רצח נערות הקריירה

כיצד השפיע רצח כפול בניו-יורק ב-1963 על מעמדן של נשים צעירות בעיר, על היחסים בין הגזעים ועל זכויותיהם של עצורים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אמילי הופרט (Hoffert) וג'ניס ויילי (Wylie) היו בראשית שנות העשרים לחייהן ורק החלו לעבוד בניו יורק, כשנרצחו על ידי פורץ שחדר לדירתן באפר-איסט-סייד באוגוסט 1963. שתיהן נדקרו, וויילי גם הותקפה מינית. הופרט וויילי שתיהן היו בנות דור "נערות הקריירה", נשים לבנות שעבדו והתגוררו בניו יורק, והפרשה הזו זכתה לתשומת לב ציבורית בין השאר בגלל החשש שצמח עוד קודם, והיה בעל גוון מוסרי – האם צעירות שגרות ועובדות בעיר לבדן הן בטוחות ומוגנות, או ששחרור האישה הרחיק, במקרה הזה, לכת?

כשמשטרת ניו יורק עצרה את ג'ורג' וייטמוֹר, נער שחור שהודה במעשי הרצח, רבים חשו שהנחותיהם בנוגע ל"נערות הקריירה" – שלפיהן חיפוש עבודה היה חסר אחריות, שהעיר אינה מקום בטוח לנשים צעירות, ושהחיים בניו יורק עלולים לחשוף צעירות לבנות לקרביה המזוהמים והלא לבנים של העיר – זכו לאישור.

עבור מי שפקפקו בתנועה הצומחת לעידוד עצמאותן של נשים בכל הנוגע לכספים, מגורים ותעסוקה, רצח הופרט וויילי היה התגשמות התחזיות הגרועות ביותר. הנשים הללו לא היו נשואות, הן הלכו והתקדמו בסולם הקריירה, חיו הרחק ממשפחותיהן והיו חשופות לכל מיני סכנות שארבו בעיר. שתיהן היו בוגרות קולג', ובעלות משרות צווארון לבן "מכובדות" – ויילי עבדה בשבועון "ניוזוויק", והופרט עמדה להתחיל לעבוד כמורה, משרות שהעידו על מעמד חברתי ראוי. ולמרות זאת, השאפתנות שלהן המיטה עליהן אסון, כשנחשפו למה שאמריקה הלבנה חשבה שהם גורמים מפוקפקים.

להבדיל מנשים עניות, ולרוב גם לא לבנות, שעבדו מחוץ לבית כבר עשרות שנים, הופרט, ויילי ואחרות שנחשבו "נערות קריירה" היו בנות למשפחות במצב כלכלי טוב, שבחרו לעזוב את הבית לטובת הזוהר של ניו יורק. במקרים רבים, נערות קריירה חיפשו עבודה בין סיום הלימודים בקולג' לנישואים – גיחה לעצמאות חברתית שאמורה הייתה, עקרונית, להסתיים. ה"ניו יורק טיימס" דיווח שהבחורות היו בנותיהם של אנשי מקצוע (אביה של הופרט היה מנתח וזה של ויילי היה סופר); במילים אחרות, הן לא היו אולצו לחפש עבודה מטעמים כלכליים. להפך, נדמה היה כי הן קורבנות של עצמאותן.

בעקבות מקרי הרצח, הוריהן של "נערות קריירה" אחרות נקטו צעדים שנועדו להגביל את עצמאות בנותיהן. במאמר שהתפרס ב"טיימס" לאחר הקצח, גֵיי טַליז (Talese) ציטט "אב" מניו רושל, ניו יורק, שהחליט לא להרשות לבתו בת ה-22 לעבור לגור בעיר. "כן, תהיה לך דירה משלך – על גופתי המתה" אמר האיש לטליז, כשהוא מבטא את חששותיהם של הורים ששקלו מחדש האם להתיר לבנותיהן להתרחק מהשגחתם.

