רשימה מהמרתף

דברים מפתיעים קורים בין שתיקה מכוונת לברכת שלום
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בכל אחד מביקורי בלונדון אני משתדל לפקוד את חנות הספרים בת ארבע הקומות בגוׂוֶר סטריט שעל יד האוניברסיטה, גם כדי להשביע את רעבוני לספרים וגם כבעל נס החוזר ועולה לרגל למקום שם התרחש בדידו מעשה שמעל לגדר הטבע. כי בקומת המרתף החנוקה והקלסטרופובית משהו של החנות הזו, ארע לי בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת אחד הסיפורים הכי מסעירים והכי פחות מחוורים שאירעו לי במהלך חיי.

האמת היא שראשיתו של הסיפור נעוצה כחמש-עשרה שנים קודם לכן, אי שם בשנת האדון 1964. באותה שנה הייתי חייל בסדיר, שירתי כסמל דת ברבנות הצבאית הראשית ובפועל שימשתי כחבר מערכת כתב העת "מחניים", כתב עת לענייני יהדות, יהודים וארץ ישראל שערך הרב מנחם הכהן, לימים רב תנועת המושבים וחבר הכנסת הדתי הראשון שלא מטעם אחת מהמפלגות הדתיות. באופן רשמי מקום מושבה של המערכת היה בבסיס הרבנות הצבאית ביפו, בר"ץ 779 הזכור לרע שזכה להיות מונצח למגינת לבם של רבים ב"עת הזמיר", אבל בפועל ישבנו, כלומר ישבתי אני – עוזר העורך, המתקין, המגיה, המביא לבית הדפוס, האורז והסבל – בבית "דבר" בשינקין 45 בתל אביב. דפוס "דבר", שזכה במכרז שהוציאה ההוצאה לאור של משרד הביטחון להדפסתם של פרסומים צבאיים אחדים, העמיד לרשות העורכים האורחים חדר לפנים מחדר בקומה השלישית. ובחדר הזה נעוצה, כאמור, ראשיתו של הסיפור.

בעודי יושב וטורח על הגהת אחד ממאמריהם של פרופ' דב סדן, פרופ' דוד פלוסר או פרופ' שמואל הוגו ברגמן נכנס לחדר גבר ממושקף כבן שלושים, בעל סבר פנים נעימות ומבטא אנגלוסכסי קל והציג את עצמו כאפרים הלוי, עורך "סקירה חודשית", הירחון לקציני צה"ל בהוצאת קצין חינוך ראשי. אולי בזכות הרקע הדתי המשותף, סבו היה רב בלונדון וחתנו של הרב חיים ברלין, ואולי בזכות היותנו הצעירים היחידים בקומה, כל השאר היו מזקני מפא"י, שהמתינו קצרי רוח לביקורה היומי של מחלקת התה כדי שיוכלו לטבול את הבייגלה "הקושה כמו אבן" קודם שיכניסוהו לפיהם חסר השיניים. נקשרו בינינו שיחות נעימות, שיחות שנמשכו לסירוגין עד ליום שבו הופיע לפתע פתאום בחור ג'ינג'י ששמו יאיר אלוני והודיע שמהיום הוא עורך את "סקירה חודשית". "ואיפה אפרים?" שאלתי באכזבה. "לך תדע, בוודאי קיבל תפקיד אחר," השיב אלוני, סתם ולא פרש. סוף פרק ראשון.

החנות ווטרסטון ברחוב גוור שבלונדון, במקום שבו היתה החנות דילונס.

החנות ווטרסטון ברחוב גוור שבלונדון, במקום שבו היתה החנות דילונס.

חלפו שנים, בשנת 80' או שמא היה הדבר בשנת 81' נסעתי ללונדון לשבועות אחדים. כמי שחנויות הספרים הם מחוז החפץ העיקרי שלו, הגעתי עד מהרה לחנות הגדולה בגוׂוֶר סטריט שאז הייתה ספינת הדגל של "דילונס" – היום, אחרי ש"דילונס" שבקה חיים היא נושאת את שמה של רשת "ווטרסטון" – חנות בעלת יוקרה שהייתה לכל אוהבי הספר בלונדון רבתי כמין תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליו. אחרי שסרקתי את המצאי בשלוש הקומות שמעל הקרקע ירדתי אל המרתף. ושם, בקובה המוקדשת לספרי אנתרופולוגיה, את מי ראו עיני אם לא את ידידי משכבר הימים, את אפרים הלוי. הוא עמד והקשיב במבט מרוכז ובראש מורכן משהו לגבר נמוך קומה, מוצק, רחב כתפיים, משופם, מה שמכונה אצלנו "גבר בעל חזות מזרחית". הדחף הראשון שלי היה למהר אל האח האבוד, ליפול על צווארו ולחדש את שיחותינו כקדם, אבל ביקורת התבונה הטהורה לחשה לי, "במטותא ממך, הנח לו, אם ירצה יפנה הוא אליך." חלפתי על פניו, המהמתי את ה"סורי" המלווה בני תרבות באשר ילכו והיישרתי אליו מבט. אכן, זה היה אפרים הלוי אבל מבטו היה זגוגי כיוסף במצרים לא נתוודע אל אחיו. סוף פרק שני.

אינטרמצו קצר. שנים חלפו ובדרך מקרה נודע לי כי אפרים הלוי הוא מראשי קהילת המודיעין ומכהן כמשנה לראש המוסד ובדיעבד הבנתי כי במרתף של "דילונס" תפסתי אותו על חם עם אחד המקורות שלו וצדקה עשה אתנו הקב"ה שמנע ממני לפנות אליו ולעולל איזו פדיחה איומה שמאה חכמים לא היו יכולים אחר כך לתקנה.

