שקרים מהחיים שבועות של ייסורים

תניח בבקשה את הצלחת ותתרחק לאט מהגבינה
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

בחג השבועות אני נמצא בין הפטיש והסדן. הפטיש הוא התאווה הבלתי נלאית שלי לגבינה, למוצרי חלב, לעוגות קרמיות ונפלאות עם בסיס בצקי כמו עוגייה שמנמנה, לפשטידות מלוחות ונימוחות שמענגות כל מילימטר בחך. אין לזלזל בכוחה של גרגרנות כשהכול כל כך טעים.

והסדן? הסדן הוא אני. כלומר הגוף שלי. תבינו, אני איש רגיש. איש רגיש ללקטוז.

כמה יפה היה החג הזה אילו רק היה ברשותי עוד טיפ-טיפה מהאנזים הנחשק שבלעדיו מערכת העיכול לא מצליחה להתמודד עם הלקטוז המקולל. זאת בעיה מובהקת של המאה ה-21, תחלואה של העיר הגדולה. לפני עשר שנים הבטן שלי לא קרקרה בחשש לפני ארוחת החג. לפני עשר שנים היא לא לחשה לי בתחינה בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם, "תומר, מחר שבועות. עשה לי טובה וטייק איט איזי, בסדר? הרווחה שלי היא הרווחה שלך. אנחנו מבינים אחד את השני, נכון?". אבל אני לא שומע. כבר שקעתי בשינה לבנה, כולה ריקוטה ושמנת.

מדי שנה המשפחה מתכנסת בשבועות לארוחה חלבית עשירה אצל דוד משה. פינת האוכל רחבת ידיים ומרווחת ועומדת בניגוד גמור לחלל ההולך ומתכווץ של הקיבה שלי. רחשים של התמרדות עולים ממנה למראה השולחן הארוך עמוס המאפים. נשימותיי כבדות. הנה בּוּפה הסיוטים ששום כדור-לעיכול-קל-של-לקטוז לא מסוגל להגן עליי מפניו. אני חג סביב בחשש ומבין שגם השנה לא אוכל להתאפק.

למשה ומיכל יש ארבעה ילדים, בני הדודים הצעירים שלי, ובהיסח הדעת אני מנסה להרים את תמר בת ה-11. היא כבר גדולה ממש, והגב שלי זוכה לתזכורת מידית לחלוף הזמן. על אוֹרי ורוני אין מה לדבר, וחוץ מזה, הם כבר מזמן לא מעוניינים לטפס עליי. אז אני פונה לחפש את שירה, אבל הקטנה עסוקה בענייניה. היא לא סופרת אותי. היא גם לא חוששת שמא עוגת הקצפת רוצה ברעתה. אם יתחשק לה, היא תאכל בחיוך מאוזן לאוזן, מעוטרת בשפם קרמי, באושר תמים ומעורר קנאה. ואולי היא תחליט לא לטעום מהעוגה, מי יודע? הילדה בלתי צפויה, חיה בהרמוניה עם גחמותיה: לא שולטת, אך בלתי נשלטת. מכעיס כמה שהיא לא מודעת לפריבילגיה שלה.

שעה קלה לאחר מכן אנחנו כבר יושבים מסביב לשולחן כשמולנו צלחות ריקות למחצה: יש שם בואיקוס קטנים (הדים להיסטוריה הבולגרית של המשפחה), שאריות סלטים (סתם מיותר), וחתיכות א-סימטריות של פשטידת תרד (מעקצצת בפה, נהדרת כל השבוע) ופשטידת "גבינות" (שם חצוף, יומרני - תסתכלי סביבך, גברת, אין לך פה מונופול על הסיפור הזה). אני משחק באוכל לאטי כשלפתע, בלי שום התראה מוקדמת, מתגלגל לי בבטן רעם, צליל מבשר רעות, בין נהמה חייתית לבעבוע קלחתי, ואני יודע: הנה זה מתחיל.

הם מדברים שם, כל המשפחה, על דברים ברומו של עולם, על הממשלה החדשה ומה סבא היה אומר, על מספר השרים ומחאת האתיופים והעובדים הזרים, על הפועל שהשתתף בשיפוצים ומהכסף בונה לו בית באריתריאה, ועל כל אלה שלא. ולרגע הרוחות מתלהטות, אבל גם הקיבה מתלהטת לי, והפשטידות מתלהמות עליי מתוכי, ואני אוטם את עצמי לשיחה כי אלה נושאים רחוקים-רחוקים ואצלי מתחיל מאבק איתנים כאן ועכשיו. אחותי מרימה את הקול. היא כועסת, אבל בעוד שעה היא ודוד משה ומיכל ואמא יצחקו יחד במטבח. אני נאחז בקצה השולחן, חיוור ומזיע. הלילה הזה יהיה מרובה ייסורים. בקושי רב ובגבורה אני קם מהשולחן כדי להשתרע על הספה.

"הכול בסדר?", אמא שואלת במבט מודאג. אני מחייך קלושות ומהנהן. אין טעם להרוס לכולם את הערב, וממילא הם לא מסוגלים להבין את התנאים שאני שרוי בהם. שתיקה היא העמדה המוסרית, האצילית. אבל כשהמנות האחרונות יוצאות אני שוב מאבד את עצמי. המחזה מכשף, מתעתע: עוגת גבינה קסומה, מלכה בין קינוחים. צבעה אחיד כשֵיִש ובכל זאת מנצנצים בה אינספור גוונים. וכמו תמיד, כמו בכל שנה, אני גורר את עצמי בנחישות עיוורת מהספה בחזרה לעבר השולחן. כשאני מתיישב מול הצלחת העיניים מתלחלחות, ולכן אני עוצם אותן, ממלמל תפילה קטנה וניגש למלאכה. כל נגיסה מופלאה יותר מהקודמת, ואני מגביר את הקצב עוד ועוד ומכלה את הפרוסה במהירות הבזק. חיוך אווילי מתפשט לי על הפנים ושקט מושלם משתרר. אין צורך להתאמץ כדי לשמוע את השכונה רוטטת כחטיבה מתואמת של כלי הקשה, טפיחות על כרסים ואנחות רווחה.

הנחת המתוקה הזאת מדכאת בכולם את הדחף לדון, לדוש ולדקדק. אני רוצה להתבשם בה רק עוד קצת לפני שהשיחה מתחדשת, לפני שמישהו ייזכר במשהו שקרא על מחאות, או גירושים, או תקציבים, די כבר, שקט! דיבורים זה טוב ויפה, אבל בשעות הקרובות מחכה לי מאבק הישרדות מוחשי ובלתי נמנע. קללת שבועות מוטלת עליי, וגם לו הייתי מנסה לא הייתי מצליח להסביר את גודל הצרה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שבועות של ייסורים

01
עדי בן אהרון

הי תומר (אנחנו חולקים שם משפחה וזה נדיר מבחינתי) אתה חייב לשוטט בכמה בלוגים טבעוניים, תגלה עולם של מתכוני גבינות ושמנות ללא לקטוז , לא מביישים את המקור, ללא ייסורים וסבל שאחרי. כנגמלת ממוצרי חלב- זה עולם אחר ופשוט שווה את זה!