רפסודיה לפילים

איננו יודעים מה הם חושבים עלינו, אבל גם הם, כמונו, נהנים ממוזיקה, נמשכים אליה ומוצאים בה נחמה. פרויקט שאי-אפשר להישאר אדישים אליו
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

פילוסופים וחוקרי בעלי חיים מרבים לאחרונה לדבר בהתפעלות על פילים כעל כמעט-בני-אדם, לפחות בכל הקשור לתקשורת בינאישית, ליכולת הבעה ולהתנהלות קהילתית. שלא במפתיע, גם הפעם המדע נמצא בערך חמישה צעדים מאחורי הספרות והקולנוע, ובמקרה זה, מאחורי אולפני דיסני. הפילה ויניפרד, המטריארכית של עדר הפילים ב"ספר הג'ונגל", בגילומה המופלא של ורנה פלטון (אשר לא במפתיע הייתה גם מלכת הלבבות ב"עליסה בארץ הפלאות") הפגינה כבר ב-1967 חמלה, רגישות והבנת האחר, ואין לי ספק שלו הייתה מוזמנת לאחד הקונצרטים של פול ברטון, הייתה מתפעלת ואולי גם שולחת בחשאי את החדק כדי למחות דמעה.

ברטון (Barton) הבריטי הוא פסנתרן המנגן לפילים. לשיחה הקצרה שערכתי עמו הוא התפנה כשחזר מסדרת קונצרטים בשמורת Elephant World בתאילנד, שם הוא נוהג לנגן לקבוצה של פילים שרובם עיוורים. הפילים, כמובן, מתכנסים סביב האיש והפסנתר, המונח בלב השמורה על מספר בולי עץ. ואם למישהו היה ספק ביכולת שלהם להתרגש, לתקשר ולהתענג על מוזיקה, די במבט חטוף בסרטונים כדי להבין עד כמה אין מקום לספק כזה. כלומר, אם תראו משהו, מבעד לדמעות.

ברטון, יליד יורקשייר, הוא בוגר הרויאל אקדמי, בית הספר הגבוה לאמנויות בלונדון, שפנה לקריירה כפסנתרן קונצרטים קלאסי. אלא שהוא לא מצא את עצמו באולמות מעונבים. במהלך טיול בתאילנד הוא החליט להשתקע שם, פתח אולפן הקלטות והחל ללמד פסנתר ולהדריך –  בהתנדבות –  פסנתרנים צעירים ומבטיחים.

הוא ליחך עשב, זו הייתה ארוחת הבוקר שלו וכשהוא שמע את המוזיקה, לראשונה בחייו, הוא הפסיק לאכול ונותר במקום, עומד, בלי לזוז, עם גבעולי עשב בפה, עד שגמרתי לנגן

"את שמורת הפילים מצאתי במקרה ברשת. אשתי ואני מאוד אוהבים פילים, ומצא חן בעינינו שהשמורה היא מקום מוגן לפילים קשישים, פצועים ונכים. כשביקרתי שם, עלה בדעתי שהפילים עשויים ליהנות מהאזנה למוזיקה קלאסית רגועה ואיטית, ושאלתי אם אני יכול להביא למקום פסנתר ולנגן להם", מספר ברטון. "בפעם הראשונה שבה ניגנתי בשמורה, פיל עיוור בשם פלארה (Plara) עמד קרוב מאוד לפסנתר, במקרה. הוא ליחך עשב, זו הייתה ארוחת הבוקר שלו וכשהוא שמע את המוזיקה, לראשונה בחייו, הוא הפסיק לאכול ונותר במקום, עומד, בלי לזוז, עם גבעולי עשב בפה, עד שגמרתי לנגן".

פיל, פסנתר, מוזיקה, פול ברטון

קונצרט בתאילנד. תצלום באדיבות פיל ברטון.

החיבור המיידי הזה של הפיל הנכה למוזיקה הוליד, כמובן, ידידות עמוקה בינו ובין ברטון, שהחל לבלות תקופות ארוכות בשמורה. "לא היו שם אז הרבה מבקרים", הוא נזכר, "כך שיכולתי לבלות הרבה זמן ביום עם פלארה ופילים אחרים. פלארה ממש התאהב במוזיקה ובכל פעם שניגנתי בפסנתר או בחליל הוא היה מכופף את החדק שלו ומחזיק את הקצה הרוטט בפה –  כמו שילדים מוצצים אצבע –  עד סוף הנגינה".

פלארה היה פיל פצוע, גופנית ורגשית. ברטון מספר שלפני שהגיע לשמורה, הבעלים שלו עקרו את חתיו והוא סבל מזיהום חמור בפיו. "הוא סבל לעתים קרובות מכאבים, ולמרות כל מאמצי הווטרינרים לא שרד. ליבי נשבר כשהוא מת, כי היינו קרובים מאוד".

פלארה פתח עבור ברטון את הדלת להמשך.

