רעיונות זומבי

תיאוריות מופרכות, ניסויים שערכם נשלל, אופני חשיבה משוללי יסוד: מדוע הם מתעקשים להמשיך להסתובב בינינו? מדוע הם מסרבים למות?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בכל שנה בסתיו, העולם הנוצרי נמלא התייחסויות למתים ולזומבים. אלא שברצוני להאיר תופעה שונה מאותן גופות מרקיבות שהתרגלנו להיתקל בהן בספרים ובסרטים. כוונתי לרעיונות זומבי.

לפי הכלכלן חתן פרס נובל, פול קרוגמן, רעיון זומבי הוא רעיון שהופרך לחלוטין וביסודיות על ידי הררים של ראיות אמפיריות, ובכל זאת מסרב למות. רעיון כזה מוחזר לחיים פעם אחר פעם, בכוח אמונותינו המבוצרות.

האמונה השגויה שלפיה חיסונים גורמים לאוטיזם – רעיון זומבי מהולל וידוע – אחראי לשיעור העולה של מחלות שניתן למנוע אותן באמצעות חיסונים

בתרבות יש שפע של רעיונות זומבי, והם אכן מכרסמים במוח של קורבנותיהם. למשל, האמונה השגויה שלפיה חיסונים גורמים לאוטיזם – רעיון זומבי מהולל וידוע – אחראי לשיעור העולה של מחלות שניתן למנוע אותן באמצעות חיסונים. האמונה שסוג האישיות של אדם, כפי שהוא מוערך על ידי השיטה להערכת האישיות הקרויה על שם מאייר-בריגס (MBTI), מנבא את הביצועים של אדם בעבודה – גם הוא רעיון זומבי שממשיך לפתות מנהלים, אנשים שמכל בחינה אחרת הם בעלי מיומנות וידע, לקבל החלטות שאינן מועילות לא לעובדים ולא לחברות שהם אמונים עליהן.

ואם אתם סבורים שהכשרה פורמלית בתחום המדעים תגן על מוחכם מזומבים שכאלו, צר לי לאכזב אתכם, ידידיי. נחילים של רעיונות זומבי משגשגים להם במדע. הם גם רוחשים בתחום שאני עוסקת בו, תחום הפסיכולוגיה, והם אורבים להם בשקט במאמרים שזכו לשיפוט אקדמי של עמיתים וגם בספרי הלימוד, מחכים להדביק דור נוסף של מדעני פסיכולוגיה תמימים.

אישה, בגד ים, חוף, ים

מדד מדעי לפריון אין פה. לכל היותר, תיאוריה שצריך להשליך לים. תצלום: האו סון

למשל, פסיכולוגים התפתחותיים טענו במשך שנים שהיחס בין היקף המותנים להיקף הירכיים הוא סימן פנוטיפי לפריון מוצלח. תמיד סברתי שהיה צריך להיות מקום מיוחד בגיהינום, מצופה מראות, עבור אלו הטוענים שהיקף המותניים או היקף הירכיים מנבאים משהו בעל איזושהי חשיבות ביחס לאישה! אך שמעתי את הטענה הזאת פעם ועוד פעם, די פעמים כדי שאחשוב שההוכחה האמפירית להן היא עניין סגור וחתום. ההיגיון הוא כזה: גברים כנראה מעדיפים נשים בעלות מותניים צרות יותר וירכיים רחבות יותר, תוכנה שכביכול מסייעת לאישה להיכנס להיריון וללדת, ולכן מגדילה את ההצלחה של הגברים להתרבות. אף על פי כן, אין ראיות לכך שנשים בריאות בעלות יחס גדול יותר בין היקף המותניים והיקף הירכיים הן פוריות פחות או יולדות פחות לעומת נשים שהיחס הזה אצלן קטן יותר. מדובר ברעיון זומבי. כך גם באשר ל"השערת סימטריית הגוף", שמצליחה לשרוד למרות ראיות אמפיריות.

הממצאים מראים שהטבע דורש טיפוח ושלטיפוח יש השפעה משלו דרך הטבע. שני הצדדים כרוכים יחד באופן ביולוגי ואי-אפשר לדבר עליהם במונחים של "או-או"