הרעיון שאם ישמרו על צעירות לבנות קרוב לבית זה יציל אותן מסכנה, הלך והתעצם אחרי הרצח. במאמרה "רצח נערות הקריירה: מגדר, גזע ופשיעה בניו יורק של שנות השישים"  בכתב העת Women’s Studies Quarterly, מרילין ס. ג'ונסון כותבת שפרשת ויילי-הופרט שירתה, בסופו של דבר, כאמצעי להגבלת חירותן של צעירות ושל החשודים השחורים, שלעתים קרובות כל כך הואשמו בפשיעה נגדן. "הדיבורים על מניעת פשעים שיגרו מסרים דכאניים במובהק לצעירות: הבטיחו את ביתכן, הגבילו את התנועה שלכן, וחפשו הגנה גברית – או טוב מזה, הימנעו בכלל מקריירה בעיר", היא כותבת. ג'ונסון מציינת בכל הקשור לפשעים שהתבצעו באותם ימים, הייתה הסכמה ציבורית גורפת לפיה נשים היו על פי רוב אחראיות לגורלן ולמה שגברים עשו להן – בלי קשר לנסיבות – ולעצמאות החדשה שמצאו נערות קריירה בעיר, יש לעתים מחיר.

החירות החדשה שעליה מדברת ג'ונסון נבדקה ביסודיות על ידי התקשורת ועל ידי דמויות ציבוריות, ובכללן אביה של ג'ניס ויילי, מקס. בשנת 1964, מקס וייט, סופר, פרסם את Career Girl, Watch Your Step! ("נערת קריירה – הישמרי!"), ספר גדוש הוראות ועצות עבור, יש להניח, בחורות כמו בתו, שמפלסות להן דרך בעיר הגדולה, ללא הגנה גברית. בתקופה שלאחר הרצח, ה"טיימס" הקפיד לעקוב אחרי הפרשה והשפעותיה על שכניהן של ויילי והופרט. המשטרה קיבלה כאלף פניות עם מידע מהציבור, אבל במשך חודשים לא בוצעו מעצרים, מה שהעצים את הפחדים שמא הרוצח נמצא עדיין בשטח. משטרת ניו יורק גם הפיצה עלון עם הנחיות להגנה עצמית וצעדי ביטחון לצעירות, תחת הכותרת "מסר לנשים", ופתחה קווי חירום מיוחדים, כדי לאפשר לנשים לדווח על איומים ותקיפות מיניות.

מנהטן, ניו יורק, 1965

מראה של מנהטן בשנת 1965. תצלום: Roger W

העניין הגובר בביטחונן של נשים עזר להאיר את האלימות היומיומית שעמה נאלצו נשים להתמודד בעיר, אבל למרות המאמץ נותרו תחומים שאיש לא התייחס אליהם. נטל האחריות למניעת הפשעים הוטל על הנשים עצמן, במקום על גברים או על מערכת אכיפת החוק. וקריאות נגד אלימות כלפי נשים והטרדתן הוגבלו לנשים לבנות וצעירות, שנסיבות חייהן היו דומות לאלה של הופרט וויילי. בניגוד להתייחסות לרצח נערות הקריירה, התקשורת הניו יורקית לא הקדישה תשומת לב דומה לפשעים אלימים נגד נשים עניות שאינן לבנות.

הדבר בלט במיוחד בהשוואה בין הסיקור של פרשת הופרט וויילי, לשני פשעים אחרים שבהם הודה וייטמור: ניסיון האונס של אלבה בוֹרֶרוֹ (Borrero) ורצח מיני אדמונדס (Edmonds), שתיהן נשים לא לבנות מברוקלין. כשה"ניו יורקר" דיווח על הפרשה בשנת 1969, ההבדל בין נערות הקריירה לבין בוררו ואדמונדס הודגש: "הרצח הזה היה אכזרי", הכריז העיתון בתארו את רצח אדמונדס, "אבל מעמדה החברתי של הקורבן (גברת אדמונס הייתה פועלת שחורה) ומקום הרצח (בראונסוויל, שכונת עוני מוזנחת), הבטיחו כי היא יזכה לתשומת לב ציבורית זעומה בלבד". לעומת זאת, העיתונות התמקדה שנים בנערות קריירה, וכששיעור הפשיעה בניו יורק עלה, היא דיווחה בהרחבה על פשעים אלימים נגד צעירות לבנות בשכונות יוקרה. לדברי ג'ונסון, הגישה הזו ליבתה את המתח הבין גזעי בעיר, ושמרנים לבנים רבים קישרו בין התגברות הפשיעה לעלייה בשיעור הפשעים שביצעו שחורים כנגד לבנים וקראו לענישה מחמירה יותר.

