שומרי מישוש

למה אנחנו חייבים לגעת בחפצים? מדוע אנחנו ממששים את הכיס כדי לוודא שהמפתות אכן שם? מדוע אנחנו חושבים שנגיעה בדבר מוכיחה שהוא אכן קיים?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

"האין זאת, חזון צלמוות, כי ניתן לחוש בך
ולא רק לראותך?"

("מקבת", מערכה שנייה, תמונה ראשונה).

מערכות המציאות המדומה שכל אחד מאיתנו יכול להשתמש בהן כיום, נושאות איתן את הד מילותיו של מקבת: העולם שבו הן משקעות אותנו אולי נראה, ואפילו נשמע נכון, אבל לא ניתן לגעת בו או לתופסו. כשאנו רואים פגיון מונח לפנינו על השולחן אנו עשויים לנסות להושיט אליו את היד, אבל הזרוע פשוט חולפת באוויר, וכל מה שנותר הוא תחושת רפאים המבשרת שהדבר אינו אמיתי. אובייקטים שאינם ניתנים לתפיסה אינם משכנעים, ושילוב מגע בטכנולוגיות החדשות הוא הגבול הבא. אבל מדוע עבור מקבת, וגם עבורנו, המגע חשוב כל כך? מה הוא מביא, שהמראה אינו יכול להביא?

כשמשפחה שלמה של תחושות חסרה לנו, זה עשוי להיות מטריד – אולם למחסור בחוויות של מגע ומישוש יש כנראה תוצאות חמורות יותר מהיעדר חוויות אחרות, למשל כאלה שמקורן בחוש הריח.

למרות אינספור שלטים המבקשים ממבקרים לא לגעת ביצירות אמנות המוצגות בגלריות, שומרים נאלצים ללא הרף למנוע מאנשים להושיט את הידיים ולגעת בפסלים או ציורים שבריריים

בניגוד לאמרה שלפיה "טוב מראה עיניים", מגע הוא שמעניק לנו אחיזה במציאות. מצבים יומיומיים מראים כי מגע הוא החוש שבאמצעותו אנחנו "בודקים" עובדות. אנשי מכירות יודעים זאת היטב: אם לקוחות מהססים האם לקנות מוצר, הם יניחו להם לגעת בו וזה לרוב יחתום את העסקה. כולנו אוהבים למשש ולוודא שהארנק שלנו נמצא בתיק, אפילו אם שמנו אותו שם לפני רגע. למרות אינספור שלטים המבקשים ממבקרים לא לגעת ביצירות אמנות המוצגות בגלריות, שומרים נאלצים ללא הרף למנוע מאנשים להושיט את הידיים ולגעת בפסלים או ציורים שבריריים. אבל מה המגע מוסיף, אם חוש הראיה כבר מספר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת?

פילוסופים רבים מסכימים כי המגע הוא אובייקטיבי יותר מחושים אחרים. למשל, כשסמואל ג'ונסון רצה להדגים את האבסורדיות ברעיון של הבישוף ברקלי לפניו החומר אינו קיים, הוא בעט ברגלו באבן גדולה והכריז בארשת ניצחון: "כך אני מפריך את הטיעון." הצבעה על צורות צבעוניות לא הספיקה, אבל ג'ונסון הניח כי במגע לא ניתן יהיה לפקפק. התנגדותם של גופים מוצקים למגע אמורה לספק לנו את החוויה האומרת כי ישנם שם בחוץ דברים שאינם תלויים בנו וברצוננו.

אבל האם המגע הוא באמת "חוש המציאות"? ברור שלא. על פי רוב הוא מעניק לנו גישה טובה או מידית יותר למציאות מאשר החושים האחרים. השאלה אם הוא מספק לנו מידע מדויק יותר מן הראיה, למשל על אודות צורתו של אובייקט, החומר ממנו הוא עשוי או גודלו, תלויה בנסיבות החישה. לפעמים המגע טוב יותר. לפעמים הראייה טובה יותר. אנחנו עלולים להיות מוטעים על ידי האשליה כי המגע מעניק לנו "חיבור ישיר למציאות": עיבוד מידע טקטילי דורש תיווך רב, ותלוי בציפיות ובהנחות לא מודעות, לעתים קרובות באורח מורכב יותר מן החושים האחרים, כך שיש דרכים רבות שבהן האמונות שלנו וחוויות חושיות אחרות עלולות להוביל אותנו למסקנות מוטעות. המגע חשוף לאפשרות של אשליה לא פחות מן הראיה. אנחנו פשוט לא שומעים על אשליות מישוש לעתים קרובות כל כך. למשל: אנשים מופתעים לגלות כי הכפתור בטלפון שלהם לא באמת זז כשלוחצים עליו. הרושם הזה נוצר על ידי רטט, שמטעה את המוח לחשוב שמשהו נלחץ. כבו את הטלפון וחזרו על הפעולה, ותגלו כי את המשטח לא ניתן כלל להזיז.

אם מגע אינו מספק לנו ייצוג ישיר או אובייקטיבי יותר של העולם, איך נוכל להסביר את התחושה הנפוצה האומרת שזה המצב?

אם למגע אין יתרון גדול על פני הראיה, והוא עלול לעורר אשליות לא פחות ממנה, למה אנחנו מאמינים בו כל כך? אם מגע אינו מספק לנו ייצוג ישיר או אובייקטיבי יותר של העולם, איך נוכל להסביר את התחושה הנפוצה האומרת שזה המצב?

אחד ההיבטים החשובים של המגע זוכה לעתים קרובות להתעלמות: מגע מספק אישור פסיכולוגי עמוק יותר מן הראיה. מגע לא גורם לנו תמיד לחוות דברים בצורה טובה יותר, אבל הוא משפר את תחושותינו בקשר למה שאנו חווים. אפילו כשאנחנו יכולים לראות את המפתחות בתיק שלנו, אנחנו הרבה יותר בטוחים שהם שם אחרי שאנחנו נוגעים בהם.

מה שעשוי להיראות בתחילה כמעט כמו אמונה תפלה, עשוי לנבוע מסיבות רציניות בהרבה. הוודאות שהמגע מעניק לנו הופכת אותו לחוש מיוחד בחיינו האפיסטמיים. רנה דקארט היה קרוב לתובנה הזו כשהבחין כי את העדות שאנו מקבלים מן החושים די קשה לבטל: "מכל חושינו," הוא כתב בספרו Raité du monde et de la lumière [הקרוי גם: "העולם"] (משנת 1633) "המגע נחשב לפחות מטעה ולבטוח שבהם." כדאי לנו אולי לזכור את סיפורו של תומאס המפקפק מן הברית החדשה, כדי להבין את יתרונות המגע: תומאס נאלץ לגעת בפצעיו של ישוע כדי להשתכנע שהוא אכן האדם שעומד מולו.

תומאס הקדוש, חוסר האמון, קאראווג'ו

"חוסר האמון של תומאס הקדוש" (1600), קאראווג'ו, תצלום: ויקיפדיה

הסיפור של תומאס מספר לנו משהו חשוב. מגע שנועד "לוודא" חשוב במיוחד כשחושים או אמונות אחרות שלנו יוצרים מצב של אי ודאות גבוהה. מי שסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית נוגעים שוב ושוב בחפצים מרוב חרדה, אף שהם יכולים להביט בהם: הם חוזרים וסוגרים את הברז, גם כשהם יכולים לראות ולשמוע שהמים אינם זורמים. מחקרים מראים גם כי אנשים חווים חששות כשהם משתמשים בממשק גרפי המציג אובייקטים שלא ניתן לגעת בהם. המגע מרגיע: הידיעה כי לא ניתן לגעת בדברים מעוררת חרדה.

