שאלה לשייקספיר ולסרוונטס

מי ביקר את שני האדונים הללו על ערש מותם, בסוף חודש אפריל 1616, אחד מהם במדריד והאחר בסטרטפורד? מי לחש להם מלה אחרונה, שאלה סופית?

סיפור מותנו הוא החוויה היחידה שאיננו מסוגלים להעביר לזולת. אם סרוונטס ושייקספיר, למרות שליטתם האלוהית במלה, אינם חומקים מכלל הברזל הזה של היותנו בני-מוות, האם לא יתכן, לפחות, לעשות ניסיון להעלות על הדעת מה שאולי חלף במוחותיהם של שני ענקי הספרות הללו בשעה שחייהם כבו ונמוגו? מה שנדרש הוא לעשות שימוש באותו כוח דמיון שבו הם מילאו את העולם ושינו אותו. המורשת הזאת של השימוש בדמיון עשויה לסייע לנו לשמוע את הקולות שליוו את שני הסופרים הללו בשעתם האחרונה.

אילו הדבר היה תלוי בנו, במי היינו בוחרים להתקרב בשמנו אל מיגל דה סרוונטס בסוף ימיו, ומי היה נציגנו בפני ויליאם שייקספיר הגוסס? מי היה מעז להתערב באותו רגע שבו האור כבה והולך? נניח בצד את קרובי המשפחה הטבעיים של האבל, את אנשי הכנסייה מלאי השקיקה, את הצופים הסקרנים.

בואו נחפש מישהו קרוב יותר.

בואו נחפש מישהו שילווה אותם בנאמנות בגסיסה הזאת שכולה בדידות, מישהו שהם היו רוצים שיהיה לצדם.

במקרה של סרוונטס, זהותו של האיש הזה בין הצללים אינם מותירה מקום לספק.

דון קיחוטה היה נבחר על ידי יוצרו כדי שיציג בפניו את השאלה האחרונה. באיזה עונג היה דון קיחוטה מציב את השאלה בפני מי שפתח עבורו ועבור נושא כליו את דרכי לה מנצ'ה ודמיין עבורם הרפתקאות בארץ שלא היה בה מקום לחולמים כמותם. ואולי דון קיחוטה, סקרן כל-כך תמיד, היה מעדיף לפענח קודם דבר-מה שהיה מרתק את קוראיו העתידיים: כיצד יתכן שוותיק מלחמה שהוכה מכות נמרצות על-ידי המזל הרע והמחסור, יתעלה לכדי כתיבתה יצירה שכולה חגיגה, יצירה כל-כך מלאה בשמחה ובחיים? איך אפשר לעצב תקווה כזאת מתוך האפר של העצב והאשליות? או שמא אותו זקן שהומצא על ידי סרוונטס, בעל הפנים היבשות, דל בשר, מטורף ופיקח, היה מוציא מבוראו עצות אחדות כדי להדריך את בני ארצו בתקופה הסוערת שהעיקה עליהם, דילמות שדומות להן ניצבות בפני המין האנושי מאות שנים לאחר מכן?
אך האביר בעל דמות היגון חושש לבזבז את ההזדמנות היחידה במינה לפנות למחברו ולשאול אותו דבר-מה בעל חשיבות עליונה, עניין שמעיק עליו מזה זמן. הוא יודע שזוהי משימתו האחרונה. לאחר כל-כך הרבה מאבקים מתסכלים למען הצדק, כל-כך הרבה משימות חסרות תוחלת, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לא לשוב ולטעות.

ובאשר לשייקספיר, הרי שבמת קיומו מלאה בכל-כך הרבה גיבורים אהובים שקשה לשער מי מהם יופיע באותו יום אחרון. האם המחזאי שלנו לא היה מקבל בחיוך את פלסטאף ורוזלינד, את יוליה ומירנדה ופאק? האם הוא לא היה מבין שליר ומקבת', אותלו ומלווליו, כולם משתוקקים לדעת את הסיבות לכך שהוא ייעד להם גורל כה נורא? או שמא היה שייקספיר מעדיף לגרום לפרוספרו לנטוש את האי שלו, תוך שהוא ממתין לאיזו מוזיקה ולאיזה קסם כדי להתנחם בפרידתו? אם כי אילו שייקספיר יכול היה לבחור – והוא בוודאי היה מנסה לגבור על הבדידות בעוד עיניו מואפלות –, יש בכל זאת מועמד שאי-אפשר לדחותו. נסיך דנמרק. הדמות המעוררת הזדהות ביותר מכל דמויותיו. כמו דון קיחוטה, המלט, שגם הוא מגלם תפקיד של מטורף, יכול להרגיש שיש לו סיבה לשקוע באינספור התעלומות שיוצרו הותיר אחריו. למשל, לברר מדוע הוא לא הציל את קורדיליה, מדוע היה על אופליה לטבוע, מדוע אהבתה של דזדמונה עולה במחיר כה יקר. או שהוא יכול לבחור לברר את המסתורין העמוקים ביותר של שייקספיר: האם הוא היה קתולי? היכן עברו עליו שמונה השנים האבודות בחייו? מי הייתה ההשראה לסונטים שלו?

אלא שהשעה הערפילית של המוות אינה השעה שבה מבררים עניינים כאלו.

לפני שתרד הדממה שהמלט עצמו מזכיר באחרית סיפורו, יש צורך בשאלה אחת, ויש מקום רק למלה חיונית אחת בעוד הברות הזמנות כלות.

אותה המלה שדון קיחוטה הכין עבור סרוונטס.

איזו מלה תהיה זאת?

אילו הייתה לנו מלה אחת בלבד, שאלה אחת בלבד לשני אישי-הפלא הללו של המין האנושי, במלאת ארבע מאות שנה למותם הבו-זמני, מה הייתה המלה הזאת?

מלה שהייתה מבוטאת על ידי המלט, מבוטאת גם על ידי דון קיחוטה, המלה שאי-אפשר להחליפה באחת, המלה הבלתי-נפסקת שילדים משליכים מיד כשהם לומדים לדבר, מלת המפתח ששום בן אנוש אינו חדל מלחזור עליה פעם אחר פעם. אותה שאלה שלעולם אינה משיגה תשובה סופית, התשובה שהאישים הללו, שייקספיר וסרוונטס, רדפו אחריה בכל מה שהם הגו, בניסיון לפתור אותה באורח מהוסס, כואב, בדרך שהייתה תמיד בגדר נס.

השאלה האינסופית שהם שמעו בשעה שהם נפרדו מן העולם הזה.

השאלה היחידה.

למה?

אריאל דורפמן הוא סופר צ'יליאני, המתגורר בצ'ילה ובארצות-הברית. ספרו "האומנת והקרחון" ראה אור בתרגום עברי.

תרגם במיוחד לאלכסון מספרדית: יורם מלצר

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אריאל דורפמן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שאלה לשייקספיר ולסרוונטס