אבל מתברר שווייטמור לא היה הרוצח. בסופו של דבר הוא חזר בו מהודאתו והפרשה תפסה מקום חשוב בהיסטוריה המשפטית – המעצר הלא מוצדק על ידי בלשי המשטרה, והאופן שבו סחטו את ההודאה, שימשו את בית המשפט העליון כשהורה על החובה להשתמש ב"אזהרת מירנדה", המיידעת עצורים בדבר זכויותיהם. בלשי המשטרה התעלמו מחורים בעדותו של וייטמור, כולל תיאור מעשיו ביום הרצח והפרטים שידע על התקיפה. למרות הבעיות בחקירה, וייטמור בילה חודשים בכלא בגין פשעיו של גבר אחר. ריצ'ארד רוֹבֶּלס הודה בשנת 1965, וסיפר למשטרה כי רצח את הנשים במהלך מעשה שוד שהשתבש. רובלס הורשע, אבל לא לפני שווייטמור ריצה את העונש על הפשע שלא ביצע.

ממש כפי שמותן של הופרט וויילי מייצג נקודת משבר ביחס של התקשורת ושל מערכת אכיפת החוק כלפי נשים עובדות, כך משמשת חקירתו של ג'ורג' וייטמור אות אזהרה בפני מה שעלול לקרות לחשודים מקופחים, שמוצאים את עצמם בעין הסערה. עבור וייטמור, נער צעיר שאובחן כבעל לקויות שכליות, המעצר כחשוד הוביל להודאה בעל כורחו ולריצוי זמן בכלא, אפילו אחרי הודאתו של רובלס. למרות שסיפורו של וייטמור תרם להנחיה לפי יש לקרוא לחשודים את "אזהרת מירנדה", השוטרים שהיכו, סחטו והעלימו ממנו ראיות לא הורשעו בדבר. יותר מזה, בסוף שנות השישים, ריצ'ארד ניקסון הכריז על רוח קשיחה חדשה בנוגע לשיטור, וזו השפיעה באופן ניכר בעיקר על עניים, לא לבנים, בכל הקשור להרשעות ומאסר.

הופרט וויילי הפכו לסמל של הסכנות שעלולות לארוב לנשים המנסות לעשות קריירה בעיר הגדולה והרעה –- התקשורת לא עמדה בפני הפיתוי לעסוק בשילוב הזה של סכנה וזוהר, בעיקר בגלל מעמדן החברתי של הבחורות והאופן המזוויע שבו מתו. במאמר של טליז, שהתפרסם ב-31 באוגוסט, תושבת ניו יורק מפוכחת אמרה לו שתשומת הלב שלה זכו הפשעים נבעה כולה ממעמדן של הקורבנות ויוקרתה של השכונה: "תראה, כולנו מזועזעים, אבל דברים כאלה קורים. אילו קרו בברוקלין או בהארלם – במקומות שבהם קורים דברים כאלה כל יום – לא היינו שומעים עליהם בכלל. אז זה קרה בשכונה 'טובה'. אז אני מצטערת, אבל תאמין לי, בעוד מספר ימים, היחידים שעדיין יהיה אכפת להם יהיו ההורים של הבנות האומללות".

הגישה העניינית של האישה מבטאת את גישתם של רבים לפשיעה, אבל היא טעתה בנוגע למורשת נערות הקריירה – למעלה מחמישים שנה לאחר מכן, הן עדיין לא נשכחו.

מנישה אגרוול-שיפלט (Aggarwal-Schifellite) היא כתבת ועורכת בכירה בכתב העת לקולנוע ופמיניזם cléo . מאמריה התפרסמו בין השאר ב-Jezebel, Lucky Peach, Hazlitt ועוד. היא מתגוררת בטורונטו.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מַנישָה אָגרוָול-שיפֶלט, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על רצח נערות הקריירה