שיער טוב

סימן של זהות, מתנה של הטבע, אמצעי הבעה וגם מאפיין שרבות מנסות להסתיר: שיערן המקורזל של נשים שחורות
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

הסרט התיעודי על מישל אובמה, "Becoming: הסיפור שלי", ששודר בנטפליקס, מלווה את האישה הראשונה לשעבר במסע קידום המכירות של האוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור ב-2018. בארבעת פרקי הסרט, אובמה חושפת את חייה האישיים, מזמינה את הצופה להתלוות אליה בחיים הפרטיים והציבוריים, אך דבר אחד היא מסתירה בקנאות: את מראה השיער הטבעי שלה. לעתים היא מתולתלת ולעתים מוחלקת, אך לעולם אינה מקורזלת. פעם אחת נחשף השיער הטבעי של אובמה בטוויטר בתמונה (שלא היא העלתה) מ-2017  אשר זכתה ללייקים רבים ועוררה סנסציה.

את שורשי ההסתרה ניתן למצוא בסדרה נוספת ששודרה בנטפליקס, ״בזכות עצמה״ (Self Made), המתארת את חייה של שרה ברידלאב (Breedlove), בת לעבדים והמליונרית הראשונה בארצות הברית, שעשתה את הונה ממוצרי עיצוב, טיפוח והחלקה לשיער של נשים שחורות.

נשים אפרו-אמריקניות, וביניהן מפורסמות רבות, מוציאות סכומי עתק כדי לשנות את השיער שלהן, בהחלקה, חמצון, תוספות שיער, ובעיקר פאות

ברידלאב ייסדה תעשייה שהיקפה ועומק הפצע שלה נחשפים במלואם בסרט ״שיער יפה״ (Good Hair) של ג׳ף סטילסון (Stilson) ששודר בקולנוע ב-2009 וזכה לתשבוחות רבות. הסרט הדוקומנטרי-קומי עוסק באובססיה של נשים אפרו-אמריקניות רבות לשיער חלק ובסכומי העתק שהן משקיעות בכך. שמו של הסרט לקוח משיחה שניהל השחקן כריס רוק עם בתו הקטנה, ששאלה אותו "אבא, למה אין לי שיער טוב"? השאלה הביאה את רוק לחקור איך ילדה קטנה הגיעה למסקנה שהשיער שלה "לא טוב". רוק מראיין בסרט נשים אפרו-אמריקניות, וביניהן מפורסמות רבות, שמוציאות סכומי עתק כדי לשנות את השיער שלהן, בהחלקה, חמצון, תוספות שיער, ובעיקר פאות.

מישל אובמה, שיער

מקורזל? לא בציבור. מישל אובמה ב-2016. תצלום: ג'ייג' סקידמור

ההערכה היא כי בין 70 ו-80 אחוז מהנשים השחורות בארצות הברית מיישרות היום את שיערן באמצעים כימיקליים

מן הסרט עולה, שאפילו כיום, שיער טבעי אינו בחירה אפשרית לנשים שחורות שרוצות שיתייחסו אליהן ברצינות, למשל במקום העבודה הלבן. לא מעט מקרי אפליה במקומות עבודה צצו על רקע השיער הטבעי, ורק בשנת 2019 נחקק בקליפורניה חוק חדש, המגן על אנשים בעלי שיער טבעי מאפליה. ההערכה היא כי בין 70 ו-80 אחוז מהנשים השחורות בארצות הברית מיישרות היום את שיערן באמצעים כימיקליים – כפי שמציינת שריל תומפסון (Thompson) במאמר Black Women and Identity: What’s hair got to do with it?.