ובכן, לכבוד עונת הזומבים – יום המתים, חג כל הקדושים ו-Halloween באשר הם נחגגים – ביקשתי מחברי האגודה למדע פסיכולוגי (APS) לחפש מקרים של רעיונות זומבי. אליסון גופניק (Gopnik), פסיכולוגית התפתחותית, הצביעה על "ההבחנה בין הסביבה והטיפוח (nature/nurture)" כרעיון שמסרב לפוג. "מקובל מאוד הן בכתיבה המדעית והן בכתיבה הפופולרית לדבר על תכונות אנושיות מובנות, התנהגויות 'מחווטות' או 'גנים האחראים על-' כל דבר מאלכוהוליזם ועד אינטליגנציה", כך כותבת גופניק, במה שהיא הייתה רוצה שימש כהספד לרעיון הזה. היא מצביעה על ראיות מצטברות והולכות, כולל על מחקר של הנוירולוג מייקל מיני (Meaney), באשר לדרכים הרבות והמורכבות שבהן גורמים סביבתיים שולטים בביטוי של גנים ובבנייה של חלבונים (כלומר, אפיגנטיקה). יש גם ראיות רבות והולכות שגנים מסוימים מכווננים, לטוב ולרע, את המידה שבה הגנים של אדם רגישים להשפעה סביבתית (מה שמכונה ״סחלבים לעומת פרחי שן-הארי״). והראיות בתחום חקר התפתחות המוח מראות בעליל שמוחות של פעוטות מחווטים את עולמם לפי הסביבות הפיזיות והחברתיות שלהם. הממצאים הללו מראים שהטבע דורש טיפוח ושלטיפוח יש השפעה משלו דרך הטבע. שני הצדדים כרוכים יחד באופן ביולוגי ואי-אפשר לדבר עליהם במונחים של "או-או" או כגורמים עצמאיים הנמצאים באינטראקציה.

ג'ושוע בוקהולץ (Buckholtz) חוקר מוח קליני, הצביע על "המודל ההידראולי של השליטה העצמית", הרעיון שלפיו בכל אחד מאיתנו שוכנים מעגלי מוח קדמוניים, שכאשר הם מופעלים, הם גורמים לנו לעשות דברים שלאחר מכן אנחנו מתחרטים עליה (מה שמקובל לכנות בכינוי מפולפל "ארבעת ה-F, כלומר fighting, fleeing, feeding וגם fucking). האונה הקדמית האדירה שלנו, כביכול בולמת את הבהמה הרוחשת בתוכנו ומגוננות עלינו מפני הגרסאות הגרועות ביותר של עצמנו. לפי הרעיון הזה, שליטה עצמית פגומה במסגרת הפרעות פסיכולוגיות היא תוצאה של בעיה בבלמים. בוקהולץ מצביע על כך שהרעיון הזה היה צריך להישאר קבור תחת הררים של ראיות מתחום הנוירו-אנטומיה, המראים שהמעגלים הרלוונטיים במוח אינם בנויים בצורה המאפשרת את המודל ההידראולי, שלא לדבר על הראיות המצטברות המורות על כך ששליטה עצמית, כשלעצמה, היא בחירה המבוססת על ערכים.

הרעיון שהאבולוציה סידרה את מעגלי המוח כמו שכבות של סלע, עם שכבות מובחנות: מעגלי המוח של הזוחל, מעגלי המוח הלימביים והשכבות הנוירו-קורטיקליות - אינו אלא מיתוס

המודל ההידראולי של השליטה העצמית הוא בן-דוד קרוב של זומבי אחר, ה-triune brain, כלומר הרעיון שהאבולוציה סידרה את מעגלי המוח כמו שכבות של סלע, עם שכבות מובחנות: מעגלי המוח של הזוחל, מעגלי המוח הלימביים והשכבות הנוירו-קורטיקליות. עוד משנות ה-70 של המאה העשרים, יודע מחקר המוח האבולוציוני וההתפתחותי שהסיפור הזה אינו אלא מיתוס. חשבו על כך בפעם הבאה שתקראו שרגשות פורצים מנוירונים באמיגדלה ומחלקים מופרכים אחרים במערכת הלימבית, או שחשיבה רציונלית עולה בקליפת המוח, בעת שכל שכבה מתאמצת למשול באחרת.

גלפגוס, לטאות, זוחלים

מוח של זוחל? לה יש. תצלום: חוסה ארגונס

סארי ון אנדרס (Sari van Anders) חברה נוספת ב-APS, נוירו-אנדוקרינולוגית חברתית, מביאה דוגמה מזעזעת לרעיון זומבי: הגיע הזמן לקבור את הרעיון לפיו "זכר" ו"נקבה" הם קטגוריות קבועות גנטית, קטגוריות שאין ביניהן חפיפה (כלומר "סוגים טבעיים"). ראיות משורה ארוכה של תחומים מדעיים סותרות את הראייה המקובלת הזאת. למשל, מגוון של ממצאים בתחום חקר המוח שוללים את הרעיון בדבר דימורפיזם זוויגי במוח האנושי. ממצאים מתחום הנוירו-אנדוקרינולוגיה ההתנהגותית שוללים גם הם את התפישה ש"זכר" ו"נקבה" הם קטגוריות של סוג טבעי. המחקר בתחומים הפסיכולוגיה ההתפתחותית והתרבותית מצביע גם הוא על כך שהתפישה שלנו כאילו הקטגוריות הביולוגיות הללו הן קבועות ובלתי משתנות, היא תפישה נרכשת, שאפשר לעצב אותה וכי היא משתנה בהשפעת התרבות.