פרק שלישי. במחצית הראשונה של 1994 קבענו רעייתי ואני פגישה עם זוג חברים בקפה "אפרופו" שמנוחתו כבוד בשערי הפארק הלאומי ברמת גן. בכניסתנו ראיתי ליד אחד השולחנות שני גברים מסתודדים – את איתן הבר, כתב "ידיעות אחרונות" הוותיק שבאותם הימים שימש כראש לשכתו של יצחק רבין ואת אפרים הלוי. "עכשיו אתה רשאי לומר שלום," לחשה לי ביקורת התבונה הטהורה. "שלום איתן," אמרתי להבר ולאפרים הלוי הושטתי יד ושאלתי אם הוא זוכר אותי מנבכי עברו.

אפרים הלוי חייך ושאל אם גם בביקורי הנוכחיים בלונדון אני ממשיך לבקר בחנות הספרים שהייתה של "דילונס" בגוׂוֶר סטריט. "המקרה ההוא זכור לך?" תמהתי תמיהה גדולה. "וכי אפשר לשכוח סיטואציה שכזו?" שאל אפרים והודה לי על שהחרש החרשתי לעת ההיא. דיברנו עוד דיבור או שניים ונפרדתי מעליהם לשלום כי הם נראו טרודים בעניין חשוב כלשהו. כשהגעתי אל רעייתי ואל חברי הרעים קולו של איתן הבר "באר, תיקח אתך את היומן ותבוא לפה."

ראש לשכתו של ראש הממשלה ביקש שאפתח את היומן באוקטובר ואשריין את ה-26 בחודש ולא אקבע לי אף פגישה לאותו היום. "זה עוד המון זמן," אמרתי, "משיח יכול לבוא בינתיים." "שמעת מה שאמרתי?" המשיך קולו של הבר לרעום ואפרים הלוי הוסיף שכשם ששמרתי על חשאיות אז, כך יוקיר מאוד אם גם הפעם אשמור על חשאיות. "אף מלה לא לאשתך ולא לחברים שלך, אתה שומע אותי, באר?" חזר איתן לצוות.

פרק רביעי. חודשים ספורים לאחר מכן התפרסם בקול תרועה רמה כי הסכם השלום בין ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן ייחתם במעבר הגבול בערבה ב-26 באוקטובר. "זה הרי התאריך שאיתן הבר ביקש שאשמור בשבילו," התחילו הדברים להתבהר קמעא, אבל מאיתן הבר או מלשכתו עדיין לא שמעתי דבר. בלילה שבין ה-24 ל-25 באוקטובר, בשתיים אחר חצות, עצר בחריקת בלמים, כפי שכתוב במותחנים, אופנוע של המשטרה הצבאית ליד הכניסה לביתנו ורץ מיוחד, בלדר אישי, הביא לי מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון מעטפה חתומה למכותב בלבד ובה הזמנה לטקס חתימת הסכם השלום בערבה.

אפילוג. בערבה, בירכתי הבמה קודם הטקס הסתודדו בצד אפרים הלוי וגבר נמוך קומה, משופם, מוצק, בעל חזות מזרחית. אותו אדם שראיתיו כחמש עשרה שנה קודם לכן במרתף של "דילונס" בלונדון. רק שגבו שח מעט ושיבה זורקה בשערו. זה היה הנסיך חסן בן טלאל אחיו של המלך חוסיין. כשאפרים הלוי התפנה ניגשתי אליו ובירכתיו לשלום. הוא חייך ושאל מדוע לדעתי הוא ואיתן מצאו אותי ראוי להיות מוזמן לטקס המרגש הזה המביא לכלל סיום אינספור מגעים חשאיים שהתנהלו לאורך שנים. "מדוע?" שאלתי. "כי באותו היום בלונדון היית עֵד לפגישה הראשונה שלי עם הנסיך חסן ובאותה שעת בין ערביים ב'אפרופו', בפארק הלאומי, פגשת אותי ברגע שחזרתי מעמאן מפגישה עם המלך ועם אחיו שם סיכמנו את המועד לטקס חתימת ההסכם. מכיוון שלא רציתי להודיע לראש הממשלה על התאריך בטלפון שמא הדבר ידלוף החוצה קבעתי עם איתן שגר בסמוך לפארק לפגוש אותו ב'אפרופו' ולמסור לו אותו בארבע עיניים. אתה, שהיית מכוחה של איזושהי יד מכוונת גם בקו הזינוק וגם בקו הגמר, כך חשבנו שנינו, מן הראוי שתהייה היום גם כאן."

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
- דימוי שעריצחק רבין והמלך חוסיין חוגגים בעקבה לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-26 באוקטובר, 1994. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על רשימה מהמרתף

02
עמי

חלקים מעת הזמיר אני זוכר ממש בעל פה (והם צפים בעיקר לצד חרחורי המלחמה הנשנים מדי קיץ).
הגנבת לי ת'צורה עם הרשימה הזו, שנכנסה מבחינתי לפנתיאון.

06
שרון דה קונינג

הסיפורים שלך כל כך מרתקים ועל פיהם לעיתים אני חושבת כי אין מקריות ודברים קורים לנו מתוך סיבות מסויימות.
מקווה שתמשיך לפגוש אנשים מעניינים ותגרה את סקרנותינו ללא גבולות!