, אזרחים של חברות ליברליות יכולים להאמין שמצב שבו הם הופכים לקרבנות של רודנים הוא חוויה השמורה לעמים שמזלם שיחק להם פחות. יחד עם זאת, חוקים אמנם אוסרים על הטרדה מינית ותקיפה, אבל הגילויים האחרונים בדבר תפוצתן של התופעות הללו מזכירים לנו את יעילותם המוגבלת של מחסומים העשויים מנייר בלבד, ושל מחסומים חוקיים.

אם לעתים קורה שמחסומים חוקיים אינם מצליח להגן עלינו מפני רודנים זעירים למיניהם, הרי שרודנות פוליטית אינה עניין רחוק ונידח כפי שרבים סבורים

אם לעתים קורה שמחסומים חוקיים אינם מצליח להגן עלינו מפני רודנים זעירים למיניהם, הרי שרודנות פוליטית אינה עניין רחוק ונידח כפי שרבים סבורים. מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18 שהכניס את המונח "רודנות" ("despotism") ללקסיקון הפוליטי שלנו, לא היה מופתע נוכח הנתק בין החירות לכאורה של החברה שלנו והחוויה של רבים מאיתנו, החשים קרבנות לכוח חסר אחריות המתקיים בתוכה. ב"רוח החוקים" שלו, משנת 1748, הוא מראה שהרודנות היא סכנה נוכחת תמיד ואיום מתמיד על השגשוג האנושי, בכל מקום ובכל עת. אפילו מי ששיחק להם מזלם לחיות מחוץ לגבולותיה של ממשלה רודנית עדיין יכולים ליפול קרבן להתנהלות רודנית. בתגובה לכך, מונטסקייה מלמד אותנו שחשיפת הרודנות חייבת להיות מטרה מרכזית בחיים הפוליטיים והחברתיים.

במידה שהוא בכלל זכור היום, מונטסקייה זוכה להכרה כמי שהיה ההשראה לתאוריה של הפרדת הרשויות, אותם מחסומים חוקתיים הניצבים בפני הרודנות, אשר באורח פרדוקסלי עלולים להפוך אותנו לשאננים ביחס להבטחת חירותנו. למעשה, מנסחי החוקה של ארצות הברית, שנטלו בנדיבות משפע התובנות הפוליטיות שלו, כינו אותו ה"אורקל" של הפרדת הרשויות. יחד עם זאת, עיסוק בכתביו מגלה שהרודנות היא תופעה נפוצה ועיקשת לאין ערוך ביחס למה שאנשים החיים בחברות המכונות "נאורות" ו"חופשיות" נוטים להאמין. בכל רחבי "רוח החוקים", מונטסקייה מראה שהרודנות שוכנת בלב-לבה של המנטליות האירופית. היבטים בולטים במסורות הדתיות והפילוסופיות של אירופה מעודדים את ריכוז העצמה וכן קשיחות גסה שיכולה, בקלות רבה מדי, להביא לאלימות רודנית. נוכח הלחץ המכשיל, המתמיד הזה, הסדרים חוקתיים, ככל שהם קריטיים, אינם יכולים, לבדם, לבלום את תופעת הרודנות.

לואי ה-14, ז'אן נוקרה, ורסאיי

לואי ה-14 ובני משפחתו בדמות אלים רומיים (1670), ז'אן נוקרה, ארמון ורסאיי. תצלום: ויקיפדיה

התיאור הגלוי של מונטסקייה את הרודנות עשוי להיראות כמקעקע את הטענה שאירופה מקפלת בחובה רודנות. הרי הוא מביא דוגמאות מההיסטוריה של אסיה והמזרח התיכון כדי לתאר רודנים באימפריות גדולות, אותן דמויות הראויות לבוז משום שעל אף שהן שקועות בהנאות פרטיות, הן מספחות אליהן את כל הכוח והסמכות במדינה. כוח אדיר כזה מאפשר לנצל את הנשלטים בדרכים שגורמות לקרבנותיו לחוות אלימות, הן פיזית והן פסיכולוגית. בעשותו כן, הוא מונע מפרטים הזדמנויות להתפתחות אנושית ולפעולה, ובכך נוטל מהם את הכבוד האנושי שלהם. כוח אדיר כזה מטיל אימה על כל מי שעשוי להתנגד לו, שכן לעתים קרובות הוא דכאני באורח רצחני. כתוצאה מהתיאור הזה, מונטסקייה נראה בעיני רבים בימינו כאוריינטליסט, עוד אינטלקטואל אירופי שמפחית בערכן של חברות זרות כדי לשבח את הישגי המערב, בתהליך שבסופו של דבר מצדיק את הקולוניאליזם. אך זוהי קריאה שטחית בכתביו של הוגה וסופר שמתאפיין בעומק רב. בתקופתו, היה זה נוהג מקובל בקרב אינטלקטואלים להשתמש במקומות אקזוטיים כדי לעטוף בהם את הביקורת שהם ביקשו להשמיע כלפי החברות שלהם.

מונטסקייה רואה את אירופה – שהיא לכאורה מתונה ונוצרית – כבית לאחדים מן הנוהגים הברוטליים והרודניים ביותר

הרבה מן הביקורת של מונטסקייה ביחס לרודנות היא למעשה ביקורת על אירופה. מונטסקייה רואה את אירופה – שהיא לכאורה מתונה ונוצרית – כבית לאחדים מן הנוהגים הברוטליים והרודניים ביותר. למרות מה שנראה כהתמקדות שלו ברודנות במזרח, הוא גם מצליח להצביע על הנוהגים הרודניים של מוסדות אירופיים נערצים: הכנסייה הקתולית והמלוכה הצרפתית. הוא חושף את הרודנות של האינקוויזיטורים הפורטוגליים, ששורפים בחיים נערה רק כיוון שהיא קיימה את מנהגי היהדות של הוריה. והוא אפילו חושף את הרודנות במולדתו, שמוציאה להורג באשמת בגידה את מי שכל חטאם הוא למתוח ביקורת על שר של המלך. כך הוא מדגיש את האכזריות של אירופה, בתקופה שהשמעת ביקורת כזאת הייתה עדיין עניין מסוכן בהחלט.

מונטסייקה מביע את התנגדותו העזה ביותר לעונשים אכזריים, ומכריז שלדעת כיצד לפעול במסגרת המשפט הפלילי חשוב "יותר מכל דבר אחר בעולם". החירות, כך הוא סבור, היא תחושה של ביטחון שמה שמקעקע אותה בהכרח הוא האיום מצדו של עונש אקראי. חסידו של מונטסקייה, צ'זרה בקאריה (Cesare Beccaria) הוביל את הרפורמה הליברלית בחוק הפלילי ובענישה במסגרתו באירופה בסוף המאה ה-18. אך הליברליזציה הזאת נאלצה לפעול נגד המהות הפנימית – נגד רעיונות אירופיים מקודשים, שלפני הניתוח של מונטסקייה, היו רודניים. אכן, רעיונות, שהיו לפי מונטסקייה, כל כך חשובים, עד שהוא כינה את הפילוסופים "מחוקקים". לא זאת בלבד שהמחוקקים הפילוסופיים הללו שואפים בעצמם לייסד אוטופיות, אלא שההרהורים שלהם יכולים למעשה להשפיע על נוהגים ממשיים.

החירות דורשת בחינה מתמדת של נוהגי השלטון ורעיונותיו, ואין זה חשוב כמה השלטון או הנוהגים נחשבים למקודשים

לפי הניתוח של מונטסקייה, אחדים מן הרעיונות הרודניים של אירופה נובעים מן המקורות הנעלים ביותר, למשל מכתבי אפלטון ואריסטו ומעקרונות היסוד של הכנסייה הנוצרית. על אף שמקובל לחשוב שהמקורות הללו מטביעים את המעלות הטובות ולכן הם מנסים לגרום לבני-האדם להיות טובים יותר, מונטסקייה מגלה במהלך מעודן, ברחבי יצירתו, את חוסר המתינות, אפילו האכזריות, של הרעיונות שאפשר למצוא בכרכים ישנים ומכובדים הנמים להם על מדפי הספרים עמוסי האבק. מונטסקייה מדגיש את הדוקטרינות המזיקות של אפלטון, לפיהן לעבדים אין זכות להגן על עצמם, כוחם של שופטים צריך להיות מוחלט, ועונשים צריכים להיות תדירים וקשים. באורח דומה, התורות של אריסטו מאפשרות נוהגים רודניים, שכן הן נשענות יתר על המידה על המעלה הטובה של נסיכים לצורך איפוק הכרחי, ומונטסקייה מוצא פגם חמור בכך שאריסטו יוצא חוצץ נגד גביית ריבית על הלוואות, שהיא תמצית החיים החיונית של המסחר בין האומות. התורה של אריסטו מסייעת לקעקע את המסחר, שלפי מונטסקייה מקדם את "המנהגים המעודנים", שמצדם משמרים את החיים בכך שהם פועלים נגד הנטיות הצבאיות לחרחר מלחמה וכן נגד החשדנות התוקפנית מצדם של זרים. הוא גם מראה כיצד הכנסייה מקדמת חוק מרחיק-לכת יתר על המידה, חוק שנגזר מהרומאים הקדומים ואשר משווה בין בגידה וכפירה. הכנסייה ורשויות אזרחיות צייתניות הרגו כופרים-כביכול רבים מספור כתוצאה מהתפשטות הגישה החוקית הנפסדת.

לאור האופן שבו התרחשו האירועים לאחר מותו של מונטסקייה, הוכח שההערכה שלו ביחס לנטייה המתמשכת של אירופה לשקוע ברודנות הייתה נכונה וצפתה את העתיד באורח מרשים. כל מי  שיציץ ולו רק בחטף בהיסטוריה האירופית לא יוכל להכחיש את הצורך הנמשך בלקח שמונטסקייה מבקש ללמד אותנו ב"רוח החוקים" – שאין ניצחון סופי על הרודנות, ושגם המערב נותר חשוף לנגע. למעשה, מדובר באיום נוכח תמיד בקיום האנושי. מונטסקייה מראה שהחירות דורשת בחינה מתמדת של נוהגי השלטון ורעיונותיו, ואין זה חשוב כמה השלטון או הנוהגים נחשבים למקודשים. רעיונות רודניים עשויים לשכון באידיאות היקרות לנו ביותר, ואפילו בעומק לבנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ויקי ב. סאליבן (Vickie B. Sullivan) היא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת טאפטס (Tufts) במסצ'וסטס. ב-2017 ראה אור ספרה "Montesquieu and the Despotic Ideas of Europe".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "נפוליאון חוצה את האלפים" (1805), ז'אק-לואי דויד. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ויקי סאליבן, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על רודן קטן שלי

01
איששלום

זאת באמת לא שאלה של שמאל וימין, אם כי היום נראה ששוב הימין מוליד רודנים. כנראה שלנקות את האורוות זה הדרך היחידה. פעם בכמה שנים לפחות.