רעיון מת שממשיך לשוטט בנוף הפסיכולוגי הוא הרעיון שלפיו אנשים יכולים לקרוא רגשות בפניהם של אנשים אחרים, כיוון שמערכים מסוימים של תנועות בפנים, המכונים ברגיל "הבעות פנים" מאותתים באורח אמין על מצב רגשי ספציפי

הדוגמה האחרונה שלנו לרעיון מת שממשיך לשוטט בנוף הפסיכולוגי היא הרעיון שלפיו אנשים יכולים לקרוא רגשות בפניהם של אנשים אחרים, כיוון שמערכים מסוימים של תנועות בפנים, המכונים ברגיל "הבעות פנים" מאותתים באורח אמין על מצב רגשי ספציפי. קבוצה של חמישה מדענים בכירים (ואני בהם) נפגשו מדי שבוע במשך שנתיים, ובחנו יותר מ-1,000 פרסומים הקשורים לנושא הזה. התחלנו את התהליך מתוך הנחות מקדימות שונות ביותר, ועם זאת הגענו להסכמה באשר למה שהנתונים מראים. פרסמנו את התוצאות ביולי 2019, בכתב העת "Psychological Science in the Public Interest". אמנם נכון שאנשים מחייכים באורח ספונטני כשהם שמחים, מעווים את פניהם בכעס, מכווצים את פניהם בשעת עצב וכן הלאה, ובמידה רבה יותר ממה שהיינו יכולים לצפות שיקרה באקראי, אך הם אינם עושים זאת באורח אמין מספיק או ספציפי מספיק על פני הקשרים, אנשים ותרבויות שונות כדי שהמערכים הללו יוכלו להיחשב לאבות-טיפוס של הפגנה של מצב רגשי כלשהו. יתרה מכך, בני-אדם הקולטים את ההבעות הללו אינם מסיקים רגשות ממערכים מסוימים של תנועות שרירים בפנים באורח אמין וספציפי (לאחר שגורמים מתודולוגיים מסוימים מובאים בחשבון ונבחנים לצורך הגעה למסקנה משמעותית). למשל, הבעת פנים שבה העיניים פעורות לרווחה אינה הבעת הפנים המביעה פחד. זהו אחד ממערכים רבים שיכולים להביע פחד, אך לעתים קרובות הוא אינו מביע פחד כלל. תנועות הפנים האנושיות משתנות הרבה יותר ממה שהיה נהוג להניח, וההשפעות של ההקשר והתרבות לא תועדו מספיק וגם לא הובאו בחשבון במידה מספקת בניסויים שהתפרסמו בספרות המדעית. בפעם הבאה שתיתקלו במונחים כמו "הפגנות של רגש" המתייחסים לאופן שבו בני-אדם מניעים את פניהם כשהם במצב רגעי, אני מציעה לכם לשלוף את גלאי הזומבים שלכם, וכך גם כשתיתקלו בצירוף "זיהוי רגשי" בהתייחס לאופן שבו בני-אדם מסיקים את המשמעות הרגשית של תנועות פנים.

כדי להרוג זומבי, נהוג לחשוב שיש לתלוש את ראשו או להרוס את מוחו באופן סופי. למרבה המזל, אינכם צריכים לערוף את ראשכם כדי למנוע מרעיונות זומבי מלאכול לכם את המוח או מלזהם מדענים אחרים בתחום הפסיכולוגיה. במקום זה, אני קוראת לכם להפעיל את החיסון נגד זומבים היעיל ביותר: קוראים לו סקרנות. גלו סקרנות נוכח ראיות שנראה כי הן שוללות את ההשערות שאתם אוחזים בהן בנחישות הרבה ביותר. לטעות זו הזדמנות לגלות משהו חדש.

היו אמיצים: קחו אמונה שאתם אוחזים בה בעומק לבכם ומחשבתכם, והעמידו אותה למבחן. חשבו ראיות אמפיריות לכך שהיא עשויה להיות שגויה. בחנו ברצינות לפחות השערה חלופית אחת במהלך החיפוש שלכם. אם תעשו כן, יתכן שתחשפו אזור שלם הנגוע בזומבים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ליסה פלדמן בארט (Feldman Barrett) היא נשיאת ה-APS, האגודה למדע פסיכולוגי, ומשמשת פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת Northeastern וגם נושאת תפקידים בבית הספר לרפואה של הארוורד ובבית החולים Masachussetts General. פרופסור פלדמן בארט היא עמיתת גוגנהיים לשנת 2019.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: מסרבים להיעלם, מסרבים למות, חוזרים תמיד. תצלום: דניאל ינסן, unsplash.com

Photo by Daniel Jensen on Unsplash

מקורות:

Barrett, L. F., Adolphs, R., Marsella, S., Martinez, A., & Pollak, S. (2019). Emotional expressions reconsidered: Challenges to inferring emotion in human facial movements. Psychological Science in the Public Interest, 20, 1–68.
https://doi.org/10.1177%2F1529100619832930.
Berkman, E. T., Hutcherson, C. A., Livingston, J. L., Kahn, L. E., Inzlicht, M. (2017). Self-control as value-based choice. Current Directions in Psychological Science, 26, 422–428. https://doi.org/10.1177/0963721417704394Bilder, R. M., Volavka, J., Lachman, H. M., & Grace, A. A. (2004). The catechol-O-methyltransferase polymorphism: Relations to the tonic–phasic dopamine hypothesis and neuropsychiatric phenotypes. Neuropsychopharmacolology, 29, 1943–1961. https://doi.org/10.1038/sj.npp.1300542Bovet, J. (2019). Evolutionary theories and men’s preferences for women’s waist-to-hip ratio: Which hypotheses remain? A systematic review. Frontiers in Psychology, 10, Article 1221.https://doi.org/10.3389/fpsyg.2019.01221Boyce, W. T. (2019). The orchid and the dandelion: Why some children struggle and how all can thrive. New York, NY: Penguin Random House.Brockman, J. (Ed.) (2015). This idea must die: Scientific theories that are blocking progress.  New York, NY: Harper.Buckholtz, J. W. (2015). Social norms, self-control, and the value of antisocial behavior. Current Opinion in Behavioral Sciences, 3, 122–129.
https://doi.org/10.1016/j.cobeha.2015.03.004
Dreger, A. (2015). Galileo’s middle finger: Heretics, activists, and the search for justice in science. New York, NY: Penguin.Dreger, A. D. (2000). Hermaphrodites and the medical invention of sex. Cambridge, MA: Harvard University Press.Fine, C. (2010). Delusions of gender: How our minds, society and neurosexism create difference.  New York, NY: Norton.Fine, C. (2014). His brain, her brain? Science, 346, 915–916. https://doi.org/10.1126/science.1262061Firestein, S. (2012). Ignorance: How it drives science. New York, NY: Oxford University Press.Firestein, S. (2015). Failure: Why science is so successful. New York, NY: Oxford University Press.Gopnik, A. (2015). Innateness. In J. Brockman (Ed.), This idea must die: Scientific theories that are blocking progress (pp. 192–195). New York, NY: Harper.Haber, S. N., Kim, K.-S., Mailly, P., & Calzavara, R. (2006). Reward-related cortical inputs define a large striatal region in primates that interface with associative cortical connections, providing a substrate for incentive-based learning. The Journal of Neuroscience, 26, 8368–8376.
https://doi.org/10.1523/JNEUROSCI.0271-06.2006
Hyde, J. S., Bigler, R. A., Joel, D., Tate, C. C., & van Anders, S. M. (2019). The future of sex and gender in psychology: Five challenges to the gender binary. American Psychologist, 74, 171–193. http://dx.doi.org/10.1037/amp0000307Jennions, M. D., & Møller, A. P. (2002). Relationships fade with time: A meta-analysis of temporal trends in publication in ecology and evolution. Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences, 269, 43–48.
https://doi.org/10.1098/rspb.2001.1832
Krugman, P. (2013, February 14). Rubio and the zombies. The New York Times. Retrieved from
https://www.nytimes.com/2013/02/15/opinion/krugman-rubio-and-the-zombies.html
Prum, R. O. (2017). The evolution of beauty: How Darwin’s forgotten theory of mate choice shapes the animal world – and us. New York, NY: Anchor/Penguin.Striedter, G. F. (2005). Principles of brain evolution. Sutherland, MA: Sinauer Associates.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ליסה פלדמן בארט, APS Observer.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על רעיונות זומבי

01
מעין

לא הבנתי אף פעם את הקלות שבה אנשים מתחום אחד מרשים לעצמם לבטל ולזלזל במחקרים של חוקרים מתחום אחר, ובנושאים שאינם מומחים בהם, ועוד ללא הסבר מנומק. בקיצור, לא מעורר מחשבה.