אופרה וינפרי

החלקה יסודית: אופרה וינפרי בשנת 2009. תצום: ביל אבסן, ויקיפדיה

העיסוק בשיער השחור הפך בשנים האחרונות למרכזי גם ביצירתן של אמניות אפרו-אמריקניות עכשוויות ובהן אלן גלגר (Gallagher), קארה ווקר (Walker), לורנה סימפסון (Simpson), מיקלן תומאס (Mickalene Thomas) וזנלי מוהולי (Zanele Muholi). זהו חלק מהעיסוק ב״פוליטיקה של זהויות״ – ובמסגרתה קבוצות ויחידים מגדירים את ייחודם באמצעות ציון הבדליים דתיים אתניים, דתיים, גזעיים ועוד – המאפיין בשני העשורים האחרונים את האמנות והתרבות. כחלק מתנועה חברתית זו, טענו אמנים ואמניות כי ברירת המחדל של שוק האמנות והממסד האוצרוּתי היא אסתטיקה המושרשת בחוויות לבנות, זכריות והטרו-נורמטיביות. לפיכך, פוליטיקה של זהויות היא ניסיון לתקן את חוסר האיזון, לחשוף את הפעולות בהיסטוריה שהדירו את מי שלא התאימו את עצמם לציפיות, לחשוף את הדיכוי והאפליה ולהעצים את הזהות. גם בארץ היה רגע שכזה, בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, שבו יוצרים ויוצרות מזרחיים חיפשו את שורשיהם. לא מעט תערוכות עסקו בסוגיה זו ובהן ״שפת אם״, ״אחותי: אמניות מזרחיות בישראל״, ״זמר בודד הוא הלב״ שעסק במוסיקה המזרחית ו״חשומה״.

העיסוק בתרבות השחורה, הדיכוי, ההיסטוריה והשאלה למי מותר לדבר ובשם מי, הפך למרכזי בתערוכות מוזיאליות רבות משתתפים ובביאנלות

העיסוק בתרבות השחורה, בדיכוי, בהיסטוריה ובשאלה למי מותר לדבר ובשם מי, הפך למרכזי בתערוכות מוזיאליות רבות משתתפים ובביאנלות. מארק ברדפורד (Bradford) ומרטין פורייר (Puryear), שני אמנים אפרו-אמריקניים, ייצגו את הביתן האמריקני בביאנאלה בוונציה ב-2017 וב-2019, ובתערוכה המרכזית של הביאנלה ב-2019 בלטו מיצבים ועבודות וידיאו של יוצרים אפרו-אמריקנים שעסקו בהיסטוריה האלימה, באפליה ובדיכוי של שחורים בארה״ב (ג'ורג' פלויד הוא רק הקורבן העכשווי, נכון לקיץ 2020). עוד בלטו בתערוכה תצלומי הדיוקנאות החזקים וגדולי הממדים של הצלמת זנלי מוהולי, שתערוכה שלה הייתה אמורה להיפתח בטייט מודרן בלונדון באפריל 2020 ונדחתה בגלל מגפת הקורונה.

זנלי מוהולי

"Ntozakhe II - Parktown 2016", זנלי מוהולי, טייט מודרן, לונדון.

לא מעט מהאמנים האפרו-אמריקנים הפכו לכוכבי-על בסצנת האמנות העכשווית, ובהם קארה ווקר, שהפכה את מזרקת אנדרטת ויקטוריה הניצבת בארמון בקינגהאם לאלגוריה על ההיסטוריה של העבדות בבריטניה;  קהינדה ווילי, שצייר את הדיוקן המפורסם של ברק אובמה והיה הצייר הראשון השחור שהוזמן לצייר דיוקן רשמי כזה; קרי ג'יימס מרשל, שהפך לאמן האפרו-אמריקני החי שציוריו נמכרים במחירים הגבוהים ביותר במכירות פומביות ועוד.

אפשר לראות את העיסוק בשיער כפן נוסף ומשמעותי בחקר הזהות האפרו-אמריקנית וההתנגדות להגמוניה הלבנה, והוא מאפיין בעיקר יוצרות אפרו-אמריקניות, פמיניסטיות, שרואות בשיער – ובצדק – סמן של זהות תרבותית, אפליה היסטורית וגזענות

אפשר לראות את העיסוק בשיער כפן נוסף ומשמעותי בחקר הזהות האפרו-אמריקנית ובההתנגדות להגמוניה הלבנה, והוא מאפיין בעיקר יוצרות אפרו-אמריקניות, פמיניסטיות, שרואות בשיער – ובצדק – סמן של זהות תרבותית, אפליה היסטורית וגזענות. אמניות אלו מציעות מבט ביקורתי ומעצים. הן מציגות את הסטריאוטיפ ואת האופן שבו מתויג השיער המקורזל כמסמן נחיתות (למשל בסטריאוטיפ של סמבו ועמיתו הבריטי, הגוליווג), ובמקביל הן חוגגות את מודל היופי של השיער השחור, והופכות אותו לכלי להעצמה. בניגוד לכוכבות התרבות הפופולרית, הן אינן מכסות ומסתירות אלא חושפות ומדברות על המורכבות הרבה שקשורה לשיער, ששימש תמיד כמעצב זהות וכסמן במערכת של יחסי כוחות: בהתחלה, ביבשת המוצא אפריקה, כסמן של מגדר, אזור גיאוגרפי, זהות אתנית, מצב משפחתי, גיל ומאפיינים אישיים אחרים. לאחר מכן, בתקופת העבדות, כסמן של נישול והנמכה – אחד המעשים הראשונים שנעשו בעבדים ובשפחות היה גילוח שיער ראשם, במטרה למחוק את תחושת התרבות והזהות שלהם – ובהמשך בניסיון הנואש של נשים אפרו-אמריקניות לאמץ את מודל היופי המערבי, כנגד כל תכונותיו הטבעיות של השיער השחור. העיקר שיהיה ״שיער טוב״ (כך אכן מכונה השיער הנחשק בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית עצמה).

*

בחלק מהקהילות הכנסייתיות היה צריך לעבור את מבחן המסרק והשקית החומה לפני הקבלה לקהילה. המדד היה אם מסרק עדין יכול לעבור בקלות בשיער, וגוון העור נמדד ביחס לשקית נייר

אז מה כל כך מיוחד בשיער ולמה להיטפל דווקא אליו? שיער וצבע עור הם מן הסממנים הבולטים המאפיינים את האדם השחור. "אף שהאמנציפציה מהחוקים הלבנים החלה במחצית השנייה של המאה ה-19  השיער נשאר בעיה מרכזית עבור התרבות השחורה והזהות של הגזע״, כותבת החוקרת חנה האת׳ר בספרה Women Framing Hair: Serial Strategies in Contemporary Art. ״בחלק מהקהילות הכנסייתיות היה צריך לעבור את מבחן המסרק והשקית החומה לפני הקבלה לקהילה. המדד היה אם מסרק עדין יכול לעבור בקלות בשיער, וגוון העור נמדד ביחס לשקית נייר. כתוצאה מזה הייתה דרישה גבוהה לחומרים מבהירי עור ומחליקי שיער ומכשירים ומוצרים אלו זכו לפרסומות רבות״.

את צבע העור קשה להבהיר, אך השיער הוא פריט חברתי ותרבותי שאפשר לעצב, חומר גלם המעובד כל העת על ידי פרקטיקות תרבותיות, המטעינות אותו לכאורה במשמעויות ובערך. ״במורכבותו של קוד חברתי זה, השיער מתפקד כמסמן אתני מרכזי, מכיוון שבהשוואה לצורת הגוף או לתווי הפנים ניתן לשנות אותו ביתר קלות באמצעות פרקטיקות תרבותיות כמו יישור״, כותב היסטוריון האמנות קובנה מרסר במאמר BLACK HAIR/STYLE POLITICS. ״בין העצמי והחברה, הטבע והתרבות, הגמישות של השיער הופכת אותו לאזור ביטוי רגיש״. השיער השחור מסמן מורשת של עבדות ותחושה של נחיתות ביחס לסטנדרט היופי המערבי, ״מצב חולה של תודעה שחורה״, מסכם מרסר.

אחד הכלים האפקטיביים ביותר ל״אילוף וחינוך״ המראה הם המגזינים הממוענים לנשים – אתר הדיכוי של תעשיית היופי בכללותה. המגזינים המיועדים לנשים שחורות הם חומרי הגלם ביצירתה את אלן גלגר, שמתמקדת בשיער כדי לדבר על הגזענות בחברה האמריקנית, בסדרות המפורסמות ביותר שלה, DeLuxe (מהשנים 2014-2015) ו- Pomp Bang (מ-2003). המודלים של גלגר, שיש בהם גם הרבה הומור, מציגים בדרך כלל נשים אנונימיות, לעתים מוכפלות, והראש הנשי הוא דימוי המפתח לטרנספורמציה. חלק מהחומרים שבהם היא משתמשת, כגון איזמל, פלסטלינה ולכה, מתכתב עם הציוד ששימש לעיצוב השיער באפריקה המסורתית ויותר מאוחר במספרות של עבדים.

אלן גלגר, שיער, שחור

פרט מתוך עבודה של אלן גלגר - פרויקט Wiglette. תצלום: rocor

גלגר משתמשת בפלסטלינה צהובה או לבנה כדי לדבר על התפישה של השיער השחור מול השיער הבלונדיני. החזרתיות והדקורציה יוצרים תלתלים, מעגלים, פרחים, סרטים וכך הלאה. יש בהם משהו שהוא פוֹפי, מלא אירוניה, ויחד עם זאת מצביע על הצורך להתקשט, להתחפש, להיראות אחרת. האת׳ר אומרת שהאסטרטגיה של גלגר – שימוש בגווני פלסטלינה צהובה על ראשים שחורים – מכריח את הצופה להתעמת עם התחושה שהסטריאוטיפים על שחורים עדיין קיימים גם היום. הפלסטלינה הצהובה בעבודותיה היא מטאפורה לכוח לבן ומניפולציה, והיא מעלה את השאלה מהי האישה השחורה המושלמת, במובן של גוון עור וטקסטורת שיער.

השימוש בפאה מדגיש את השיער ככלי של התאמה וכסוכן לשינוי חברתי וגופני

בעבודה Wigs מ-1994 מייצרת לורנה סימפסון מעין אינדקס סמי-מדעי של פאות (כולל merkin – פאת ערווה, ששימשה נשים שעסקו בזנות אחרי שגילחו את שיער ערוותן). מרבית הפאות נקנו בקניון פולטון בברוקלין, שם הן מוצגות על בובות ראווה שחורות ובכרזות המתארות נשים שחורות עם צמות, ותוספות. חלק מההדפסים מלווים בטקסטים החושפים את הגזענות הנמצאת בבסיס אידיאל היופי, וכן סיפורים היסטוריים: למשל, טקסט המתאר זוג עבדים שמנסה לברוח מהצפון. השימוש בפאה מדגיש את השיער ככלי של התאמה וכסוכן לשינוי חברתי וגופני. באמצעות הטקסטים והתמונות, סימפסון מתייחסת לגוף הנעדר ומזמינה את הצופה ליצור נרטיבים על מי שעשוי להיות הבעלים של שיער זה. היא חוקרת את ההיסטוריה של התסרוקות האפרו-אמריקניות ומוסכמות היופי החל מהסטיגמה, דרך התשוקה של נשים שחורות לחבוש פאות כדי ששיערון יראה ״לבן יותר״ ועד השיבה לשיער הטבעי, כסימן להעצמה שחורה.

לורנה סימפסון

"דיוקן כפול", לורנה סימפסון. תצלום: C-Monster

השיער הוא הדימוי המרכזי גם בספר האמן היפהפה שפרסמה סימפסון ב-2018. סימפסון נולדה בשנות ה-60 של המאה העשרים וגדלה בהשפעת התנועה ״Black is Beautiful ״ – שהאדירה את מאפייני המראה האפרו-אמריקני. השיער השחור הופך בספר לגלקסיות, מערכות סולאריות, אבני ירח, מפלים. החזרה על אותן פנים מושלמות בחלק מהתמונות מזכירה את הדימוי של נפרטיטי, מלכת מצרים, שיש סברה שהייתה שחורה. מאז שקברה של נפרטיטי התגלה ב-1912 היא הפכה לאייקון לכוחה ויופייה של האישה השחורה.

המיצבים הפנורמיים של קארה ווקר, העשויים ממגזרות נייר שחורות ולבנות, מדגישים את הקונטרסט בין שחור ולבן ומתחברים לאמנות הקראפט של נשים אפרו-אמריקניות במאה ה-19. בעבודתה מופיעות שלל דמויות של שחורים ולבנים במצבי אלימות קשים מן ההיסטוריה של הדרום האמריקני, והצופה הופך עד למחזה. הכותרות המלוות את המיצבים, למשל: (Slaughter of the innocents (they might be guilty of something, והשימוש במגזרות נייר המתקשרות לעתים לעולם של ילדות ותמימות – מקצינים את הטרגדיה.

קארה ווקר

סצנה מתוך "African't", קארה ווקר. תצלום:  rocor

ההיסטוריה של אמריקה בנויה על אי השוויון הזה. ׳התנהלות גסה ואכזרית של קבוצה אחת של אנשים, הדומיננטית עם סוג עור אחד ותפישה של עצמם, לעומת קבוצה אחרת של אנשים עם צבע עור אחר ומעמד חברתי שונה

״ההיסטוריה של אמריקה בנויה על אי השוויון הזה״, אמרה ווקר ב-1994 במעמד הצבת עבודה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ׳״התנהלות גסה ואכזרית של קבוצה אחת של אנשים, הדומיננטית עם סוג עור אחד ותפישה של עצמם, לעומת קבוצה אחרת של אנשים עם צבע עור אחר ומעמד חברתי שונה. ההנחה היא שהזמנים השתנו והמשכנו הלאה. אבל זו מיתולוגיה ואנחנו קונים אותה. לובן הוא מבנה מלאכותי בדיוק כמו השחור״.

בתולדות האמנות, השיער הוא אחת הדרכים המרכזיות שבהן אמנים מייצגים את הזהות החברתית והפוליטית של מושאי הציור שלהם. שיער יכול להצביע על מעמד גבוה או נמוך – כלומר שיוך חברתי – שאלות של מגדר וזהות אתנית, מין ומיניות, גיל, מחלה ובריאות, כפי שכותבת האמנית טינה רייקאליו (Tiina Rajakallio) בבלוג שלה. לא מפליא אם כך שמיקלנה תומאס מחדירה לציורי המאסטרס המפורסמים מהמאה ה-19 נשים שחורות בעלות שיער מקורזל. היא עושה זאת ב-״A Little Taste Outside of Love״ משנת 2007, שם היא מציגה מעין ונוס שחורה, וכן בציור משנת 2012 ״Origin of the Universe״ המתייחס ליצירתו השערורייתית של גוסטב קורבה מ-1866. חלק מהמסתורין שנקשר לציור של קורבה נגע לזהות המודליסטית. במשך שנים ניסו חוקרים להבין למי שייכת הערווה שבציור. רבים חשבו שמדובר בג'ואנה היפרנן, מאהבתו של קורבה, אך פרט אחד היה בעייתי: היא הייתה ג׳ינג׳ית ושיער הערווה לא. תומאס מציעה חלופה אירונית – שיער הערווה (עשוי חרוזים שחורים) וצבע גוף המעיד על מודליסטית שחורה, מה שכמובן לא יעלה על הדעת. הרבה מעבודותיה של תומאס עשויות קולאז׳ וחומרים שונים, כלומר קרעים, תקופות ומקורות שונים, שמערבבים בין גבוה לנמוך, ובכך גם מבטלים את עמדת המציצנות על העירום הנשי הקלאסי שצויר על ידי גברים (לבנים, כמובן). [לציור נוסף מסדרת Origin of the Universe, של מיקלנה תומאס].

בסדרה אחרת משנת 2014, Hair Portrait Series, העשויה מאבני חן וצבע אקריליק, משכפלת תומאס דיוקן יחיד של אישה שחורה שמצאה ברשת, וחוזרת עליו שלושים פעמים בגוונים שונים, במעבר מאור לחושך, מנראות לבלתי נראות. העבודה מזכירה את ההכפלות שיצר אנדי וורהול בציורי הסלבריטאים שלו, למשל זה של מרלין מונרו, וכך הופכת האישה השחורה האנונימית של תומאס לאייקון ולמודל נחשק.

הפיכת הגוף והשיער השחור למודל של יופי נוכח גם בתצלומיה של מוהולי, המגדירה את עצמה כאקטיביסטית חזותית. בסדרה שהוצגה בטייט מודרן היא מצלמת בשחור לבן את חברי הקהילה הלהט״בית בדרום אפריקה, ובכלל זה את עצמה. הדמויות נראות לעתים ממש כפסלים. השיער מנהל דיאלוג עם המסורת והופך למעין תכשיט ולעתים למבנה אדריכלי המבליט את הממד הפתייני והאסתטי של הצילום. גודלם של הצילומים והעיניים מישירות המבט מעניקים למצולמים ולמצולמות עוצמה וכוח. אחרי יופיו ועוצמתו של השיער בתצלומים של מהולי קשה להבין את האטרקטיביות של השיער המוחלק, המיושר.

דנה גילרמן היא אוצרת ומבקרת אמנות

תמונה ראשית: שיער טוב. תצלום: ג'פרי ארהונזה, unsplash.com

Photo by Jeffery Erhunse on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דנה גילרמן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שיער טוב

01
נורית ארליך

כתבה מענינת כי נושא השיער הוא רחב מאד ודינמי.הוא מאד משמעותי במבט ראשון על האדם .אפשר להרחיב אותו לתת נושאים שונים-משמעות השיער אצל גברים ונשים.השלמת הקרחת מול השתלות שיער.צביעת השיער אצל גברים ונשים.גאווה בשיער השיבה אצל נשים בשנים אחרונות ועוד.
נושא למחקרים אנטרופולוגים,פסיכולוגים,סוציולוגים
הסטורים פמיניסטים ועוד.
דנה-מקווה שזה רעיון למאמר הבא בתקופת הסגר המאיים עלינו בתקופה האחרונה