גיליתי למשל שמוזיקה מאוד איטית מרגיעה זכרים גדולים ופראיים, והפילים העיוורים אוהבים מאוד מוזיקה עדינה. אני עדיין לומד, הפרויקט נמשך

"עם השנים שאלתי את עצמי האם מוזיקה מרגיעה יכולה לעזור לשיקום והחלמה של פילים שחיו חיים מלאי מתח. בעיני פילים הם חיות בר, והייתי שמח אם כולם היו חיים בטבע, במקום שאליו הם שייכים. אבל בתאילנד ישנם פילים רבים מבויתים או כלואים, ואני מבין את ההיסטוריה של המצב הזה. אז אנחנו עושים כל מה שביכולתנו כדי להטיב את חייהם של הפילים שאנחנו מצילים מחיים כאלה. כשהתחלתי לנגן עבורם, נעניתי לאינסטינקטים שלי –  הרגשתי שאלה בעלי חיים רגשיים מאוד. במהלך הדרך ניסיתי סוגים של מוזיקה ולמדתי, גיליתי למשל שמוזיקה מאוד איטית מרגיעה זכרים גדולים ופראיים, והפילים העיוורים אוהבים מאוד מוזיקה עדינה. אני עדיין לומד, הפרויקט נמשך".

הפרויקט של ברטון אינו עניין פשוט, והקשיים שונים ולאם פעם גם משונים.

"הקושי הראשוני היה להביא את הפסנתר מהבית בבנגקוק אל הפילים. השמורה נמצאת באזור כפרי ליד קנצ'נבורי. את הפסנתר הראשון תכננתי ובניתי בעצמי כדי שאוכל להעביר אותו במונית. הנסיעה ארכה 4 שעות מביתי לשמורה. עם השנים, הצלחתי להוביל לשם גם פסנתר אקוסטי ואפילו פסנתר כנף, הודות לתמיכה של יצרנית פסנתרים מווינה. לא פשוט גם להזיז פסנתר ממקום למקום בתוך השמורה, בעיקר בימים חמים, ולא קל להגן על הפסנתר מגשם, מעכברים ולטאות שלפעמים מטילות ביצים מתחת לקלידים. אין פעם שאני פותח את המכסה ולא מגלה הפתעה".

ברטון התחיל לנגן לפילים לפני שמונה שנים. "אנשי השמורה רצו לקשור את הפילים ליד הפסנתר כי הם חששו לביטחוני", הוא מספר. "אבל ביקשתי במיוחד שלא יעשו את זה. לא היה פשוט לדאוג שכל הפילים יהיו חופשיים לגמרי, אבל הצלחתי. לשמחתי הם הבינו שאני מוכן להסתכן, אבל חשוב לי לנגן לפילים כשהם חופשיים לחלוטין. לאשתי ולי יש כעת בית בשמורה, ואנחנו עוזרים שם במגוון תחומים".

לנגן כשחיות מסוכנות ענקיות כל כך קרובות לפסנתר ומסתובבות בחופשיות זו חוויה מדהימה. החיות הענקיות האלה ישנות ונראות כמועט כמו תינוקות

"לנגן כשחיות מסוכנות ענקיות כל כך קרובות לפסנתר ומסתובבות בחופשיות זו חוויה מדהימה. לפעמים אני ישן לידם. אני מביט בהם לאור הירח וזה מראה יוצא מן הכלל. החיות הענקיות האלה ישנות ונראות כמעט כמו תינוקות. באמצע הלילה כשפילים ענקיים צונחים על הצד, תוך כדי שינה, ואת ישנה לידם ומרגישה כאילו התמוטט הר, זו חוויה בלתי נשכחת".

לזוג ברטון יש ילדה בת שלוש, אמילי. "היא חושבת שזה טבעי לגמרי לראות את אבא שלה מנגן באוזניו של פיל אחרי ארוחת הבוקר –  התחלה רגילה ליום רגיל", הוא אומר. את הקונצרטים לפילים הוא מתעד ומעלה ליוטיוב כדי שלא רק בתו, אלא גם שאר העולם, יבין איזה קשר ניתן ליצור עם בעלי חיים כאלה.

לברטון יש מערכת יחסים מיוחד עם פיל בשם רוזאי (Rosai). אנשי השמורה נוהגים להרחיק את רוזאי מן המבקרים בגלל המזג האלים שלו, וכוחו העצום. כשברטון מנגן את סונטת אור הירח לאור הירח, רוזאי אינו יכול שלא להתקרב. "כמו עם כל הזכרים הגדולים, אני מודע לזה שהם עלולים להרוג אותי בכל רגע. אבל כשאני מנגן, דווקא הם מגיבים בעוצמה רבה. אני רואה פיל עיוור, שכל היום היה חסר מנוחה, שסבל בחיים הרבה מצוקות, ופתאום הוא עוצר, מקשיב, מתמסר למוזיקה".

גם אחרי שנים של נגינה לפילים ושהות כה אינטימית איתם, סוד הקשר נותר מסתורי, אם כי לברטון יש השערה:

"יש לפילים חוש ריח מעולה, ואומרים שהם סומכים על רושם ראשוני. אם המפגש הראשון ידידותי, אם נניח נתתי להם בננה, הם יזכרו אותי ואת הריח שלי כמשהו ידידותי. והם מסוגלים להריח פחד. תראי את הפיל שבתמונה. קוראים לו צ'ייצ'נה (Chaichana). הוא שלח אליי את החדק שלו אל מעבר לפסנתר ורחרח אותי היטב בזמן שניגנתי לו. החדק שלו ממש מישש לי את הפנים ואני תוהה, האם הוא הריח כמה שאני מחבב אותו ומתפעל ממנו?"

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: קלידי פסנתר. תצלום: מת'יו טי. ריידר, unsplash.com

Photo by Matthew T Rader on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק