שבדי ואמריקני נכנסו לבנק

מה הקשר בין הדימויים שיש לנו על תרבות מסוימת, צריכת תכנים ממסך הטלוויזיה והנטייה להשתמש באלימות?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ליאן-אריק אולסון הייתה תכנית. האסיר הנמלט נכנס לבנק Sveriges Kreditbank בכיכר נורמלמסטורג בסטוקהולם ביום קיץ של שנת 1973. הוא היה חמוש במקלע, בחומרי נפץ, בחבל וברדיו טרנזיסטור. זה היה שוד שכמותו שבדיה לא ידעה עד אז. תוך שהוא מדבר במבטא אמריקני מזויף, אולסון הורה למשטרה למסור לידיו סכום השווה ל-710 אלף דולר, מכונית מילוט וכן את חברו האסיר קלרק אולופסון. הוא הודיע שאם דרישותיו לא ייענו, הוא יפגע בארבעת עובדי הבנק שהוא לקח כבני ערובה. כול הארבעה נתנו בו יותר אמון יותר מכפי שנתנו  במשטרה.

ארבעת בני הערובה נחלצו ללא פגע, ולא הייתה בהם כל טינה כלפי השובה שלהם. הם האמינו שהמשטרה היא שסיכנה את חייהם

מה שנודע בשם "שוד נורמלמסטורג" הסתיים ששה ימים לאחר מכן, כשאולסון נעצר בידי הרשויות. ארבעת בני הערובה נחלצו ללא פגע, ולא הייתה בהם כל טינה כלפי השובה שלהם. הם האמינו שהמשטרה היא שסיכנה את חייהם. הסימפתיה הבלתי מצויה הזאת הביאה לעולם את הביטוי המוכר בפסיכולוגיה עממית "תסמונת סטוקהולם", תווית שהוצמדה עד מהרה למקרים אחרים, למשל מקרה החטיפה הידוע משנת 1974 שבו החטופה, פטי הרסט, יורשת אימפריית העיתונות הייתה לשודדת בנקים. אלא שמשבר בני הערובה המקורי שהתחולל בסטוקהולם גילה הרבה יותר: בשל התחפושת הייחודית של אולסון, מקרה השוד היה למעשה הערה פרשנית על דמותו של פורע החוק האמריקני, והראה עד כמה הדמות המתרברבת הזאת אינה מיטיבה לשרוד תרגום.

פטי הרסט, תסמונת סטוקהולם

פטי הרסט במעצרה. תצלום: צלם לא ידוע, ויקיפדיה.

אולסון נולד וגדל בשבדיה. אך כשהוא הגיע לקרדיטבנק ב-23 באוגוסט, הוא לא דיבר בשפת אמו אלא נבח פקודות באנגלית, ובכך טשטש את זהותו. לפי הכתבה של דניאל לנג ב"ניו יורק", המתארת את השוד, הוא גם הרכיב "זוג משקפיים מחנות צעצועים וכן פאה חומה ועבה; לחייו היו מאופרות באודם; ושפמו החום-אדמדם וגבותיו נצבעו בשחור בוהק".

המבטא האמריקני התגלה ככל הנראה כחלק המכריע ביותר בכל התחפושת המגוחכת

אך המבטא האמריקני התגלה ככל הנראה כחלק המכריע ביותר בכל התחפושת המגוחכת הזאת. הוא הודיע ללקוחות הבנק ולכספרים על נוכחותו באמצעות מטח ירי שהופנה לתקרה, בתוספת צעקה: "המסיבה רק התחילה!" זאת הייתה שורה שאולסון לקח מ"סרט אמריקני על אסיר שמסתובב חופשי", כפי שכתב לנג, אם כי לא צוין באיזה סרט בדיוק מדובר. זאת לא הייתה ההתייחסות הביזרית היחידה לתרבות הפופ האמריקנית של אותם ימים. כשסמל משטרה בלבוש אזרחי הגיע לזירת השוד, אולסון איים עליו בנשק, והכריח אותו לבחור שיר שישיר. הסמל בחר את "Lonesome Cowboy" של אלביס פרסלי, שכן הוא ככל הנראה הניח שלפניו ניצב אמריקני, אדם שייהנה מן השיר המוכר.

באמצעות הזהות השאולה שלו, אולסון שידר נכונות להפעיל אלימות – עניין שהיה במידה רבה זר למציאות השבדית. כפי שמציין דו"ח של אוניברסיטת שטוקהולם על הפשע בארצות הנורדיות בין 1950 ו-2010, מקרי שוד "כמעט לא נודעו בארצות הללו" בסוף שנות החמישים של המאה שעברה. מעשי שוד לא היו ממש נפוצים בשבדיה בסביבות 1973, אם כי מספרם החל לעלות באורח דרמטי. לפי הדו"ח, מספר מקרי השוד בשבדיה עלה מ-469 מקרים מדווחים לכל 100 אלף תושבים ב-1960 ל-1,511 מקרים בשנת 1970. עשור לאחר מכן המספר יזנק ל-3,427.

סטוקהולם

סטוקהולם: דימוי של שקט ושלווה. תצלום: רפאל אנדרס

משפחות שבדיות היו מתאספות מחוץ לקרדיטבנק, בניסיון לדמיין מה קורה בפנים, תמהים על כך שארצם, היציבה והנאורה, היא זירת ההתרחשות של מקרה כל כך משונה, גם אם חטיפה של בני ערובה נפוצה במקומות אחרים

השינוי הזה היה חלק מעלייה כללית בפשיעה האלימה שהתרחשה בשבדיה באמצע שנות ה-60, אבל בעת השוד של אולסון עדיין לא הייתה בקרב הציבור והרשויות מודעות מלאה למגמה זו – או כך לפחות  חשב אולסון. מאוחר יותר הוא אמר ללנג, מתאו בכלא, שהוא סמך על "ההסתייגות העמוקה מאלימות" המאפיינת את שבדיה, והניח שהמשטרה תסכים לוויתורים עצומים כדי למנוע שפיכות דמים. והוא לא טעה. כפי שאולסון הורה, רשויות החוק השבדיות שחררו אל אולופסון – שבאותה עת ריצה עונש של שש שנות מאסר בכלא ב-Norköpping – וליוו ואותו אל הבנק, שם הוא היה עתיד לשמש כשותפו לפשע של אולסון. הם גם השיגו לצמד השודדים מכונית "מוסטנג" כחולה, וכן את דמי הכופר על סך 710,000 דולר. העניין היחיד שבו המשטרה וממשלת שבדיה לא היו מוכנות לוותר היה בני הערובה. אולסון רצה שהם יהיו איתו במכונית, עם קסדות ואפודים חסיני-ירי. המשטרה סירבה, והדבר הוביל לקיפאון שנמשך ששה ימים.

השוד זכה לסיקור מקיר לקיר, בעיתונים ובטלוויזיה, שם "דרמת הבנק" שלטה בשידורי הערב. לפי התיאור של לנג, משפחות שבדיות היו מתאספות מחוץ לקרדיטבנק, "בניסיון לדמיין מה קורה בפנים, תמהים על כך שארצם, היציבה והנאורה, היא זירת ההתרחשות של מקרה כל כך משונה, גם אם חטיפה של בני ערובה נפוצה במקומות אחרים". אך אף שהשבדים התקשו לקלוט כיצד יתכן שפשע מהסוג הזה מתרחש אצלם בבית, הם יכלו לדמיין בקלות כיצד הוא מתרחש במקום אחר. כפי שאמרה ללנג אחת מבנות הערובה, קריסטין אנמרק (Ehnmark): "האמנתי שאני רואה משהו שהיה יכול לקרות רק באמריקה".

ובכן, מה אנמרק ואזרחים שבדים אחרים, חשבו שקורה באמריקה? ארה"ב נהנתה כבר מזמן מתהילה אדירה מחוץ לגבולותיה, כמקום שבו "יש זהב ברחובות, מקום של הזדמנות וחירות בלתי מוגבלת", כפי שכתב ב-1954 פרנקלין ד. סקוט, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת נורת'ווסטרן. אך בעקבות מלחמת וייטנאם, סדרת ההתנקשויות הפוליטיות בשנות ה-60, ואי-השקט הכללי שאפיין את החיכוך הגובר בין תרבות-הנגד והממסד, החלום האמריקני הפך בהדרגה לאשליה האמריקנית. ההבנה הזאת גם שפכה אור על היבטים אפלים יותר של המסורת האמריקנית. "במשך חלק ניכר מתולדותינו, ועבור אנשים רבים ביותר, אין ספק שנבנתה לאמריקה הילה לא מציאותית, כמעט בדיונית, המקיפה אותה", כתב ב-1965 החוקר והסופר ג'י.די. ליליבריג' (Lillibridge).

שנים של שימוש בדמויותיהם של פושעים מפורסמים כבדמויות מיתולוגיות הפכו אותם לדמויות אהובות, בדיוניות, שסימלו את האינדיבידואליזם האמריקני

את ה"הקסם הרומנטי" קל להבין באמצעות האגדות העממיות האמריקניות על אודות ג'סי ג'יימס, בילי הנער, סאם באס וצ'רלס ארתור "Pretty Boy" פלויד. כל אלו היו אנשים אמיתיים, אך שנים של שימוש בדמויותיהם כבדמויות מיתולוגיות הפכו אותם לדמויות אהובות, בדיוניות, שסימלו את האינדיבידואליזם האמריקני. פורע החוק, ה-outlaw, כפי שחוקר הפולקלור ריצ'רד מאייר (Richard E. Meyer) מגדיר זאת, הוא פשוטו כמשמעו "אדם הניצב מחוץ לחוק ומתגרה בו". אלא שכדי שהארכיטיפ האמריקני הייחודי הזה יפעל, עליו לעבור ריכוך לכדי דמות של מעין רובין הוד, איש העם שלעולם אינו תוקף את האנשים הפשוטים, אלא רק את המדכאים המושחתים. אפילו אז, פורע החוק משתמש באלימות במידה מועטה ומובחנת, תוך שהוא נצמד לקוד מוסרי נוקשה. "רק סוגים מסוימים של פעולות מחוץ לחוק מקובלות", כותב מאייר.

מבחינתו של מאייר: "כשפורע החוק מפר את המגבלות הללו הוא מפסיק להיות outlaw ונעשה פושע, כלומר אדם שמעשיו ראויים לגנאי ללא הסתייגות מבחינתם של כל חלקי החברה. שוד של בנקים ורכבות, או של מכוניות משוריינות של 'ברינקס' הוא מעשה של פורע חוק; הוא מתקבל על דעתם של האנשים, שאפילו ירחיקו לכת ומדי פעם אף יצדיקו רצח, בתנאי שהוא נעשה באורח מוקפד במסגרת מה שמכונה 'מילוי החובה'. אבל רצח בדם קר, רצח מחושב, פשעים נגד נשים ילדים, מעשים של סדיזם וטרור – אלו מעשי פשע, ותומכיהם של הגיבורים פורעי החוק ימהרו להוקיע את מבצעיהם בדיוק כמו כל חלק אחר בחברה".

למעשה, פורעי חוק אמריקנים אחדים לא עברו את המבחן הזה. לפי המומחה לפולקלור קנט סטקמסר (Kent L. Steckmesser), ג'סי ג'יימס "ביצע מספר מעשי רצח בדם קר", בעוד שבילי הנער וכנופייתו תקפו שריף וסגן שריף במחוז לינקולן "מאחורי מחסה בדמות קיר חימר", במעשה שבהחלט לא היה בגדר הגנה עצמית. הפרטים ההיסטוריים הללו בדרך כלל מושמטים מהנרטיבים שלהם כדי לשמר את הדימוי הכללי שלהם כגיבורים עממיים. אך בעת ביצוע השוד בנורמלמסטורג, האלימות חדלה בהדרגה להיות סיבה להוקעה של גיבורים כאלו בדמיון האמריקני.

תחשבו על "בוני וקלייד", הסרט פורץ הדרך משנת 1967 שסיפר מחדש את האגדה על אודות בוני פרקר וקלייד בארו. לפושעים הללו, שפעלו בשנות המשבר הכלכלי הגדול, יוחסה שורה של מקרי שוד בנקים, חטיפות, פריצות מבתי כלא והם גם נחשדו ב-13 מקרי רצח – ואף כי הסרט טשטש היבטים מסוימים של הסיפור שלהם, הוא לא התבייש להראות את האלימות שאפיינה אותם. הסרט "בוני וקלייד" כולל מספר סצנות של חילופי ירי עם רשויות החוק, וכן הריגה בדם קר של אזרח. קלייד יורה מטווח קרוב בכספר של בנק. בסופו של דבר, בוני וקלייד מוצאים את מותם בברד עקוב מדם של קליעים, בסצנה שנודעה כאחד המקרים הבולטים של שימוש במטעני נפץ קטנים בהיסטוריה של הפקות הוליוודיות. כלומר, האלימות הייתה חלק מרכזי בסרט; היא הייתה בלתי נמנעת, ובעצם היא הייתה העניין המרכזי. הדבר הודגש על ידי המשפט ששימש לקידום הסרט: "הם צעירים... הם מאוהבים... והם הורגים אנשים".

מה קורה כשמישהו לוקח דמות של פורע חוק מן ההיסטוריה, הפולקלור והתרבות העממית האמריקנית, ומעביר את הרעיון לארץ שונה לחלוטין?

סוג כזה של אנטי-גיבורים – שייצגו גרסה מעודכנת של דמות פורע החוק, עם הרבה פחות עיגול והחלקה של הפינות – החלו לבלוט בהוליווד כשדור חדש של יוצרי סרטים הפיקו סרטים נועזים ושותתי-דם יותר, שלרבים מהם היו שורשים בהיסטוריה של ארה"ב. בסרט "קיד וקסידי"פול ניומן ורוברט רדפורד גילמו את פורעי החוק הידועים לשמצה, שכמו בוני וקלייד, פגשו את מותם בסצנה של ירי ממארב. הסרט "שבילי הזעם" היה גרסה בדיונית של שורת מעשי רצח של צ'רלס סטרקוות'ר (Starckweather) וקריל אן פוגייט (Caril Ann Fugate), שניהם בני עשרה. עד מהרה אפילו השוטרים בסרטים החלו לדמות לפורעי חוק, עם דמויות כמו הארי המזוהם ופופאי דויל מ"הקשר הצרפתי", שהשליטו גרסה אכזרית ולגמרי בלתי חוקית של צדק.

על אף שאין זה ברור איזה "סרט אמריקני על אסיר שמסתובב חופשי" אולסון ראה לפני שהוא התפרץ אל סניף קרדיטבנק, היו לו שפע של אפשרויות לבחור מהן. אך מה קורה כשמישהו לוקח דמות של פורע חוק מן ההיסטוריה, הפולקלור והתרבות העממית האמריקנית, ומעביר את הרעיון לארץ שונה לחלוטין? השוד בנורמלמסטורג המם את שבדיה, ולא היו רבים שראו משהו "הרואי" או עממי בפשע של אולסון. קיי הנסון, עוד גנב שבדי שהמשטרה סברה בתחילה שהוא העומד מאחורי השוד בנורמלמסטורג, בכלל תבע מן המשטרה, ממקום מסתורו, "להכחיש בכל פה שהוא היה משפיל את עצמו עד כדי כך שהיא עושה מעשה כה מתועב כמו לקחת בני ערובה", כך דיווח לנג.

על פני ששה ימים, אולסון גם פיתח מיאוס כלפי הקריקטורה האמריקנית שלו. הוא ויתר על המבטא ועל התחפושת ככל שהשעות הפכו לימים, ועד מהרה שוחח בגילוי לב עם החטופים וגם עם שותפו לפשע – ועשה זאת בשבדית. על אף שהוא איים שוב ושוב לפגוע בארבעת עובדי הבנק, הוא לא מימש אף אחד מאיומיו. למרות ההתרברבות שלו ועל אף עברו שלו כפושע, נראה כי אולסון חלק לפחות משהו מאותה "הסתייגות עמוקה מאלימות" שהוא הניח שתאפיין את המשטרה. בסופו של דבר, הוא לא היה פורע חוק אמריקני. הוא היה שבדי, ושום תחפושת של קאובוי לא יכלה להסתיר זאת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורות:

The Swedish Students' Image of the United StatesThe Annals of the American Academy of Political and Social Science, Vol. 295, America Through Foreign Eyes (Sep., 1954), pp. 136-145Sage Publications, Inc. in association with the American Academy of Political and Social Science
The American Scholar, Vol. 35, No. 1 (Winter, 1965-66), pp. 39-63
The Phi Beta Kappa Society
Journal of the Folklore Institute, Vol. 17, No. 2/3, Special Double Issue: The America Theme in American Folklore (May - Dec., 1980), pp. 94-124
Indiana University Press
Robin Hood and the American Outlaw: A Note on History and FolkloreThe Journal of American Folklore, Vol. 79, No. 312 (Apr. - Jun., 1966), pp. 348-355American Folklore Society

קריסטין האנט (Kristin Hunt) כותב על היסטוריה ותרבות פופולרי. מאמריה התפרסמו ב-Vulture, Atlas Obscura ו-Smithsonian.com

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: כדורי רובה. תצלום: DXL, ב-unsplash.com

Photo by DXL on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קריסטין האנט, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק