שחוקים עד העצם

כך העיר הנוירולוג הגרמני וילהלם ארב (Erb):

"בשל העלייה המופרזת בתנועה בדרכים וברשתות הכבלים של מערכות הטלגרף והטלפון שלנו, המקיפות כעת את העולם כולו, תבניות המסחר שלנו ונסיבות חיינו השתנו לחלוטין: כל העניינים מתנהלים בחיפזון ובהתרגשות... כך שראשיהם של בני-האדם... [מתחממים יותר מדי] ו[מאלצים] את רוחם לקחת על עצמה מאמצים חדשים הגוזלים מהם את הזמן למנוחה, לשינה ולדממה".

הדברים נכתבו בנשימה עצורה בשנת 1884. התקופה נראתה מתישה, אולי אפילו חלק מהעידן המהיר והתובעני ביותר בהיסטוריה. אבל האם צדק הנוירולוג הגרמני? והאם סביבה המוכרת לנו כיום, עם רשתות הכבלים המאפיינים אותה, עם החיפזון, תובענית אף יותר?

אלו אחדות מהשאלות המעסיקות שני ספרים חדשים שעניינם הניסיון המתמיד שלנו לעמוד בקצב. ב"תשישות: היסטוריה" ("Exhaustion: A History"), אנה קתרינה שַפְנֶר (Schaffner), מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת קנט שבאנגליה ממקם את וילהלם ארב על ציר זמן של הוגים שראשיתו בעולם העתיק, הוגים שהיו משוכנעים שהתקופה שלהם הייתה הלחוצה ביותר. הפרשן הפוליטי הבריאי רוברט קולווייל (Colvile) יבקש לראות בארבּ כמי שראה את הנולד. בספרו "ההאצה הגדולה: כיצד העולם נעשה מהיר יותר ויותר" ("The "Great Acceleration: How the World Is Getting Faster, Faster), הוא מתאר כיצד המגמות הללו הגיעו לשיאן בימינו.

שני צעירים רדומים ברכבת לעבודה

"Commuting", תצלום: לארס כריסטנסן

ספרה של שפנר, שהוא המעמיק ורחב הראייה מבין השניים, עוסק בספרות ההיסטורית הרחבה שעניינה הסיבות לעייפות, כולל חוסר איזון בארבע הליחות לפי הרפואה העתיקה, השפעת כוכבי הלכת (ספציפית כוכב שבתאי), כשלים רוחניים ותגובתנו לאבדן. היא מתבססת על מקורות הנעים מסיפור יאסון והארגונאוטים ועד לכתבים של אבן סינא, הרופא הגדול מימי הביניים, שבלט בהוקעתו את האוננות כמכלה אנרגיה אינדיבידואלית יקרת-ערך. קביעתו של אבן סינא לפיה אבדן יחידה של נוזל זרע שקולה לאבדן של 40 יחידות של דם נותרה בספרות הרפואית עד עמוק במאה ה-19. האמונה שפעילות מינית מופרזת או "סוטה", כמו אוננות, הומוסקסואליות, מין אוראלי ואנאלי ועוד מובילה ישירות לתשישות הייתה הצדקה רבת-עצמה לכללים שנקבעו בחוק ובדוקטרינה נגד מנהגים כאלו.

שפנר מדגישה לא רק את מה שהיה ידוע לנו על תשישות בנקודות שונות בהיסטוריה, אלא גם מדוע היא עוררה בנו חשש. השיא הוא הדיון שלה ב"דרקולה" של בְּרָאם סְטוֹקֶר, היצירה עמוסת הסמלים משנת 1897, וכן סיפורי ערפדים אחרים מהעידן הוויקטוריאני. היא מזכירה לנו שבסיפורים הללו, הגיבורים הרשעים היו מחוברים לנקרופיליה, להומוסקסואליות, לפוליגמיה, לפטישיזם, לאימה מפני נשים ולמין אוראלי. אלא שחזותם האריסטוקרטית ויכולתם למצוץ את אנרגיית החיים היקרה של קרבנותיהם הביאה את קרל מרקס והוגים אחרים לקשור אותם לקפיטליסטים נצלנים.

באורח ערמומי למדי, התשישות מתמקדת בקמט אחד של אבדן אנרגיה שהקוראים המודרניים יזהו מיד: הגאווה שבני-האדם מפגינים מזה דורות על מה שהם מחשיבים כסימפטומים שלהם לתשישות מרוב פעילות. כולנו מכירים אנשים שמתעקשים לומר לנו, בכל פעם שאנחנו פוגשים אותם, עד כמה הם גמורים מעייפות, כמה יש להם לעשות – ובמשתמע: כמה הם חשובים ונדרשים.

ובכן, השחצנים הללו בני זמננו אינם שונים כלל מאנשי המאה ה-19 שסבלו מ"נוֹירַסְתֶנְיָה" (Neurasthenia). שפנר ממקמת את "האבחנה הרופפת והניתנת להרחבה עד אין-קץ" הזאת בהקשר של מאות שנים של הגות על התפקיד של העצבים כמוליכים של אנרגיית חיים, הגות שראשיתה לפחות באימפריה הרומית, אם לא קודם לכן.

המושג "נוירסתניה" כלל מגוון תסמינים, כשבלבו "תשישות עצבית", אך הוא כלל גם תופעות כמו התרגזות בקלות, חוסר מנוחה, הפרעות בעיכול, שיער יבש וכפות רגליים קרות. התופעה זוהתה לראשונה בשנת 1869 וקודמה מאוד על ידי הרופא האמריקני ג'ורג' בירד (Beard) עשור לאחר מכן. התיאור שלו, שנותר בעינו במשך יובל שנים – עד שנזנח לאחר מלחמת העולם הראשונה אם כי הוא נותר ב-DSM עד שנת 1980 – היה אליטיסטי בעליל. הוא הבחין שהחולים נמנים בעיקר על בני המעמדות "העובדים באמצעות שכלם", אלו שהם "בעלי אינטלקט גבוה, ובעלי טבע רגשי חזק ופעיל". במלים אחרות: "המתורבתים, המעודנים והמחונכים ולא... הברברים ומי שנולדו למעמדות הנמוכים".

כפי שאפשר לתאר, עד מהרה הפכה אבחנה של "נוירסתניה" לסימן לכבוד. אוסקר ויילד, שבעצמו אובחן כסובל מהתופעה, לעג לה כשכתב בשנת 1900: "כעת אני נוירסתני. הרופא שלי אומר שאני סובל מכל התסמינים. מנחם שיש לך את כולם, שכן כך אתה הופך לטיפוס מושלם".

שותפים לאבחנה הזאת היו קפקא, פרוסט, הנרי ג'יימס ווירג'יניה וולף.

וולף הייתה אחת הנשים הנוירסתניות הרבות שטופלו באמצעות "ריפוי באמצעות מנוחה", השיטה הידועה של הרופא האמריקני סיילס מיצ'ל (Silas Mitchell), שכללה שכיבה במיטה במשך ששה עד שמונה שבועות ושתייה של לפחות שני ליטרים של חלב ביום, וכן צריכה של צלעות כבש וחליטת בשר בקר ("להוסיף שומן משמעו כמעט תמיד להוסיף דם", טען מיצ'ל). בשנת 1910, במהלך הטיפול, כתבה וירג'יניה וולף לאחותה: "בקרוב איאלץ לקפוץ מהחלון". היא עמדה ב"ריפוי" אך לאחר מכן כתבה דברים קשים על הרופאים שרשמו אותו, ולעומת זאת היא שיבחה את ה"חולים" על הרגישויות הייחודיות שלהם ועל דמיונם הפורה, שמבחינתה היו עדיפים לאין ערוך לעומת מה שהציעו מי שהיא כינתה בשם אנשי "צבא הצדקנים".

הריפוי באמצעות מנוחה הוכפש באורח בולט בסיפור הקצר של שרלוט פרקינס גילמן משנת 1892, "טפט צהוב". גילמן עצמה טופלה על ידי מיצ'ל, אך לאחר שהיא שבה לביתה בתום תשעה שבועות במרפאה שלו עם הוראות "לעולם לא לגעת בעט, במכחול או בעיפרון כל עוד את בחיים", מצבה החמיר עוד יותר, עד שכפי ששפנר מספר לנו, "היא זנחה לבסוף את עצותיו, התגרשה מבעלה, הקדישה את כולה לפרויקטים האינטלקטואליים שלה, ועד מהרה החלימה".

קרנה של הנוירסתניה כאבחנה ירדה ככל שהרופאים החלו להתמקד בתסמינים המרכיבים אותה והתרחקו מהתווית הכוללנית שלה, ומן הטיפולים שהתווית הזאת הכתיבה. השינוי בא עם עלייתו של פרויד ועם גישתו שדחתה את הסיבות הפיזיות והתרבותיות שקודם לכן היה נהוג לקשור לתשישות. שפנר כותבת שפרויד התעקש שנוירסתניה "כמו כל הנוירוזות, יכולה להיות מוסברת בהסתמך על מקור אחד בלבד: המיניות". בשנות ה-30 של המאה העשרים, דיכאון הפך להיות הדיאגנוזה העיקרית לחולים שסבלו מתשישות.

פרט לכך שאופנת הנוירסתניה התבססה על הנחות אליטיסטיות וסקסיסטיות, הרי שבהאשמת הטכנולוגיה כגורם לתשישות הייתה גם מידה רבה של התעלמות מנתק חשוב נוסף בין העידן העתיק והעידן המודרני: השינוי הקיצוני בגישה לשינה.

לפני המהפכה התעשייתית והמצאת התאורה המלאכותית, לרוב בני האדם היו מדי לילה שני פרקי שינה או יותר, וביניהם פרק זמן של ערות פרודוקטיבית. בימינו, זנחנו את המנהגים הללו עד כדי כך שאנו סבורים שמי שאינם יכולים לישון לילה שלם בוודאי סובלים מהפרעת שינה, במקום להבין שהם ככל הנראה מסונכרנים עם שעון גוף קדום מאוד.

ב"Great Acceleration", קולווייל נשען על כמות גדולה של מחקרים דומים כדי לפרט עד כמה עולמנו נעשה מהיר. הוא מציין, למשל, שבעוד שגופנו מתוכנן לפרקי זמן קצרים של מתח ולפרצים פתאומיים של פעילות, מקום העבודה המודרני, עם הדרישה שלו לתשומת-לב בלתי פוסקת ולהחלטות, דוחק את תגובת "הילחם או ברח" שלנו עד לקצה, כך שהדבר מביא אותנו "לשרוף" את עצמנו עד תשישות. כשחוקרים ביקשו מקבוצה של מתמחים ברפואה לחבוש מכשירים לניטור הפעילות המוחית במהלך המשמרות שלהם, הם גילו שהקבוצה הזאת, שנמנעת ממנה שינה, חווה "אירועי מיקרו-שינה" באורח כמעט מתמיד, כלומר אירועים שבהם קבוצות של נוירונים פשוט מכבות את עצמן. הרופאים הצעירים חוו שינה מלאה או חלקית במהלך ניתוחים וכן במהלך שיחות עם חולים.

תוך שהוא מהדהד את דעתו של בירד, קולווייל מציין שרבים מבני מעמד הצווארון הלבן עלולים להגיע לתשישות בשל עומס קוגניטיבי, אך הוא ממהר להוסיף שהעניים עומדים בפני אתגרים עוד יותר גדולים, שכן הלחצים חסרי הרחמים של החיים בעוני מקטינים את "רוחב הפס" המנטלי וגוזלים תשומת-לב ניהולית ושליטה קוגניטיבית, כך שבני-האדם הללו פחות מסוגלים לגייס יכולת מיקוד ולהתחיל לתכנן דרך מילוט ממצבם הקשה.

למרות העומס שקצב החיים והטכנולוגיה מטילים על הבריאות, קולווייל בטוח למדי שאנו מסוגלים לעמוד בכך. "איננו סתם קורבנות של איזשהו כוח אדיר ועלום", הוא כותב. "באופן קולקטיבי, בחרנו לגרום לעצמנו את ההאצה הגדולה הזאת. כבני-אדם אנחנו בנויים להשתוקק לחידוש, למהירות ולנוחות".

למשל, ידוע לנו שהשימוש במסכים מרובים משפיע לרעה על השינה, אבל קולווייל צופה פתרון: טלפונים שיידלקו בתדרים שונים פחות יפריעו לנו לישון, ואפליקציות שיגרמו לשינה בגלים אטיים כשאנו זקוקים לה יצילו אותנו – כך הוא מתאר לעצמו – מנדודי שינה. גם שפנר אינה עומדת בפני התקווה הזאת והיא כותבת: "יש משהו מרגיע בידיעה שהעידן שלנו אינו היחיד שנאבק בשד התשישות". היא מצטטת את מבקר הספרות פרנק קרמוד (Kermode) שכתב: "נראה שיש מקום לספק בדבר הקביעה שהמשבר שלנו... הוא אחד ההבדלים החשובים בינינו ובין אבותינו. רבים מהם הרגישו כמונו. אם הראיות נראות טובות בעינינו, הרי שהם נראו טובות גם בעיניהם".

תשישות, ציור של איש שוכב מותש

"תשישות", תצלום: לאונרד ג'יי. מתיוס

העקביות הזאת ברורה במיוחד בדיון של שפנר ב"שחיקה" (burnout) – הצאצאית המודרנית של ה"נוירסתניה". אמנם דיאגנוזות של "שחיקה" אינן מאשימות חוסר איזון של ארבע הליחות, אך הן גם מדברות על תאוריה של "שמירה על המשאבים", שמניחה שתשישות היא בעיקרה תוצאה של "אבדן משאבים, עלייה במשאבים והגנה על משאבים" שנגרמים בשל חוסר איזון באנרגיה חיונית של הגוף, כשהמתח מעלה את רמות הקורטיזון, ובכך מוריד את הסטרואידים הזורמים בדם והדרושים לשמירה על רמות האנרגיה. תפיסה נוספת של שחיקה מדברת על הכוחות הגורמים לה, כגון דרישות בעבודה, התרעות באינטרנט וצרכים של בני משפחה וחברים, בדיוק כמו "ערפדי אנרגיה". רבים ממי שמפיצים את המושגים הללו בדבר שחיקה, ברמה השטחית שלהם, דבקים במושגים של בירד ומחזקים את הסובלים משחיקה כשהם אומרים להם שהם נוטים להיות "[אנשים] מצפוניים, אשר עובדים קשה וניחנים במוטיבציה גבוהה עם דחף ומחויבות", וגם אומרים להם שיש להם רמות גבוהות של חמלה ואידאלים נעלים.

שפנר פותחת את ספרה בהחלטה של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לפרוש מתפקידו בשנת 2013, החלטה למעשה חסרת תקדים בכנסייה בעת החדשה. בנדיקטוס טען שהסיבה להחלטתו היא, בין היתר, תשישות גופנית ורוחנית – "חולשה של כל הווייתי". אלא ששפנר מוצאת שיש "דבר מה מטריד בהחלט" בעובדה שדמות ש"באורח מסורתי היא מגדלור... של שירות ללא לאות ועד מוות, החליטה לתלות את גלימת האפיפיורות ובמקום זאת לנגן בפסנתר".

לנו, בני תמותה רגילים, לא קל לתלות את הגלימה שלנו, ויש להניח שהדבר לעולם לא יהיה לנו קל. סביר שהתשישות תמשיך להיות נגע נפוץ בקרב המין האנושי, ללא קשר למידת הקידמה הטכנולוגית שלנו, בגלל ההתנגדות האינסטינקטיבית שלנו להורדת הקצב, לוויתור על מקומנו המרכזי ולאפשרות לתת לעצמנו הפוגה.

 

REPRINTED FROM PSYCHOLOGY TODAY. COPYRIGHT 2016 SUSSEX PUBLISHERS LLC. Distributed by Tribune Content Agency, LLC.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

כל הזכויות שמורות לאלכסון

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גארי דרוויץ', Psychology Today.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שחוקים עד העצם