בין המדפים שושלת הפרחחים הספרדים

אם יטרח הקורא ויבקש לבדוק מהו הרומן הראשון בתולדות אירופה, סביר להניח שהלקסיקון העומד לרשותו יוליך אותו אל דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה, האביר בן דמות היגון פרי רוחו של מיגל דה סרוונטס, ובצדק רב.

אין חולק על חשיבותו של הרומן המפואר הזה, שמחברו כיווץ בין עמודיו את הטבע האנושי במלוא פארו השפוף. שושלות ספרותיות לאין מספר קמו לרשתו אחריו במאבקי ירושה אכזריים, ובין הטוענים המשמעותיים ביותר לכתר ניתן למנות גם את השושלת הפיקָרסקית. מדובר במסורת כתיבה מלאת הומור, המציבה בראשה את ה-"פִּיקָרוֹ", פרחח בן מעמדות נמוכים אשר נודד על פני ארץ מושחתת. הפיקרו הוא דמות גיבור שעל סף הנַבלות. אילוצים של מוסר, חוק, נימוסים ודרך ארץ זרים מאוד לרוחו, ועל פי רוב אין הוא משנה את אפיו בעקבות תלאותיו כלל. רבים הפרחחים אשר פיזרו קולמוסי אירופה בין ארצותיה ולשונותיה השונות, וכולם כולם מעידים על עצמם שהם צאצאיו החוקיים של הדון הגדול מלה מאנצ'ה.

והנה, אם יטול הקורא הטוב את שארית מרצו וידפדף בלקסיקון העומד לרשותו אל הערך "רומן פיקרסקי", יופתע וודאי לגלות שראשון הפרחחים הפיקרסקים, "לסריו איש טורמס", נכתב כמחצית המאה לפני דון קיחוטה. כיצד ייתכן, אפוא, שלסריו בא לעולם כמחצית המאה לפני סבו קיחוטה? ובכן, כאלה הן שושלות ספרותיות, וכך פסקה הביקורת, ואנו לא נעשה את חייה קשים יותר. פעם קראתי שעל מנת לחמוק מהקושי כווץ לסריו לדרגת נובלה, ובזאת נחה דעתי.

לסריו, מכל מקום, בניגוד לסבו-נכדו קיחוטה, הוא אבטיפוס ממושמע הרבה יותר, ועל פי כל הכללים: טקסט פעוט, חסכוני, גס בצבעיו ומובהק בסגנונו. הוא מגולל את קורותיו של נער ביש מזל היוצא לעולם בשל מצוקת משפחתו, לאחר שאביו החורג, גבר שחור שאמו מכניסה אל ביתה על מנת לחיות עמה, מואשם בגניבה. כך, מוצא עצמו לסריו משרת תחת ידם של שמונה אדונים שונים, המציגים עבורו קלקלות ומגרעות אנוש משובבות, אולם גם מעניקים לו לקחים יקרים מפז.

כך הם פני הדברים כאשר הוא לומד את לקחו הראשון, למשל, הממתין לו בתוך בטנו של פר מאבן. לסריו מוליך את אדונו הראשון, עיוור בא בימים וערמומי מאוד, על פני גשר שבסופו ניצב פסל של פר. כשמגיעים הנער ואדונו אל הפסל, מבקש ממנו העיוור לרכון ולהאזין לרעשים שמשמיעה בטנו. והנה, רק מצמיד לסריו את אזנו אל הפסל, ומיד מעניק לו אדונו חבטה כזו שהוא כמעט מתעלף במקום. "דע כי נערו של עיוור חיב להשכיל משהו מהשטן עצמו", משמיע העוור אמת מרה באזניו, שנדמה שהיא הדיבר הראשון והאחרון של כל הפרחחים הספרותיים הללו.

לסריו אינו הקלברי פין ואינו טום ג'ונס. דבר מן הטבע האציל אין בו ומידה טובה לא תימצא בנפשו גם בזכוכית מגדלת. את הלקח שצוטט לעיל הוא מפנים במהרה, ועיקר מאווייו, כך נדמה, מופנים אל הלחם והיין, שעל השגתם וגניבתם הוא שוקד יום ולילה. נדמה שהמלבושים שספקה לו המהדורה העברית חוטאים במשהו לדמותו הפרועה, שכן המאיירת המפורסמת צילה בינדר, פילגשו הנשכחת של אלתרמן ומחשובות המאיירות העבריות, בחרה לחוס עליו ולהעניק לו פנים מלאכיות ושוחרות טוב, שהיו הולמות הרבה יותר את מרקו מוכה הגעגועים של דה אמיצ'יס מאשר את לסריו מוכה המכות (שאותן הרוויח לא פעם ביושר).

שמץ של ביקורת חברתית מגולם ברומן הזה (שמץ שישכילו מחברים מאוחרים יותר של הרומן הפיקרסקי לשכלל לכדי כלי רב עצמה, ודי שנזכיר כאן את פילדינג או את דיקנס), אולם דומה שלסריו צולח את רשעותם ומגרעותיהם של אדוניו בעיקר על ידי כך שהוא מסגל אותם לעצמו ללא כחל וסרק ואף מפליג בהם מאוד. הוא נעשה ערום מאדונו העיוור, צייקן מאדונו הכומר, עצל מאדונו האביר הפרוש, צבוע מאדונו מוכר אגרות הסליחה, ולבסוף, כמעין תשלובת של כל אותם אדונים, הופך למין מארג אנושי מופלא של נבזויות, שדווקא עושה אותו לבריה מתקבלת על הדעת.

חסכוניות וקצרות הן קורותיו של הפיקרו הזה, הראשון בעולם, וגם הגדולה שהוא מטפס ועולה אליה, חסכונית למדי: כרוז חצר. בסך הכול, ובסוף כל תלאותיו הקשות והמבדחות, מצליח לסריו להתמנות לכרוז. זה שכרו על המסעות שאמללו אותו בימי נעוריו, וזה גם שכרנו, אוהבי הסיפורים, שקול כריזתו המתוק-מריר של לסריו עוד נשמע עד ימינו בשפע עלילות וספרים שהגיעו לעולם שנים רבות אחריו.

הספר: עלילות לסריו איש טורמס. תלאותיו והצלחותיו. (תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר- חיים אברבאיה. ציורים: צלה בינדר), מחברות לספרות, 1960.