יתכן שאנו בוטחים יותר במגע משום שאנחנו מרגישים פעילים ואחראים יותר כשאנחנו בוחנים משהו באמצעות נגיעה מאשר כשאנו מתבוננים בו

ולמה שמגע יעניק לנו יותר ודאות? הדבר עומד בסתירה למה שמספרים לנו המדעים הקוגניטיביים. תחושת הוודאות שלנו אמורה לנבוע מנכונות, ולכן המקרים שבהם אנחנו בוטחים במגע יותר מאשר בראיה צריכים להיות אלה שבהם המגע מספק לנו מידע מדויק יותר מן ההתבוננות. אבל הדבר אינו מסביר את גישתו של תומאס, את המטופלים בעלי ההפרעה הטורדנית-כפייתית או את התסכול של משתמשי המציאות הווירטואלית. הסיבות לכך שמגע מספק מרגוע ומעניק ודאות עשויות להיות קשורות לעומק הגורמים הקובעים את תחושות הביטחון העצמי הסובייקטיביות שלנו.

יתכן שאנו בוטחים יותר במגע משום שאנחנו מרגישים פעילים ואחראים יותר כשאנחנו בוחנים משהו באמצעות נגיעה מאשר כשאנו מתבוננים בו. זהו רושם סובייקטיבי, משום שאנחנו גם מזיזים את עינינו באורח פעיל כשאנו רואים, אבל העובדה שאנו מניעים את ידינו מעל משטחים יכולה אולי להסביר למה אנחנו גם בטוחים יותר במה שנגענו בו: אנחנו מאמינים כי אספנו ודגמנו ראיות באופן פעיל, ולא קיבלנו אותן בצורה פסיבית. התחושה כי "עשינו את זה בעצמנו" גורמת לכך שנחשוב שהראיות אמינות יותר. ויכול להיות שבמקרים כאלה מעורב משהו בסיסי עוד יותר, וגם רגשי, שקשור אולי לחוויות של תינוקות שזה עתה נולדו מסביבתם. כאילו שאנחנו נאחזים בעולם ולא רק מחפשים מידע על אודותיו. אנו אולי חושבים שאנחנו מחפשים מידע אמין יותר כשאנחנו נוגעים בחפצים שאותם אנו רואים סביבנו, אבל יתכן שאנחנו פשוט חושפים צורך בסיסי לקבל אישורים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אופליה דֶרוי (Deroy) היא ממנהלות המכון לפילוסופיה וחוקרת בכירה במרכז לחקר החושים, שניהם בבית הספר ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת לונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בשפת הים. תצלום: מרכיס שפיסקה, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אופליה דרוי, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על שומרי מישוש

01
חיים

תודה!
כותבת המאמר שואלת מדוע אנו בטוחים יותר בממשיותו אחרי מישושו, יותר מאשר אחר זיהויות בחושים אחרים, כמו ראייה או שמיעה.
מעניין מדוע לא הציעה את האפשרות הבאה:

אנחנו סומכים פחות על החושים האחרים משום שאנו מודעים לתעתועים שונים, כמו אלו שנקראים 'אשליה אופטית' ואחרים.

נדמה לי שביחס לחוש המישוש, החושים האחרים מטעים אותנו לעתים קרובות יותר.

02
יורם רייך

יש הבדל מהותי בין מישוש לחושים האחרים. כשאני מתבונן על עצם מסוים אני יכול לחשוב שהוא קיים או לנסות להעריך מהו וכיצד יתנהג. לעומת זאת, כשאני נוגע בו אני יכול לחוש את התגובה שלו למגע שלי, אני חש את ההתנהגות שלו. הפעולה והתגובה לא קיימים בראייה ומספקים מידע עשיר ביותר על העצם. אם נתבונן בתינוקות נראה שהם חווים את העולם בעיקר בנגיעה או אפילו אכילה (סוג אחר של נגיעה). זה בגלל הראיה לא מספקת את הפעולה והתגובה שהזכרתי.

03
איל עמיר

בסופו של דבר הכל פרשנות המתבצעת במוח. בין אם תמונות תלת מימדיות המתפרשות בתגובה למשטחי צבע על הרישתית ובין אם פרשנות תלת מימדית של התחושות הקינסטטיות שלנו. בכולם עלולה להיות אשליה (למשל, כאבי פאנטום, או המציאות עצמה כמו שמודגם ב"מטריקס")